ביאור:מעומד/מקרא/פרשנות/ראשונים/רמבן/תורה/בראשית/וירא/צעקה ביאה וידיעה

על דרך האמת: הפניית הרמב"ן לכאן מספר שמות אחרי הסנה

בספר שמות בתיאור הידרדרות המצב של בני ישראל, אחרי פרשיית הסנה בספר שמות,
כתוב: וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי...
רמב"ן מפנה משם לפרשייה אצלנו בסיפור סדום אל הביטוי הכצעקתה באה אלי.

הוא כותב שם:
ועל דרך האמת צעקת בני ישראל היא כנסת ישראל שבאה אליו צועקת,
כדרך הכצעקתה הבאה אלי - ושם רמזתי.

אם נחבר לזה את דבריו כאן:
ארד ממדת רחמים אל מדת הדין
ואראה ברחמים: אם כצעקתה הבאה אלי במדת הדין - עשו כלה
ואם לא אדעה וארחם,
כדרך: "וידע Lהים".
ונשים לב שהוא מפנה מכאן ("ואם לא אדעה") בחזרה לשם ("וידע Lהים")

מכל זה נבין את סיפור סדום כך:
אראה אם עשו כלה - עם העושק הוא סופי ובלתי ניתן לתיקון.
ואם לא - אם אין צעקת העשוקים של סדום ועמורה עד כדי כך איומה,
אם נותר מקום קטן-אפילו לרחמים, אם יש איזה סדק,
אזי אני אפעיל את הרחמים.

צעקתה של סדום היא למעשה ישות קיימת, שיש בכוחה לעורר רחמים.
וכך גם צעקת בני ישראל היא ישות קיימת, כנסת ישראל, שיש בכוחה לעורר רחמים.
אף על פי שמצבו האמוני של בני ישראל אינו הטוב ביותר.
אף על פי שיש בהם עבדים המתנהגים כעבדים, ויש ישראלים שמנצלים את המצב,
או מזדהים עם המצרים והפולחן האלילי המרושע והמכוער, פולחן המין, גילוי העריות, ופולחן המוות,
עדיין הצעקה הזו של עם ישראל, יש בכוחה לעורר עליהם רחמים ולתת להם פתח תקווה.
 
משום כך אתן להם את "הידיעה שלי" - הרחמים מלשון רחם, את ההפריה, את החיבה והאהבה,
ואתן להם את "הידיעה שלי" - תשומת הלב המפורטת המוצאת גם את הרמז הדק ביותר לזיכויים,
גם של אנשי סדום, וגם של בני ישראל.

(בסופו של דבר לסדום לא נמצא סדק זה, ולבני ישראל כן).