פתיחת התפריט הראשי
עמוד קודםתלמוד בבלימסכת נדריםעמוד הבא
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

גמראעריכה

...שהנזירות חל על הנזירות.
  • ולמאן דאמר: דיברה תורה כלשון בני אדם, ו"נזיר להזיר" – דריש לעשות ידות נזירות כנזירות, שהנזירות חל על הנזירות מנא ליה?
הניחא אי סבירא ליה כמאן דאמר: אין נזירות חל על נזירות; אלא אי סבירא ליה כמאן דאמר: נזירות חל על נזירות, מנא ליה?
נימא קרא "ליזור"; מאי "להזיר"? שמעת מינה תרתי.
  • במערבא אמרי: אית תנא דמפיק ליה לידות מן "לנדור נדר", ואית תנא דמפיק ליה מן "כל היוצא מפיו יעשה".
  • אמר מר: "ומה נדרים עובר בבל יחל ובל תאחר".
בשלמא בל יחל דנדרים, משכחת לה כגון דאמר: "ככר זו אוכל", ולא אכלה, עובר משום בל יחל דברו; אלא בל יחל דנזירות, היכי משכחת לה?
כיוון דאמר "הריני נזיר", הוה ליה נזיר. אכל, קם ליה בבל יאכל; שתה, קם ליה בבל ישתה!
אמר רבא: לעבור עליו בשניים.
  • בל תאחר דנזירות היכי משכחת לה?
כיוון דאמר "הריני נזיר", הוה ליה נזיר. אכל, קם ליה בבל יאכל!
באומר: "לכשארצה אהא נזיר".
ואי אמר "כשארצה", ליכא בל תאחר!
אמר רבא, כגון דאמר: "לא איפטר מן העולם עד שאהא נזיר", דמן ההיא שעתא הוה ליה נזיר, מידי דהוה האומר לאשתו: "הרי זו גיטיך שעה אחת קודם מיתתי", אסורה לאכול בתרומה מיד, אלמא אמרינן כל שעתא ושעתא דילמא מיית. הכא נמי, לאלתר הוי נזיר, דאמרינן דילמא השתא מיית.

ר"ןעריכה

  • שהנזירות חלה על הנזירות – כגון דאמר: "הריני נזיר היום, הריני נזיר היום", דלא אמרינן דליסגי ליה בשלושים יום, אלא צריך למנות שתי נזירות, דהיינו שישים.
ונפקא ליה מדכתיב: "נזיר להזיר", כלומר: כשקיבל להיות נזיר, אפשר לו להזיר עוד, וכדפרישית.
  • הניחא אי סבירא ליה אין נזירות חלה על נזירות – ואף על גב דלקמן בפ"ב (נדרים יח א) אסיקנא דלכולי עלמא, היכא דאמר: "הרי עלי שתי נזירות", מונה שישים יום, ומוקמינן להא קרא ד"נזיר להזיר"? איכא למימר דהיינו למאן דסבירא ליה לא דיברה תורה כלשון בני אדם, ומייתר ליה "נזיר להזיר", ומוקי ליה להכי; אבל מאן דאמר דיברה תורה כלשון בני אדם, סבירא ליה דכי האי גוונא לא בעי קרא.
  • לימא קרא ליזור, מאי להזיר – לא שיהא שום הפרש בין ליזור ולהזיר, שהרי הה"א נבלעת היא בכמה מקומות, כדאשכחן "לנוד" ו"להניד", "לשמיד" ו"להשמיד". אלא דהוה ליה למכתב דומיא דנדרים, דכתיב "לנדור", כך נראה בעיני.
  • במערבא אמרי וכו' – כלומר, דלא סבירא להו דמ"להזיר" דרשינן תרתי. אלא למאן דאית ליה לא דיברה, מפיק להו לידות מ"לנדור נדר", ו"נזיר להזיר" מוקי ליה לנזירות חלה על נזירות. והאי תנא מוקי "כל היוצא מפיו יעשה" לנדר שהותר מקצתו הותר כולו, דדריש ליה הכי: אם חל כל היוצא מפיו – יעשה, אבל אינו חל לחצאין.
  • ואית תנא דמפיק להו מן כל היוצא מפיו יעשה – היינו מאן דאית ליה דיברה תורה כלשון בני אדם. ולדידיה תרתי שמעינן מינה: ידות נדרים כנדרים, ונדר שבטל מקצתו בטל כולו, והכי מפרש לה להך פלוגתא בירושלמי.
ואף על גב דבמערבא לא בעי למידרש מ"ליזור" תרתי, מ"כל היוצא מפיו" דרשי להו, דתרוייהו משמעותיה דקרא.
  • אמר מר וכו' אלא בל יחל דנזירות היכי משכחת לה – כלומר, היכי משכחת לה דאיכא בל יחל לחודה? דקא סלקא דעתך, דכי היכי דבנדרים ליכא אלא חד לאו, הכי נמי בנזירות; דאי לא, לא שוו אהדדי.
ועוד נראה בעיני, משום דאמרינן בפרק כל שעה (פסחים כד ב) דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן, ולא מוקמינן בלאו יתירי. והכא נמי איכא לאוקומי היקשא לשאר מילי, ולא לאפושי לאוי.
ומפרקינן, לעבור עליו בשנים. כלומר, דכי אמרינן הכי בפרק "כל שעה", הני מילי בדרשא דקראי; אבל הכא, על כרחיך הקישן הכתוב לכל מה שאפשר להקיש אותן.
וקשיא לי, כי היכי דמוקמי בנזירות בל יחל האמור בנדרים, נוקי נמי בנדרים בל יאכל האמור בנזירות?
וניחא לי, דבשלמא בל יחל שייך ממש בנזירות כדשייך בנדרים; אבל בל יאכל לא אפשר לאוקמי בנדרים, דבנזירות לא כתיב אלא באכילת ענבים, ונדרים כוללים אכילה והנאה דבכולהו מילי, הלכך לא שייך בהו.
  • בל תאחר דנזירות וכו' – נראה בעיני פירושא דשמעתא, דהכי מקשה: היכי משכחת לה? דליכא למימר, משכחת לה בההיא עניינא דכולהו קרבנות, באומר: "הרי עלי להיות נזיר". דלא דמי, דאילו האומר "הרי עלי להביא קרבן", מחוסר מעשה, דהיינו ההבאה, ואי אפשר לומר שיחול מיד. אבל הכא, כיוון שאינו מחוסר שום דבר, הרי הנזירות חל מיד, והוה ליה נזיר, וליכא בל תאחר.
ואי כשאומר "לכשארצה", ליכא נמי בל תאחר, שהרי התנה לכשארצה, ואינו רוצה.
ומתרץ רבא, כגון דאמר: "לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר", ובכהאי גוונא – מן ההיא שעתא קם ליה בבל תאחר, כדחיישינן בהאומר לאשתו, כלומר: כהן האומר לאשתו וכו', דאסורה לאכול בתרומה מיד, משום חששא דמיתה.
ולאו דדמיא לההיא לגמרי, דאילו התם, אי אכלה ולא מת בעלה – לא עבדא איסורא; אבל הכא – לאלתר קם ליה בבל תאחר, דכיוון שהתנה ואמר: "לא אפטר מן העולם", משמע דהכי קאמר: הרי עלי למנות נזירות בעניין שלא יהא חשש בדבר שאשלים נזירותי קודם שאפטר מן העולם.
משום הכי, [אף] דלישנא לא משמע דאהא נזיר מעתה, מיהו קם ליה בבל תאחר לאלתר. דאף על גב דאיכא למימר: מהיכא קא ילפת? מנדרים? אי מה התם, בל תאחר דידהו ליתא אלא אחר שלוש רגלים, כדאמר בפרק קמא דר"ה (ראש השנה ד א), הכא נמי לאחר שלוש רגלים! ליתא; דאילו התם, אמר "הרי עלי" סתמא; אבל הכא, (מכאן נדפס בעמוד הבא) לא אמר הכי, דאם כן, הוה ליה נזיר לאלתר, כדפרישנא. מאי אמר? "לא אפטר מן העולם"; וכיוון שכן, הוה ליה כאומר: "הרי עלי להביא קרבן מיד", דקם ליה בבל תאחר לאלתר.
ובדין הוא דהוה מצי רבא לאוקמה באומר: "קודם שיעברו שתי שנים אהא נזיר", ובכי האי גוונא – הוה ליה בבל תאחר דקרבנות, דלא עבר עד שלוש רגלים. אלא מיהו, כיוון דלא מצי לאוקמא באומר "הרי עלי" כקרבנות, וכדפרישית, ואצטריך לחדושיה תנאיה, נקט האי, לאשמועינן דבכי האי גוונא קם ליה בבל תאחר לאלתר, כן נראה לי. ובזה יצאתי ידי חובתי מכל מה שעמעמו הראשונים בהלכה זו.