ביאור:מעומד/חזל/תלמוד/בבלי/כתובות/פרק ד/משנה ו

<<       כתובות פרק רביעי משנה ו        >>

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

כתובות דף מט עמוד א בתלמוד הבבלי מהדורת דפוס וילנא
החל מן המלים: (לפני המשנה, הנמצאת בסוף העמוד)
ראו באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • צורת הדף באתר כתבים עבריים

רקע מתוך הספרות התנאיית

תוספתא: (להשלים)

מסכת כתובות פרק רביעי משנה ו

מתניתין משנתנו. ההלכות המשוננות בפינו - בית הנשיא הלל וצאצאיו, והועלה על הכתב ביוזמת צאצאו רבי יהודה הנשיא

האב אינו חייב במזונות בתו!

זה מדרש דרש רבי אלעזר בן עזריה לפני חכמים בכרם ביבנה:

הבנים יירשו והבנות יזונו.

מה הבנים - אינן יורשין אלא לאחר מיתת האב?

אף הבנות - אין ניזונות אלא לאחר מיתת אביהן.

תלמוד בבלי על מסכת כתובות פרק ד משנה ו

גמרא הלימוד - כלומר: הדיון במשנה (הנקראת בתלמוד הארץ-ישראלי 'הירושלמי': הלכה) בידי הדורות שאחרי חתימת המשנה וחורבן הארץ בעקבות מרד בר-כוכבא

בירור החובה והמצווה לאור מקורות תנאיים

במזונות בתו - הוא דאינו חייב.
הא במזונות בנו - חייב?

בתו נמי: חובה הוא דליכא,
הא מצוה - איכא?

מני מתניתין? לא רבי מאיר לא רבי יהודה ולא רבי יוחנן בן ברוקא?!
דתניא:
מצוה לזון את הבנות, קל וחומר לבנים דעסקי בתורה
- דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר:
מצוה לזון את הבנים, וקל וחומר לבנות - משום זילותא.

רבי יוחנן בן ברוקא אומר:
חובה לזון את הבנות לאחר מיתת אביהן,
אבל בחיי אביהן אלו ואלו אינן ניזונין.

מני מתניתין?!
אי רבי מאיר? הא אמר בנים מצוה?!
אי רבי יהודה? הא אמר בנים נמי מצוה?
אי רבי יוחנן בן ברוקא? אפילו מצוה נמי ליכא!!

כתובות דף מט עמוד ב בתלמוד הבבלי מהדורת דפוס וילנא
החל מן המלים: דאפילו בתו - חובה הוא דליכא, הא מצווה איכא.
ראו באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • צורת הדף באתר כתבים עבריים

איבעית אימא רבי מאיר, איבעית אימא ר' יהודה, איבעית אימא רבי יוחנן בן ברוקא.
איבעית אימא ר' מאיר, והכי קאמר:
"האב אינו חייב במזונות בתו" - והוא הדין לבנו.
הא מצוה בבתו - איכא! קל וחומר לבנים הלומדים תורה.
והאי דקתני בתו? הא קמ"ל דאפילו בתו חובה הוא דליכא - הא מצוה איכא.

ואיבעית אימא ר' יהודה. והכי קאמר:
"האב אינו חייב במזונות בתו למרות שעלול להיות ניוול" - וכל שכן לבנו.
הא מצוה בבנו - איכא, וקל וחומר לבנות שעלולות להתנוול.
והא דקתני בתו? הא קא משמע לן דאפילו בתו שעלולה להתנוול חובה ליכא.

ואיבעית אימא רבי יוחנן בן ברוקא. והכי קאמר:
"אינו חייב במזונות בתו" - והוא הדין לבנו,
והוא הדין דאפילו מצוה נמי ליכא.
ואיידי דבנות - לאחר מיתת אביהן - חובה,
תנא נמי: "אינו חייב."

תקנות הזנת בנות וההלכה

אמר רבי אילעא אמר ריש לקיש, משום רבי יהודה בר חנינא:
באושא התקינו
שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים.

איבעיא להו הלכתא כוותיה או אין הלכתא כוותיה?
תא שמע:
כי הוה אתו לקמיה דרב יהודה, אמר להו:
יארוד ערוד - חיה מדברית מסוכנת ילדה, ואבני מתא ועל בני העיר שדיא זורק (את האחריות)?!

עורב גונב ביצים מתוך קן לאחר שהבריח את האם

כי הוה אתו לקמיה דרב חסדא, אמר להו:
כפו ליה קשרו לו אסיתא סלסלת מזון בצבורא בציבור - כדי לבייש אותו
וליקום ולימא: עורבא בעי בניה העורב רוצה את בניו! וההוא גברא לא בעי בניה!!

ועורבא בעי בניה?

במזמור ברכי נפשי: תוך תיאור הטבע הנפלא: "נותן לבהמה לַחְמָה..." כלומר מביא לבהמת הבר באופן טבעי את המזון שהיא צריכה.

---

יתכן שבעורב הידידותי מדובר בקאקים, המתוארים בספרו של הנאצי קונרד לורנץ, טבעת המלך שלמה.

---

בסרטון יוטיוב זה נראים עורבים ייחודיים לאחד מאיי האוקיאנוס השקט. אלו מסייעים לגוזליהם כקהילה ולא רק כהורים. הסרט מציג את העורב הבנאי של יפן, המתמודד מול יחידות אנושיות לסילוק קינים של חברת הרכבת שם. בחלק מהעורבים הגוזלים נותרים עם ההורים במשך חמש שנים! יש להם מילים שונות לאזהרה מפני חתול, אדם, ועיט. יש להם שני סוגי שפה לשימוש ציבורי ופרטי.

והכתיב: "...לבני עורב אשר יקראו כלומר לא ההורים מביאים להם את המזון אלא הקב"ה מאכיל אותם בדרך הטבע!"
לא קשיא. הא בחיורי עורבים אפורות, אולי הכוונה לקאקים הנחשבים יותר ידידותיים, אם כי הם רוצחים את חוליהם וזקניהם הא באוכמי בעורב השחור - הנודע באכזריותו כלפי גוזלים, גם מבני מינו.

כי הוה אתי לקמיה דרבא, אמר ליה:
ניחא לך דמיתזני בניך מצדקה?!!

ולא אמרן אלא דלא אמיד.
אבל אמיד? כפינן ליה על כרחיה!!
כי הא דרבא,
כפייה לרב נתן בר אמי בגירסת התלמוד שנשמרה לצורך צנזורה בותיקן: לבר אמר, בלי "רב נתן", ואפיק מיניה ד' מאה זוזי לצדקה.

אמר רבי אילעא אמר ריש לקיש:
באושא התקינו:
הכותב כל נכסיו לבניו,
הוא ואשתו נזונים מהם.

מתקיף לה רבי זירא, ואיתימא רבי שמואל בר נחמני:
גדולה מזו אמרו - אלמנתו נזונת מנכסיו.
הוא ואשתו מיבעיא?
דשלח רבין באיגרתיה:
מי שמת והניח אלמנה ובת? - אלמנתו: ניזונת מנכסיו.
נישאת הבת? - אלמנתו ניזונת מנכסיו.
מתה הבת?
אמר רבי יהודה, בן אחותו של רבי יוסי בר חנינא:
על ידי היה מעשה!! ואמרו: ...- אלמנתו ניזונת מנכסיו.
הוא ואשתו מיבעיא?

מהו דתימא: התם - הוא דליכא דטרח.
אבל הכא? נטרח לדידיה ולדידה?!
קא משמע לן.

כתובות דף נ עמוד א בתלמוד הבבלי מהדורת דפוס וילנא
החל מן המלים: (מאי האי?) אמר ליה: כותב נכסיו לבניו הוא, ועשיתינהו לזניה.
ראו באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • צורת הדף באתר כתבים עבריים

איבעיא להו: הלכתא כוותיה או לית הלכתא כוותיה?
תא שמע!
דרבי חנינא ור' יונתן הוו קיימי...
אתא ההוא גברא, גחין ונשקיה לר' יונתן אכרעיה.
אמר ליה ר' חנינא: מאי האי?!
אמר ליה: כותב נכסיו לבניו הוא. ועשיתינהו לזניה!

ועשיתינהו לזניה!

אי אמרת בשלמא לאו דינא, משום הכי עשיינהו!
אלא אי אמרת דינא! - עשיינהו בעי?

עוד תקנות בעניין אישור שימוש בקופת החסד הציבורית

א"ר אילעא:
באושא התקינו:
המבזבז הנותן לצדקה? - אל יבזבז יותר מחומש.

תניא נמי הכי:
המבזבז? - אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות.
ומעשה באחד שבקש לבזבז ... ולא הניח לו חבירו,
ומנו? רבי ישבב,
ואמרי לה רבי ישבב, ולא הניחו חבירו - ומנו? רבי עקיבא.

אמר רב נחמן ואיתימא רב אחא בר יעקב:
מאי קרא? נדר יעקב בבית אל אחרי הבריחה מחרן
וכל אשר תתן לי? עשר אעשרנו לך.

והא לא דמי עישורא בתרא לעישורא קמא?
אמר רב אשי: אעשרנו לבתרא כי קמא.

אמר רב שימי בר אשי:
ושמועות הללו מתמעטות והולכות. וסימניך קטנים כתבו ובזבזו.

אמר רב יצחק:
באושא התקינו שיהא אדם מתגלגל עם בנו עד שתים עשרה שנה.
מכאן ואילך יורד עמו לחייו.
איני?! הן היא?! כך הוא?
והא אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת:
בציר מבר שית לא תקביל.
בר שית - קביל וספי ליה כתורא.

אין! ספי ליה כתורא, מיהו אינו יורד עמו לחייו, עד לאחר שתים עשרה שנה.
ואב"א לא קשיא. הא? למקרא. הא? למשנה.
דאמר אביי: אמרה לי אם:
בר שית למקרא.
בר עשר למשנה.
בר תליסר לתעניתא מעת לעת.
ובתינוקת? בת תריסר.

עקצן (עקרב) צהוב בישראל

אמר אביי: אמרה לי אם:
האי בר שית,
- דטרקא ליה עקרבא ביומא דמישלם שית - לא חיי!
מאי אסותיה? מררתא דדיה חיורתא, בשיכרא, נשפייה ונשקייה.

ילד שאחיו מת מעקיצת עקרב, קיבל טיפול שפותח במקסיקו וחייו ניצלו

האי בר שתא, דטריק ליה זיבורא ביומא דמישלם שתא - לא חיי.
מאי אסותיה? אצותא דדיקלא במיא. נשפייה ונשקייה.

גרסת כתבי היד והדפוסים הישנים עדיפה כאן, ונראה שבדפוס וילנא השתבש:
...ותרווייהו איתנהו: הא דכחיש. הא דבריא.

אמר רב קטינא:
כל המכניס את בנו פחות מבן שש? רץ אחריו ואינו מגיעו!
איכא דאמרי:
- חביריו רצין אחריו ואין מגיעין אותו.
ותרוייהו איתנהו: חליש וגמיר.
איבעית אימא: הא דכחיש, הא דבריא.

אמר רבי יוסי בר חנינא:
באושא התקינו: האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה?
הבעל מוציא מיד הלקוחות!

אשכחיה רב יצחק בר יוסף לר' אבהו, דהוה קאי באוכלוסא דאושא.
אמר ליה: מאן מרה דשמעתא דאושא?
אמר ליה:
רבי יוסי בר חנינא.
- תנא מיניה ארבעין זימנין, ודמי ליה כמאן דמנחא ליה בכיסתיה:

המשך עניין הזנת הילדות והילדים

אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת.
- וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת?

דרשו רבותינו שביבנה, ואמרי לה רבי אליעזר:
זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים.
רבי שמואל בר נחמני אמר:
זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאן

הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד.
רב הונא ורב חסדא:
חד אמר: זה הלומד תורה ומלמדה.
וחד אמר: זה הכותב תורה נביאים וכתובים, ומשאילן לאחרים.

וראה בנים לבניך שלום על ישראל.
אמר רבי יהושע בן לוי -
כיון שבנים לבניך - שלום על ישראל. ...דלא אתי לידי חליצה ויבום.
רבי שמואל בר נחמני אמר:
כיון שבנים לבניך, שלום על דייני ישראל. דלא אתי לאינצויי.

הזנת בנים - דיון במשנה ובדרשת רבי אלעזר

כתובות דף נ עמוד ב בתלמוד הבבלי מהדורת דפוס וילנא
החל מן המלים: יתיב רב יוסף קמיה דרב המנונא
ראו באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • צורת הדף באתר כתבים עבריים

זה מדרש דרש ר"א לפני חכמים כו'

מאמרים רמוזים על הזנת בנים

רב המנונא: אין יורשין אלא מן הקרקע

יתיב רב יוסף קמיה דרב המנונא,
ויתיב רב המנונא וקאמר:
כשם שאין הבנים יורשין אלא מן הקרקע
כך אין הבנות ניזונות אלא מן הקרקע.
אווש עליה כולי עלמא:
דשביק ארעא הוא דירתי ליה בניה,
דלא שביק ארעא לא ירתי ליה בניה?

אמר ליה רב יוסף: ודלמא כתובת בנין דכרין קאמר מר?
אמר ליה: מר דגברא רבא הוא, ידע מאי קאמינא!!

רב זן מחיטי דעלייה

אמר רבי חייא בר יוסף:
רב - זן מחיטי דעלייה.
איבעיא להו:
פרנסה הויא? ומאי עלייה? - מעילוייא דאב.
וכדשמואל? דאמר שמואל: לפרנסה שמין באב.
או דלמא
מזוני ממש הוה? ומאי עלייה? - מדברים טובים שנאמרו בעלייה.
דאמר רב יצחק בר יוסף: בעלייה התקינו שיהו בנות ניזונות מן המטלטלין.

תא שמע:
בידיה דרבי בנאי, אחוה אחיו של דרבי חייא בר אבא - הוו מטלטלין דיתמי.
אתו לקמיה דשמואל.
א"ל: זיל זון!!

מאי? לאו - למזוני?! וכדרב יצחק בר יוסף סבירא ליה?
לא! התם לפרנסה הואי. ושמואל לטעמיה. דאמר שמואל:
לפרנסה שמין באב.

ביקורת על הגובים =

הוה עובדא בנהרדעא, ודון דייני דנהרדעא בפומבדיתא.
ואגבי רב חנא בר ביזנא.
אמר להו רב נחמן:
זילו אהדרו!
ואי לא מגבינא לכו לאפדנייכו מינייכו!!

רבי אמי ורבי אסי, סבור למיזן ממטלטלי.
אמר להו רבי יעקב בר אידי: מילתא דר' יוחנן ור"ל לא עבדו בה עובדא,
אתון עבדין בה עובדא?!

רבי אלעזר סבר למיזן ממטלטלין.
אמר לפניו רבי שמעון בן אליקים:
רבי! יודע אני בך שאין מדת הדין אתה עושה, אלא מדת רחמנות.
אלא שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות!

כתובות דף נא עמוד א בתלמוד הבבלי מהדורת דפוס וילנא
החל מן המלים: סוף סוף כל העומד לגזוז
ראו באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • צורת הדף באתר כתבים עבריים

ההוא דאתא לקמיה דרב יוסף.
אמר להו: הבו לה מתמרי דעל בודיא!

אמר ליה אביי: אילו בעל חוב הוה, כי האי גוונא מי הוה יהיב ליה מר?
- אמר ליה: דחזייא לבודיא קאמינא.

סוף סוף כל העומד לגזוז - כגזוז דמי?
- דצריכא לדיקלא קאמינא!

ההוא יתום ויתומה דאתו לקמיה דרבא.
אמר להו רבא העלו ליתום בשביל יתומה!
 
אמרי ליה רבנן לרבא:
והא מר הוא דאמר
ממקרקעי ולא ממטלטלי,
- בין למזוני בין לכתובה ובין לפרנסה.
אמר להו אילו רצה שפחה לשמשו מי לא יהבינן ליה?
כל שכן הכא דאיכא תרתי.

ברייתא - הזנת האשה והבנות

תנו רבנן:
אחד נכסים שיש להן אחריות ואחד נכסים שאין להן אחריות,
מוציאין למזון אשה ולבנות - דברי רבי.

רבי שמעון בן אלעזר אומר:
נכסים שיש להן אחריות -
מוציאין לבנות מן הבנים, ולבנות מן הבנות, ולבנים מן הבנים.

ולבנים מן הבנות - בנכסים מרובין
אבל לא לבנים מן הבנות - בנכסים מועטין.

נכסים שאין להן אחריות:
מוציאין לבנים מן הבנים, ולבנות מן הבנות, ולבנים מן הבנות.
אבל לא לבנות מן הבנים.
אע"ג דקיימא לן הלכה כרבי מחבירו,
הכא? הלכה כרבי שמעון בן אלעזר!
דאמר רבא:
הלכתא: ממקרקעי ולא ממטלטלי,
- בין לכתובה בין למזוני בין לפרנסה.