ביאור:מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק א/פרק לב
- למהדורה הרגילה: מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק א/פרק לב
תמלול החלק השיך לפרק ל"ב מפי הרב יהונתן בלאס:: [1]
תמלול השיעור מפי הרב יהונתן בלאס:: [2]
תמלול החלק השייך לפרק לב מפי הרב יהונתן בלאס:: [3]
דע, אתה המעיין במאמרי זה, שהנה יקרה בהשגות השכליות מפני שהן נתלות בחומר, דבר ידמה למה שיקרה להשגות החושיות. והוא, שאתה כשתעיין בעיניך תשיג מה שבכוח ראותך שתשיגהו. וכשתכריח עיניך ותפליג בעיון, ותטרח לעיין על רוחק גדול יותר ארוך ממה שבכוחך לעיין ברוחקו, או תסתכל בכתיבה דקה או פיתוח תרשים דק שאין בכוחך להשיגו, ותכריח ראותך לאמיתו, לא ייחלש ראותך על זה אשר לא תוכל עליו לבד, אבל ייחלש גם כן על מה שבכוחך שתשיגהו, ויחלש ראותך ולא תראה מה שהיית יכול להשיג קודם הפלגת ההבטה וההטרחה.
וכן ימצא כל מעיין בחכמה מן החכמות עניינו בעניין המחשבה. כי אם ירבה המחשבה ויטריח כל רעיוניו, יבהל ולא יבין אז אפילו מה שדרכו להבינו, כי ענין הכוחות הגופיות כולם בזה העניין עניין אחד.
וכיוצא בזה יקרה לך בהשגות השכליות. והוא, שאתה אם תעמוד על הספק ולא תונה נפשך להאמין כי יש מופת במה שאין עליו מופת, ולא תתחיל לדחות ולגזור בהכזיב מה שלא בא מופת על סותרו, ולא תשתדל להשיג מה שלא תוכל להשיגו, עם זה כבר הגעת אל השלמות האנושי, ותהיה במדרגת רבי עקיבא ע"ה אשר נכנס בשלום ויצא בשלום [4], בעיונו באלו העניינים האלהיים.
ואם תשתדל להשיג למעלה מהשגתך, או תתחיל להכזיב הענינים אשר לא בא מופת על סותרם, או שהם אפשריים ואפילו באפשר רחוק, תגיע כאלישע אחר - ואינו שלא תהיה שלם לבד, אבל תשוב יותר חסר מכל חסר, ותתחדש לך אז תגבורת הדמיונים ונטות אחר החסרונות והמידות המגונות והרעות לטרידת השכל ולהכבות אורו, כמו שיתחדש בראות מן הדמיונים המכזבים מינים רבים עם חולשת כח הרואה בחולים, וכאשר יפצרו בעיון לדברים המאירים או לדברים הדקים. ובזה העניין נאמר: דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ (משלי כה, טז). וכן הביאוהו משל על אלישע אחר. ומה נפלא זה המשל שהוא דמה החכמה במאכל כמו שאמרנו, וזכר הערב שבמזונות והוא הדבש. והדבש בטבעו כשירבו ממנו יעורר האיסטומכא ויבא הקיא, וכאילו אמר שטבע זאת ההשגה עם גדולתה ועצמתה ומה שבה מן השלמות, אם לא יעמדו בה אצל גבולה וילכו בה בשמירה יהפך לחסרון. כאוכל הדבש, אשר אם יאכל בשיעור, יזון ויערב לו, ואם יוסיף יאבד הכל. לא אמר: "פן תשבענו וקצת בו", אלא אמר: והקאתו.
ואל זה העניין גם כן רמז באמרו: "אָכֹל דְּבַשׁ הַרְבּוֹת לֹא טוֹב [וְחֵקֶר כְּבֹדָם כָּבוֹד]'" (משלי כה, כז). ואליו רמז באמרו: "[אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה] וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם" (קהלת ז, טז). ואל זה רמז באמרו: "שְׁמֹר רַגְלְךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים [וְקָרוֹב לִשְׁמֹעַ מִתֵּת הַכְּסִילִים זָבַח כִּי אֵינָם יוֹדְעִים לַעֲשׂוֹת רָע]" (קהלת ד, יז), ואל זה העניין רמז דוד באמרו: "...לֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי" (תהלים קלא, א). ואל זה העניין כוונו באמרם: "מופלא ממך אל תדרוש, ובמכוסה ממך אל תחקור, במה שהורשית התבונן, אין לך עסק בנסתרות." (חגיגה יג, א). רצו לומר, שאתה לא תשלח שכלך אלא במה שאפשר האדם להשיגו. אבל הענין אשר אין בטבע האדם להשיגו, העסק בו מזיק מאד, כמו שביארנו. ואל זה כוונו באמרם: "כל המסתכל בארבעה דברים [ראוי לו כאילו לא בא לעולם: מה למעלה, מה למטה, מה לפנים ומה לאחור]" (חגיגה יא, ב). והשלימו זה המאמר באמרם: כל שלא חס על כבוד קונו [ראוי לו שלא בא לעולם]." (שם). רָמָז למה שביארנוהו, שלא יהרוס האדם לעיין בדמיונים המופסדים. וכשיתחדשו לו הספקות, או לא ימצא מופת על העניין המבוקש, לא יניחהו וישליכהו ויתחיל להכזיבו. אבל יתיישב, ויחוס על כבוד קונו, וימנע ויעמוד. וזה הענין כבר התבאר.
ואין הרצון באלו הכתובים אשר אמרום הנביאים והחכמים ז"ל לסתום שער העיון לגמרי ולבטל השכל מהשיג מה שאפשר להשיגו, כמו שיחשבו הפתאים והמתרשלים, אשר ייטב להם שישימו חסרונם ופתיותם שלמות וחכמה, ושלמות זולתם וחכמתם חסרון ויציאה מן הדת. "שמים חושך לאור ואור לחושך" (ישעיה ה, כ). אבל כוונת כולם, להגיד שיש לשכל האנושי גבול יעמוד אצלו.
ולא תדקדק מילות נאמרו בשכל בזה הפרק וזולתו, כי הכוונה הישרה אל העניין המכוון, לא אמיתת מהות השכל. ולדקדוק זה פרקים אחרים.
הערות שוליים
עריכה- ^ תמלול השיעור: דע, אתה המעיין במאמרי זה, שהנה יקרה בהשגות השכליות מפני שהן נתלות בחומר, כלאמר זה לא בגלל שזה הטבע של ההשגות השכליות, אלא בגלל שהשגות השכליות של האדם הן נתלות בחומר. בגלל שאנחנו בתוך גוף דבר ידמה למה שיקרה להשגות החושיות. והוא, שאתה כשתעיין בעיניך תשיג מה שבכוח ראותך שתשיגהו. וכשתכריח עיניך ותפליג בעיון, ותטרח לעיין על רוחק גדול יותר ארוך ממה שבכוחך לעיין ברוחקו, או תסתכל בכתיבה דקה או פיתוח דק שאין בכוחך להשיגו, ותכריח ראותך לאמיתו, לא ייחלש ראותך על זה אשר לא תוכל עליו לבד, אבל ייחלש גם כן על מה שבכוחך שתשיגהו, ויחלש ראותך ולא תראה מה שהיית יכול להשיג קודם הפלגת ההבטה וההטרחה. כלומר, קדם היית יכול לקרוא את השורות הרגילות, אחרי שאתה מתאמץ לקרוא את השורות הקטנות במקום חשוך, ואתה מאמץ יותר מדי את העין, תתקשה לחזור לקרוא אפילו את מה שיכולתה לקרא קודם. וכן ימצא כל מעיין בחכמה מן החכמות עניינו בעניין המחשבה. כי אם ירבה המחשבה ויטריח כל רעיוניו, יבהל ולא יבין אז אפילו מה שדרכו להבינו, כי ענין הכוחות הגופיות כולם בזה העניין עניין אחד. למה יש קשר בין החוש הגופי, כלומר הראייה של עין הבשר לזה, הרי זה עניין של שכל, זה בגלל שהשכל שלנו פועל בתוך גוף, זאת הכוונה, הוא נעזר בכוחות גופיות. ולכן, אתה לא יכול לעבוד בשיטת המצליח, כלאמר, אני אנסה, אם אני לא מצליח, לא קורה כלום. לא, אם אתה מנסה, ואתה לא מצליח, אתה יכול להזיק לעצמך. עכשיו הוא מדבר על מה שכן אפשר וצריכים לעשות, ומה שאסור לעשות, ואחר כך נראה שהוא מדבר על הארבעה שנכנסו לפרדס. וכיוצא בזה יקרה לך בהשגות השכליות. והוא, שאתה אם תעמוד על הספק יש שאלה ויש לך ספק ולא תונה נפשך להאמין כי יש מופת במה שאין עליו מופת כלאמר אל תשלה את עצמיך לחשוב שיש לך הוכחה כשאין לך זה הדבר הראשון, ולא תתחיל לדחות ולגזור בהכזיב מה שלא בא מופת על סותרו, אם אין הוכחה אל תדחה את הדברים לגמרי כל עוד אין הוכחה הפוכה זה הדבר השני ולא תשתדל להשיג מה שלא תוכל להשיגו, אל תגיד אני לא עבדתי מספיק. זאת הסיבה, שאני לא הצלחתי להשיג. אז אני אשקיע את כל כולי ואני אצליח להשיג, וזה הדבר שלישי. אם אתה עומד ולא עושה את כל שלוש הטעויות האלה עם זה כבר הגעת אל השלמות האנושי, ותהיה במדרגת רבי עקיבא ע"ה אשר נכנס בשלום ויצא בשלום בעיונו באלו העניינים האלהיים. עכשיו, מישהו יגיד, זה קל, אני יכול לעשות את זה, זה בעיה. אני רואה ספק, אני אומר, זה ספק. אחרי חצי שעה, לא מבין, אני לא, אני אומר, אוקיי, זה ספק. הנה, כרבי יקיבה, זה לא, מי שעוסק בזה ככה ברצינות, והוא רוצה להבין את הדברים העמוקים, אבל הוא יודע את הגבולות. רק נקרא לזה, ואני אשתורך לי לראות את הגמרא ואת ההסבר אחר כך, ביונו באילו עניינים הלוקיים, הוא עכשיו הולך מהסוף של הטעויות לראשון ואם תשתדל להשיג למעלה מהשגתך שזה השלישי, או תתחיל להכזיב הענינים אשר לא בא מופת על סותרם, או שהם אפשריים ואפילו באפשר רחוק שזה השני, תגיע כאלישע אחר - ואינו שלא תהיה שלם לבד, אבל תשוב יותר חסר מכל חסר, ותתחדש לך אז תגבורת הדמיונים ונטות אחר החסרונות והמידות המגונות והרעות לטרידת השכל ולהכבות אורו, כמו שיתחדש בראות מן הדמיונים המכזבים מינים רבים עם חולשת כח הרואה בחולים, שהם רואים כל מיני דמיונות בגלל המחלה שלהם וכאשר יפצרו בעיון לדברים המאירים או לדברים הדקים. ובזה העניין נאמר: דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ זה מה שהוא אמר בהתחלה, נכון? בגלל שאדם שאוכל יותר מדי, אז אם הוא היה עוצר לפני כן זה היה נשאר, אבל אחרי שהוא אוכל יותר, הוא מקיא גם מה שהוא בלע קודם. וכן הביאוהו משל על אלישע אחר. ומה נפלא זה המשל שהוא דמה החכמה במאכל כמו שאמרנו, וזכר הערב שבמזונות והוא הדבש. והדבש בטבעו כשירבו ממנו יעורר האיסטומכא ויבא הקיא, וכאילו אמר שטבע זאת ההשגה עם גדולתה ועצמתה ומה שבה מן השלמות, אם לא יעמדו בה אצל גבולה וילכו בה בשמירה יהפך לחסרון. כאוכל הדבש, אשר אם יאכל בשיעור, יזון ויערב לו, ואם יוסיף יאבד הכל. לא אמר: "פן תשבענו וקצת בו", ותגיד זהו לא רוצה יותר אלא אמר: והקאתו.
- ^ תמלול השיעור:דע, אתה המעיין במאמרי זה, שהנה יקרה בהשגות השכליות מפני שהן נתלות בחומר, דבר ידמה למה שיקרה להשגות החושיות. והוא, שאתה כשתעיין בעיניך תשיג מה שבכוח ראותך שתשיגהו. וכשתכריח עיניך ותפליג בעיון, ותטרח לעיין על רוחק גדול יותר ארוך ממה שבכוחך לעיין ברוחקו, או תסתכל בכתיבה דקה או פיתוח דק שאין בכוחך להשיגו, ותכריח ראותך לאמיתו, לא ייחלש ראותך על זה אשר לא תוכל עליו לבד, אבל ייחלש גם כן על מה שבכוחך שתשיגהו, ויחלש ראותך ולא תראה מה שהיית יכול להשיג קודם הפלגת ההבטה וההטרחה. וכן ימצא כל מעיין בחכמה מן החכמות עניינו בעניין המחשבה. כי אם ירבה המחשבה ויטריח כל רעיוניו, יבהל ולא יבין אז אפילו מה שדרכו להבינו, כי ענין הכוחות הגופיות כולם בזה העניין עניין אחד. הרמב"ם אומר שיקרה בהשגות השכליות כאשר לומדים דברים בשכל, דבר דומה למה שקורה להשגות החושיות. זה לא בגלל מגבלה של השכל, אלא מפני שהן נתלות בחומר, כלומר, השכל של האדם החי קשור לחומר ומחובר לחומר. מה אכפת לי אם השכל מחובר לחומר או לא? הרמב"ם מדבר על כך בחלק ראשון בפרק ס"ח, בעמוד קמ"ב. הרמב"ם שם מדבר על כך שכאשר מדובר בקדוש ברוך הוא, השכל, המשכיל והמושכל הם דבר אחד. כלומר, אצל הקדוש ברוך הוא, אין הבדל בין השכל (הכוח להבין), המשכיל (הישות שמבינה) והמושכל (הדבר שמובן). הכל אחד. הדרך שבה הקדוש ברוך הוא משכיל את עצמו, זה לא שהוא משכיל את עצמו במשהו שנוצר חוץ ממנו, אלא שכאשר מדברים על הקיום של השכל האלוקי, זה לא שיש הקדוש ברוך הוא ויש לו תכונה נוספת שזה השכל, אלא שהחיות של השכל היא התודעה. התודעה היא כאשר השכל משכיל את עצמו כסובייקט ולא כאובייקט. כלאמר שהשכל לא מסתכל על עצמו מבחוץ ואומר “הנה אני מזהה את עצמי”, אלא עצם הפעולה של השכל היא התודעה. אז אצל הקדוש ברוך הוא, אין שכל במובן האנושי, הוא ברא את השכל, אבל איך שהוא מתגלה, מתגלה השכל, המשכיל והמושכל כדבר אחד. כאשר אנחנו לומדים משהו ומתחברים לאמת, זה לא כמו שאנחנו חושבים היום, שיש קוביות שמכניסים לתוכן מידע ושמים אותן בתוך קוביה, ואחר כך כאשר אנחנו צריכים את זה, אנחנו שולפים את זה מתוך הקוביה. אלא שהשכל של האדם מתחבר אל האמת וזה מה שהוא, כלומר, הוא חי את הדבר הזה. אז לכן בפרק ס"ח עמוד קמ"ב הרמב"ם שואל למה אנחנו אומרים שזה שאצל הקדוש ברוך הוא השכל המשכיל והמושכל, זה דבר אחד, זה ייחודי לקדוש ברוך הוא. הרי זה נכון לא רק אצל הקדוש ברוך הוא, זה נכון גם כן אצל אנשים. כדי להבהיר את זה הרמב"ם משתמש באילן כדוגמה, אילן זה לא שכל, זה צומח, אבל יש רעיון של אילן, כשחז"ל דנים מה חייב בערלה. ומה לא. ירק אין לו איסור ערלה, עץ יש לו איסור ערלה, זה לא עניין של תמונה של עץ מול תמונה של ירק, אלא צריכים לקבוע מה הופך, צומח לעץ, כלומר זה הרעיון של מה מבדיל בין עץ לבין ירק, האם זה שהוא רב שנתי או משהו אחר, חז"ל קבעו כל מיני כללים כשרוצים להבין אם זה עץ או ירק. אז כאשר אדם משכיל את האילן יש השכל של האדם, שהוא משכיל בכוח כלאמר לאדם יש את היכולת להבין, והמושכל זה האילן שהוא מושכל בכוח כלומר, יש לו את הפוטנציאל להיות מובן, בגלל שהוא נמצא בתוך האילן הגשמי מחוץ לאדם, והאדם צריך לנתח את מה שהוא רואה, בסוף התהליך, השכל של האדם והמושכל (האילן) הופכים לאחד. האמת של האילן היא השכל של האדם הנה כבר התבאר כי היות השכל והמשכיל והמושכל אחד במספר אינו בחוק הבורא לבד אצל כולם ברגע שהם לומדים, אז הם המתאחדים עם האמת, ואז זה חלק מהתודעה שלהם אבל בחוק כל שכל. ובנו גם כן המשכיל והשכל והמושכל דבר אחד כשיהיה לנו שכל בפועל; אחרי שלמדנו והשכלנו את האמת, להשכיל את האמת זה לא שאני יכול לקבל מאה במבחן אם ישאלו, מה האמת, אלא אתה חי את האמת הזאת כמובן כשמדובר על אמת נצחית, לא אמת שרואים בעיתון. אבל אנחנו נצא מן הכח אל הפועל עת אחר עת. והשכל הנפרד גם כן - רצוני לומר השכל הפועל טוב איך אומר- פעמים יהיה לו מונע מפעלו. כלומר כל עוד שאנחנו נמצאים בחיים, הגשמיים, אנחנו משכילים כל הזמן. אנחנו מתקדמים, לכן אנחנו לא שכל בפועל לגמרי אף פעם, יש דברים שאנחנו השגנו ואנחנו יכולים לסמן עליהם וי, אבל אנחנו כל הזמן ממשיכים ללמוד, אז לכן, יש שוני בסיסי בינינו לבין הבורא, ואחר כך הוא שואל, אבל מה עם מלאך? הרי מלאך, מה שהוא יודע, הוא יודע, הוא לא לומד שום דבר. אז, למה הוא לא דומה לקדוש ברוך הוא אז התשובה היא שאמנם יש גם למלאך רצון, הרצון הבסיסי של המלאך זה לעשות שליחות, לא חשוב מה השליחות, אבל כאשר הוא מקבל את השליחות, השליחות היא שולטת עליו . נחזור לפרק ל אז מה שאמרנו, שהשכל שלנו הוא בתוך הגוף, וכיוון שהוא בתוך הגוף, אז הוא תמיד, מתקדם, ולכן, יש דברים שתמיד מעבר שהוא יוכל להגיע אליו. אז בינתיים השכל של האדם זה בכוח. דע, אתה המעיין במאמרי זה, שהנה יקרה בהשגות השכליות מפני שהן נתלות בחומר כלומר, השכל שלנו, זה לומד מתוך החומר, שלב אחר שלב, כאשר הילד נולד, יש לו את צורת הנפש, יש בו דעת אלוקים, בתוך הילד. אבל זה בכוח, והוא מממש את זה במשך הזמן, דבר ידמה למה שיקרה להשגות החושיות. והוא, שאתה כשתעיין בעיניך תשיג מה שבכוח ראותך שתשיגהו. וכשתכריח עיניך ותפליג בעיון, ותטרח לעיין על רוחק גדול יותר ארוך ממה שבכוחך לעיין ברוחקו, או תסתכל בכתיבה דקה או פיתוח דק שאין בכוחך להשיגו, ותכריח ראותך לאמיתו, כלומר אם יש אותיות קטנות ואתה לא יכול לראות אותן, או שאתה מסתכל על מה שרחוק ממך ואתה מתאמץ, אם תרים ידיים ותגיד, טוב, ניסיתי לא הצלחתי, לא קרה כלום, אבל אם לא תוותר ותתאמץ לא ייחלש ראותך על זה אשר לא תוכל עליו לבד, ייחלש גם כן על מה שבכוחך שתשיגהו, ויחלש ראותך ולא תראה מה שהיית יכול להשיג קודם הפלגת ההבטה וההטרחה. וכן ימצא כל מעיין בחכמה מן החכמות עניינו בעניין המחשבה. כלומר זה גם, זה לא רק בלימוד תורה או משהו, גם כל מי שמנסה להתאמץ בדברים, גם במתמטיקה או מנושא אחר, אם הוא עובר את מה שהוא יכול בשלב שלו. הוא אומר שבעוד חודש הוא יכול אולי כן לעשות את זה, אבל אם הוא עכשיו לא יכול לעשות את זה, אז זה מעייף את החומר שלו, ולכן זה גורם לו גם כן שהוא יצטרך לחזור על דברים שהוא היה יכול להשיג אותם בקלות, בגלל זה שהוא עבר וקפץ כי אם ירבה המחשבה ויטריח כל רעיוניו, יבהל ולא יבין אז אפילו מה שדרכו להבינו, כי ענין הכוחות הגופיות כולם בזה העניין עניין אחד., שם הוא דיבר בעניין חוכמה מהחוכמות, וכיוצא בזה יקרה לך בהשגות השכליות. לא מתמטיקה. כאן הוא מדבר על אמיתות נצחיות בעניינים אלוקיים. נראה את זה בהמשך והוא, שאתה אם תעמוד על הספק עכשיו הוא מדבר על שלושה מכשולים, שיכולים להפריע לאדם בלימודו, כאשר הוא נכנס ללמוד את הראייה היסודית של האמת, בהנהגה האלוקית. וכיוצא בזה, שאתה אם תעמוד על הספק יש שאלה ויש לך ספק ולא תונה נפשך להאמין כי יש מופת במה שאין עליו מופת נראה בהמשך במה זה שונה מהמכשולים האחרים אבל כאן הכוונה שיש דברים שאדם לא יכול לעת אותם הוא לא יוכל להביא הוכו לוגיות לדברים מסוימים גם אם הוא יהיה איינשטיין כלאמר אל תשלה את עצמיך לחשוב שתוכל למצא הוכחה כשאין ולא יכול להיות הוכחה זה הדבר הראשון, ולא תתחיל לדחות ולגזור בהכזיב מה שלא בא מופת על סותרו, אם אין הוכחה אל תדחה את הדברים לגמרי כל עוד אין הוכחה הפוכה זה הדבר השני ולא תשתדל להשיג מה שלא תוכל להשיגו, כאן הוא לא מדבר על דברים שאין עליהם מופת כאן מדובר על דברים שיש עליהם מופת אבל זה מעל להשגה שלך אז אל תגיד אני לא עבדתי מספיק. זאת הסיבה, שאני לא הצלחתי להשיג. אז אני אשקיע את כל כולי ואני אצליח להשיג, וזה הדבר שלישי. אם אתה עומד ולא עושה את כל שלוש הטעויות האלה עם זה כבר הגעת אל השלמות האנושי, ותהיה במדרגת רבי עקיבא ע"ה אשר נכנס בשלום ויצא בשלום בעיונו באלו העניינים האלהיים מישהו יגיד, זה קל, אני יכול לעשות את זה בקלות אני בכלל לא לומד דברים כאלה. אז כיוון שאני לא לומד את הדברים האלה, אני לא מנסה להשיג משהו שאני לא יכול. אני לא מכזיב משהו שאני לא יכול. אני לא מבין את זה לא נכון. אני יהודי פשוט לא עוסק בזה בכלל. אז אני, כיהודי פשוט, מגיע לרבי עקיבא. בשבילו זה היה אתגר, אבל בשבילי זה קל. בגלל שחז"ל אמרו עשו משמרת למשמרתי ולכן אני מתרחק מזה כמו אש ואני לא לומד את הדברים האלה. זה לא ככה, הכוונה למי שעוסק בזה ברצינות, והוא רוצה להבין את הדברים העמוקים, אבל הוא יודע את הגבולות והוא לא נכשל בשלוש הדברים האלה עליו מדובר הרמב"ם יסביר שמה שהיה זה שהיו מלמדים את כולם אגדות חז"ל. והיו מסבירים על דרך המוסר. כלומר, המורים היו מסבירים את האגדות כמו שבדרך כלל מסבירים את זה. מהמסר המוסרי, ובתוך המסר המוסרי ההתנהגותי של האגדה יש גם כן אמיתות נצחיות שנמצאים שם. אז המורים שיודעים את הדברים האלה, היו בוחנים את התלמידים ויודעים עם מי להמשיך יותר ומי להמשיך פחות. וככה היו מגלים את האנשים כדי שכל אחד לאחד יגיע למדרגה שמתאימה לו. זאת אחת מהבעיות שבגללם הרמב״ם כותב את הספר, בגלל הנדודים של הקהילות וזה שאף אחד לא נשאר במקום אחד הרבה זמן, אז הדברים נשכחו מרוב העם, אז הדרך להעביר את זה בצורה כזאת הייתה קשה. אוקיי, אז עכשיו ראינו שלושה טעויות, אחד בדבר שאין עליו מופת הוא אומר אני חייב להגיע , יש מופת אני אגיע ומה שלא יהיה, יש מישהו שאומר אם אני לא יכול להגיע זה סימן שזה לא נכון, זה משהו שני. השלישי זה מישהו שמשתדל להשיג משהו שהוא לא יכול להשיג, יש לו קצת השגה ולא מדובר במשהו שאין לו מופת אבל הוא לא יתפוס את זה, למה יש שלושה? בגלל שארבעה נכנסו לפרדס, אחד יצא בסדר, השלושה האחרים נכשלו, לכן הרמב״ם כאן מדבר על שלוש טעויות שמתאימות לשלושת גדולי התנאים שנכנסו לשם ולא הצליחו. עכשיו הוא אומר ככה, ואם תשתדל להשיג למעלה מהשגתך, או תתחיל להכזיב הענינים אשר לא בא מופת על סותרם כלומר אין הוכחה שזה לא נכון אבל אתה אומר אם לא הצלחתי להוכיח שזה נכון זה לא נכון, או שהם אפשריים ואפילו באפשר רחוק, כלומר אתה יודע שזה אפשרי אבל אתה לא מוכן לקבל את זה תגיע כאלישע אחר ואינו שלא תהיה שלם לבד, אבל תשוב יותר חסר מכל חסר. כלומר זה לא שרק לא תגיע לשלמות, אלא אלישע אחר הוא אפיקורס, יצא לאפיקורסות ותתחדש לך אז תגבורת הדמיונים כלומר שזה עניין שאתה לא נמצא בשלמות השכל, אלא אתה מבלבל את זה עם כל מיני דמיונות ונטות אחר החסרונות והמידות המגונות והרעות לטרידת השכל ולהכבות אורו, כמו שיתחדש בראות מן הדמיונים המכזבים מינים רבים מתי אנשים רואים דמיונות שמשטות בהם עם חולשת כח הרואה בחולים, וכאשר יפצרו בעיון לדברים המאירים או לדברים הדקים. כלומר, חולים כשיש להם חום גבוה, אז יש להם כל מיני דמיונות ובזה העניין נאמר: דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ כנו מי שאוכל דבש, וכן הביאוהו משל על אלישע אחר. ומה נפלא זה המשל שהוא דמה החכמה במאכל כמו שאמרנו, וזכר הערב שבמזונות והוא הדבש. והדבש בטבעו כשירבו ממנו יעורר האיסטומכא ויבא הקיא, וכאילו אמר שטבע זאת ההשגה עם גדולתה ועצמתה ומה שבה מן השלמות, אם לא יעמדו בה אצל גבולה וילכו בה בשמירה יהפך לחסרון. כאוכל הדבש, אשר אם יאכל בשיעור, יזון ויערב לו, ואם יוסיף יאבד הכל. לא אמר: "פן תשבענו וקצת בו" לא שתאמר אני יכול, יותר אלא אמר: והקאתו. כלומר, גם מה שכבר היה אצלך, תאבד. עכשיו, יש כמה שאלות פה. אחד, זה שזה לא הלשון של הגמרא. מה שאנחנו מדברים, זה בחגיגה יד עמוד ב תנו רבנן ארבעה נכנסו לפרדס, ואלו הם בן עזאי ובן זומא, אחר ורבי עקיבא. בן עזאי הציץ ומת. עליו הכתוב אומר, יקר בעיני השם המותה להחסידיו. בן זומא הציץ ונפגע. נפגע, זה שהוא השתגע. עליו הכתוב אומר, : דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ . אצלינו הרמב"ם אומר את זה על אילישע בן אבויה.. אחר, קיצץ בנטיעות. רבי עקיבא יצא בשלום. הרב קפח אומר שכנראה שהיה לרמב"ם גרסה אחרת. אני חושב שאפשר לקרוא את הפסוק לצדדים. כלומר, חצי הראשון של הפסוק נאמר בגמרא. על בן זומא שהציץ ונפגע: דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ, לא את החלק השני. בגלל בן זומא לא הגיע למצב שוא הקיא את מה שהוא כבר בלע. פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ . זה על אחר אני חושב שהרמב״ם מדייק מאותו הפסוק. גם את בן זומא.וגם את אחר. ראינו את זה. גם כן, כאשר הוא. שילב ביחד, גם את מי שבא לדמיונות, שזה מה שקרה לבן זומא, וגם את מי שנכנס למידות רעות, שזה מה שקרה לאחר. אז בן זומא ניסה להבין דברים שהוא לא יכול להבין, אז זה לא נקלט טוב, וזה הכניס אותו לדמיונות, והוא השתגע מזה. ולמה בן עזאי מת? הוא רצה להגיע לשלמות. הוא רצה שהשכל שלו יתחבר אל אמת שלא ניתן להשיגו. כמו שאמרנו, בגלל שהשכל נמצא בגוף החומרי. אז בן עזאי ניסה להתרחק מהחומר. זה הסיבה שהוא לא התחתן או לפי דעה מסוימת הוא התחתן עם הבת של רבי עקיבא ולאחר מכן הוא פרש מאשתו הוא התרחק מהחומר, הוא הסתגף בצורה קיצונית ובסוף הוא מת. הוא נפטר. יש כלל שחוץ מאליהו הנביא. כולם נפטרים מהעולם, הזה. לא צריכים להכחיש את זה. הכלל הגדול הוא שיש עניין של לא תעמוד על שם ריעך צריכים להציל מי שאפשר יש מספיק זמן להיות מת. כלומר, הוא היה מגיע לזה אחרי 120 הקדוש ברוך הוא שם אותנו בחומר הזה בגלל שיש משהו לעשות בחומר הזה. אז לא צריכים להגיד, החומר הזה לא בא לי. הוא לא עשה את זה כדי למות, אבל הוא דחף את הגבול עד כדי כך שהוא לא יכול היה לחזור. וזה יותר דומה לנדב אביהו מאשר לאחר אז יש את מי שרצה להיות עדיין בחומר ולתפוס את זה. והוא לא יכל, אז הוא השתגע. יש מישהו שבלע וזה גרם לו להקיא. העניין הוא שאתה צריך להיות מוכן לקחת רק מה שאתה מסוגל ולא לעבור ראינו את זה כאשר הוא דיבר על נדב ואביהו, ואצילי בני ישראל, שניסו לראות מעבר ליכולת שלהם והם ראו דברים הבינו בצורה לא מדויקת. הם ראו תמונה והכותרת שהם נתנו זה שהם רואים את השם אלוקי ישראל יושב על כיסא ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר. שמשמעות הדברים שהחומר הראשוני תמיד היה כי אי אפשר לתאר את הבורא בלי החומר הראשוני.הם היו צריכים להבין שזה תמונה של החומר הראשוני. ואז היו מבינים שרואים את הקדוש ברוך הוא בתמונה כיוון שהוא המקור לחומר הראשוני.וזה קרה להם בגלל שהם רצו לרטות כל מה שהם יכולם ולא לפספס כלום. אם אתה לא רוצה לעבור ולהגיע לזה, אתה צריך לתת איזה מרווח ולא ללכת ממש על הגבול, בגלל שאתה ודאי תעבור את הגבול, ואז יכול להגיע לבעיה. אבל נדב ואביהו, רצו לדעת את כל מה שהם יכולים להבין לכן הם ניסו ללכת עד הגבול והם הרסו הם פרצו מעבר., בגלל שנגיד, משה רבנו, כן היה יכול לעשות את זה. בגלל שהיה לו סיוע אלוקי, ושכתי כפי עליך עד עוברי. זאת אומרת, אי אפשר לצמצם ולהגיעה ממש עד הגבול בלי סיוע אלוקי. עכשיו, הרמב"ם לא מביא את זה, אבל בהמשך הגמרא, ההגמרה מדברת על מה שגרם לאחר להתפקר. חזא מיטטרון תוספות אומר שהוא שרו של עולם. כלומר זה המלאך שאחראי על כל הצורות שיש בעולם הארצי, יש שמסבירים את מה ששרים בהגדה של פסח, "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה" - אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ הכוונה אני ולא מיכאל "וְהִכֵּיתִי כָּל בְכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" - אֲנִי וְלֹא שָׂרָף "וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים" - אֲנִי ולֹא הַשָּׁלִיחַ הכוונה אני ולא מטטרון "אֲנִי השם" - אֲנִי הוּא ולֹא אַחֵר. הכוונה אני ולא מלאך המוות , כלומר, אני ירדתי למצרים ואני הוצאתי אתכם, בגלל שהטומאה במצרים היתה כל כך גדולה שכל מי שהיה יורד שם היה נדבק שם. אז שואלים, למה הוא לא שלח את מלך המוות, זה הסביבה שלו, זה לא צריך להפריע לו, אז התשובה, שזה היה צריך להיות דווקא על ידי קדושה, בכל אופן, הוא ראה את שרו של העולם, דאתיהבא ליה רשותא למיתב למיכתב זכוותא דישראל כלומר, הקדוש ברוך הוא נתן לו, רשות לשבת ולכתוב את זכויותיהם של ישראל אמר גמירא הרי למדנו דלמעלה לא הוי לא ישיבה ולא תחרות ולא עורף ולא עיפוי שמא חס ושלום ב' רשויות הן הוא אומר, אני רואה שהמלאך יושב, זה אומר, שתי כוחות כלומר, אם הוא היה משרת את הקדוש ברוך הוא עומד באימה מחכה כל רגע לציווי אז איך הוא ישב? שמא חס ושלום שני רשויות הן בדרך כלל כשאומרים שיש שתי רשויות הכוונה שאחד טוב ואחד רע, כאן זה לא אחד טוב ואחד רע, שהרי המלאך יושב וכותב זכויות של ישראל, הוא חושב שיש אוטונומיה, שהקדוש ברוך הוא עזב את הארץ, והוא נתן למלאך הזה להיות האחראי על העולם, ונראה למה הוא חשב ככה, אפקוהו למיטטרון ומחיוהו שיתין פולסי דנורא הוציאו את המלאך מטטון והיכו אותו שישים מלקות עם שוט של אש כדי שאלישע יראה שהוא מקבל על הראש ויבין שהוא רק משרת אמרו למטטרון מאי טעמה כי חזיתיה לא קמת מקמיה למה כשראיתה את אחר שהוא תלמיד חכם למה לא קמת לפניו. איתיהיבא ליה רשותא למימחק זכוותא דאחר כלומר, אותו אחד שרשם את הזכויות של עם ישראל, קיבל את הרשות למחוק את כל הזכויות של אלישע בן אבויה. הגמרא במסכת קידושין מביאה דעות אחרות יש אומרים שראה אחד שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות ועלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים ובחזירתו נפל ומת אמר היכן טובת ימיו של זה והיכן אריכות ימיו של זה אז הוא אמר, אני רואה שאין דין ואין דיין והוא לא דרש כמו רי יעקב שלמען ייטב לך זה בעולם שכולו טוב ולמען יאריכון ימיך זה בעולם שכולו ארוך ויש אומרים לשונו של חוצפית המתורגמן ראה בפי חזיר ד אמר פה שהפיק מרגליות ילחך עפר, אז הוא אמר הקדוש ברוך הוא עזב את עולמו כלאמר הוא ראה דברים שהוא לא יכול להבין אותם, והוא אמר, אם אני לא מבין אותם, הם לא קיימים. זה לא יכול להיות. זה מה שהרמב״ם מסביר. מה זה כשנכנסים לפרדס? זה לא איזה פרדס באיזשהו מקום. זה לראות את שורש הדברים. הוא רואה איך כל מה שקורה בעולם, מתפשט מתוך השורש של הדברים האלה. כולם ראו את, אותם דברים, אבל הוא ראה את תמצית כל הרע שיקרה לעם ישראל לכל אורך ההסטוריה כל הפוגרומרים הגרושים והשואה עד הגאולה השלמה והוא יודע שזה הולך להימשך מאות רבות של שנים הרמח"ל כותב שהגאולה תבוא בגלל האמונה הגדולה של עם ישראל משך כל הדורות למרת הסבל שעם ישראל עובר. כלומר אנחנו רואים עולם הפוך. הרישעים שולטים בעולם ואנחנו מדוכאים ולמרות זאת לי-ה עינינו, וזה מה שעושה המלאך מטטרון הוא רושם את הזכויות של עם ישראל שמקבלים את זה באמונה שלמה ודבקים בקדוש ברוך הוא. ואלישע בן אבויה רואה את זה והוא אומר לא יכול להיות שהקדוש ברוך הוא נותן לכל הרע הזה לקרות אני לא מוכן לקבל את זה. זה לא רק הסתר פנים שיש בגלות שהרמב"ם מסביר שזה רק עננה שמסתירה אבל הקדוש ברוך הוא קרוב אלינו תמיד יש אומרים שבזמן הגלות הקדוש ברוך הוא קרוב אלינו אפילו יותר מזמנים אחרים רק זה לא נראה בגלל שיש עננה שמסתירה אבל אחר חשב שזה לא רק הסתר פנים אלא זה נטישה ממש.הקב"ה עזב את הארץ הוא נטש והשאיר את המלאך להיות אחראי על העולם. והעולם מתנהג על פי חוקי הטבע ולכן החזק שולט. הוא רואה את הלשון של חוצפית המתורגמן. הוא רואה את הילד שעולה, במצוות אביו ומקיים מצוות כיבוד אב ואם ומצוות שילוח הקן ויורד ומת, הוא יורד לשורש הדברים הוא רואה את ההנהגה האלוקית והוא רואה את תמצית כל הרע שיקרה לעם ישראל לאורך ההסטוריה גם משה ראה את זה. לכן משה שאל, למה צדיק ורע לו רשע וטוב לו אבל משה רואה את זה כעתיד רחוק מאד ואילו אלישע רואה כשזה כבר התחיל להתממש. בית המקדש חרב מרד בר כוכבא נכשל עם ישראל במצב רע מאוד. הוא רואה את זה והוא יודע שזה לא יעבור מהר. והוא אומר אני לא מוכן לקבל שהקדוש ברוך הוא עושה את זה. לא יכול להיות שהקדוש ברוך הוא רואה ונותן לזה לקרות. הוא עזב, כלומר אלישע בן אבויה שנכנס לפרדס יודע את מה שהרמח"ל אומר שזה שהגאולה תבא בזכות זה שלמרות כל הסבל האדיר עם ישראל ידבק באמונתו בקדוש ברוך הוא, ולכן המלאך מטטרון רושם את הזכויות של עם ישראל הוא רואה ומבין את זה והוא אומר אני לא רוצה להיות חלק מזה לכן המלאך שרושם את הזכויות של ישראל מוחק את הזכויות שלו. אז איך רבי מאיר למד תורה מפיו? הגמרא בהמשך מספרת מה קרה לאחר, הוא היה כמו שאומרים, נישט איר נישט איר, כלומר שלא יכלו להכניס אותו לגהינום בגלל שהוא היה תלמיד חכם גדול בכל התורה, לא היו יכולים לעלות אותו לגן עדן בגלל הרשעות שלו, אז רבי מאיר, התפלל שהוא יקבל את העונש שלו בגהינום, ואחר כך יעלו אותו לגן עדן ובאמת ראו עשן עולה מהקבר שלו, ורבי יהוחנן, אמר ככה עושים, אדם מתפלל שהרב שלו ישרף בקבר ואז כשמת רבי יוחנן האש כבתה . בקיצור לרבי מאיר היתה היכולת להוציא טהור מתוך טמא, כמו שהגמרא אומרת רבי מאיר רימון מצא תוכו אכל קליפתו זרק בירושלמי הגרסא רבי מאיר תמר מצא הוא אכל את הפרי שזה התורה של אחר ואת הגרעין הוא זרק שזה את אחר עצמו. רבי מאיר התחתן עם ברוריה הבת של רבי חנניה בן תרדיון שתפסו אותו על שלימד תורה גם את תורת הסוד וגם הגה את שם השם באותיותיו ברבים וזה הגיע לכל מיני מקומות שזה לא היה אמור להגיע ורבי מאיר מתקן את זה הוא עושה בדיוק הפוך הוא לוקח את הקודש ממקום שזה לא צריך להיות, והוא מחזיר את זה פנימה, אבא של רבי מאיר היה נירון קיסר, כלומר רבי מאיר לקח את הקדושה שבעשו, והוא הביא את זה לתוך הקודש, רבי מאיר, ידע, גם כן להוציא את הטוב מאחר ולכן הוא יכל ללמוד ממנו, לכן, הוא מתאים להתחתן עם ברוריה, בגלל שברוריה זה הבת של מי שהוציא את הדברים החוצה, וכדי להחזיר את זה חזרה צריך את רבי מאיר, שזה מה שהוא יודע לעשות. הוא גם הציל את האחות של ברוריה, שהייתה שבויה בבית זונות ברומא, אז הוא הלך והוציא אותה משם. לכן הרומאים רדפו אחריו עד שהיה התמונה שלו בכל מקום, כלומר, זה המבוקש, לכן הוא לא יכל להראות את פניו., העניין הוא שהתורה של רבי מאיר, היתה תורה נבדלת לגמרי. ולכן לא ירדו לסוף דעתו. רבי יהודה הנשיא אמר שהוא הגיעה למה שהוא הגיעה רק בגלל שהוא ראה את אחוריו של רבי מאיר. איך הוא ראה את אחוריו? כאשר רבי מאיר ברח, הוא עבר דרך הבית של רבי . וזה היה בשבת שבע ברכות של הבן של רבי יהודה הנשיא. והם מחאו כפיים בשינוי, רבי מאיר חושב שגם בשינוי אסור אז הוא אמר אתם מחללים שבת ורבי יהודה הציץ מהחלון כדי לראות מי זה שמפריע לשמחה, והוא ראה את רבי מאיר בורח והיה לו איזה משהו שכיסה את העורף, ותוך כדי שהוא בורח הכיסוי טיפה זז והוא ראה את העורף של רבי מאיר. והוא אמר כל מה שלמדתי זה מזה שראיתי את העורף של רבי מאיר. כל מי שלמד מרבי מאיר למד מהלימוד מהעורף מי עוד ראינו שלמד מהעורף? משה למד מהעורף, וראיתה את אחוריי. עניין של הלימוד מהעורף זה כאשר הלימוד הישיר לא ניתן להשגה אז לומודים לא ישירות אלא דרך אחרת. וכיוון שכל הלמוד של רבי מאיר היה מהעורף לכן אצלו למחוא כף בשינוי שזה ע העורף של הכף יד זה לא נחשב שינוי לכן הוא אסר. זה מתקשר ומתחבר לכל הסיפור של ברוריה. היא התנגדה לאמירה של חז"ל שנשים דעתן קלה היא טענה דעתן של נשים לא קלה. והוא שלח את התלמיד שלו לפתות את ברוריה. ואם היא תתפתה אז זה סימן שבאמת דעתן של נשים קלה. אבל זה לא פשוט כי יוצא שהדעת של התלמיד יותר קלה מהדעת של ברוריה. וגם כן רבי מאיר תלמיד חכם גדול לא יכול להיות שהוא יעשה דבר כזה. אבל הכוונה היא שברוריה חשבה שאין מישהו שיכול ללמד אותה כמו רבי מאיר. כמו שאמרנו, ברוריה היא השותפה של רבי מאיר. בגלל שכאשר מקבלים מהמאור, זה מאיר והדבר נעשה ברור. עכשיו, בתחילה הוא מלמד אותה, ואז מגיעה מצב שהוא לא אוכל ללמד שהרי הפנים שלו נמצאים בכל מקום. אז הוא צריך ללמד מהעורף. ללמד מהעורף, זה ללמד דרך שליח דרך התלמיד והיא לא היתה מוכנה לקבל את זה , זה מה שהיה, אצל משה. הנה אנכי שולח מלאך ומשה לא היה מוכן לקבל מהמלאךאם אינך הולך על תעלני מזה הקדוש ברוך הוא הסכים אבל הוא אומר למשה, שיהושע יצטרך לקבל דרך המלאך. וזה מה שהיה, ששר צבאות השם דיבר עם יהושע. המסורת אצלנו היא שרבי חנינה בן שרדיון היה מצאצאיו של שכם ודינה.. רמז לזה שבאנשי שכם אומרים ארץ רחבת ידיים., רחבת זה ראשי תיבות של רבי חנינה בן תרדיון. כמובן זה לא לימוד ממש זה רק רמז. ההבנה היא שדינה עשתה בדיוק כמו רבי חנינה בן תרדיון, היא הלכה לראות בבנות הארץ. הכוונה להראות להם איך אישה צנועה צריכה ללכת. וזה היה גם העניין של הבת שלו האחות של בוריה, היא רצתה להראות לרומאים איך אישה צנועה הולכת. והם אמרו אנחנו נהרוס את זה ולכן שמו אותה בבית זונות. זה היה הכוונה. ורבי מאיר שהיה מנירון קיסר הצאצא של עשיו, לקח אותה. אנחנו יודעים מה אומר רשי, למה היה הסיפור, עם דינה. בגלל שהצניעו את דינה מעשיו, היא הייתה צריכה להתחתן עם עשיו אז בסוף זה תוקן כאשר רבי מאיר נשא את ברוריה.. רבי מאיר לומד את התורה הנבדלת. לכן הוא יכל לקחת את הדברים מאחר, בלי לקבל שום דבר מהאישיות המקולקלת שלו. הוא לקח את הדברים והוא גם הוא מעביר את הדברים. אבל אנשים לא יכלו לקלוט את זה אז הם למדו המעורף העורף זה כמו התרגום. כלאמר כל אחד למד את שיטתו מרבי מאיר. לא הבינו את רבי מאיר. אבל הוא האיר את כולם. נהוראי שמו. אבל לא פסקו כרבי מאיר כיוון שלא יכלו לעמוד על סוף דעתו כי הוא היה אומר על טמא טהור ומראה לו פנים ועל טהור טמא ומראה לו פנים הוא היה נותן לכל דבר ודבר את הסיבות להתיר, ואת הסיבות לאסור, את הסיבות לטמא, ואת הסיבות לטהר. לא ידעו בסוף מה לעשות אלא אם כן רבי יהודה נותן את הגושפנקה. את זה הוא עושה על ידי שהוא כותב את זה כסתם משנה. אבל במקום אחר לא פסקו כרבי מאיר היה רק בית אחד שהבין את רבי מאיר ולכן פסקו כמותו זה הבית של אשתו ברוריה. בספר שלי, כתבתי גם על ברוריה וגם על רבי מאיר וגם על רבי עקיבא.
- ^ תמלול השיעור:היינו באמצע הפרדס בפרק ל״ב, הוא דיבר על הארבעה דמויות שנכנסו לפרדס ורק רבי עקיבא, הוא זה שנכנס בשלום ויצא בשלום. הוא דיבר על שלוש הטעויות האפשריות, וכיוצא בזה יקרה לך בהשגות השכליות. והוא, שאתה אם תעמוד על הספק ולא תונה נפשך להאמין כי יש מופת במה שאין עליו מופת כלאמר יש דברים שהם מעבר להשגה האנושית וכה שתנסה לא תצליח , ולא תתחיל לדחות ולגזור בהכזיב מה שלא בא מופת על סותרו כלאמר אם אין לך הוכחה אל תאמר שזה לא יכול להיות וזה לא נכון אף על פי שאין הוכחה שזה לא נכון, ולא תשתדל להשיג מה שלא תוכל להשיגו, עם זה כבר הגעת אל השלמות האנושי, ותהיה במדרגת רבי עקיבא ע"ה אשר נכנס בשלום ויצא בשלום אז מישהו יכול להגיד, אני כמו רבי עקיבא, אני אף פעם לא עובר על הטעויות האלה בגלל שאני אני שומר על עצמי, מה שבטוח, בטוח אני בכלל לא עוסק בלימוד הזה,. כמובן הרמב"ם לא התכוון לאדם כזה אלא לאדם שכן מנסה לדעת, הרמב"ם ממשיך ומתאר מה יקרה למי שיכשל באחת הטעויות שמנינו ואם תשתדל להשיג למעלה מהשגתך, או תתחיל להכזיב הענינים אשר לא בא מופת על סותרם, או שהם אפשריים ואפילו באפשר רחוק, פה זה לא שהדברים הם מעבר ליכולת ההשגה שלך תגיע כאלישע אחר - ואינו שלא תהיה שלם לבד, אבל תשוב יותר חסר מכל חסר, ותתחדש לך אז תגבורת הדמיונים ונטות אחר החסרונות והמידות המגונות והרעות לטרידת השכל ולהכבות אורו, כמו שיתחדש בראות מן הדמיונים המכזבים מינים רבים עם חולשת כח הרואה בחולים, ראינו, כאשר מדובר באלישע אחר, זה לא עניין שיש איזה נושא שהוא לא יכל להגיע אליו מבחינה אינטלקטואלית, אבל זה עניין שהוא רואה דברים שפוגעים באופן בוטה, במוסר. מי שמסתכל על מה שקורה לעם ישראל,ורואה את כל הצרות שעוברות על עם ישראל ורואה את האויבים שלנו, אנחנו פי אלף יותר טובים מהם ותראה איך חלק מהם משגשגים, ואיך זה שהרשעים למעלה והצדיקים למטה, לא רק באופן פרטי, אלא גם כן באופן לאומי. יש הסברים, אבל אלישע בן אבוי אומר אני לא יכול לקבל את זה, וזה לא רק הסתר פנים כי לא ייתכן שהקדוש ברוך הוא נמצא איתנו ורואה את זה ולא עושה כלום, הוא גם ראה את המלאך, שהוא שרו של העולם יושב כאילו הוא אוטונומי, ורושם את הזכויות של ישראל והוא גם לא קם לפני אלישע בן אבויה שהוא תלמיד חכם מלאכים לא צריכים לשבת, הם צריכים לעמוד באימה ויראה ולצפות לציווי מהבורא לכן אחר החליט שזה לא רק הסתר פנים אלא זה נטישה ממש. הקב"ה עזב את הארץ הוא נטש והשאיר את המלאך להיות אחראי על העולם. והעולם מתנהג על פי חוקי הטבע ולכן החזק שולט. הוא רואה את הלשון של חוצפית המתורגמן. הוא רואה את הילד שעולה, במצוות אביו ומקיים מצוות כיבוד אב ואם ומצוות שילוח הקן ויורד ומת, הוא יורד לשורש הדברים הוא רואה את ההנהגה האלוקית והוא רואה את תמצית כל הרע שיקרה לעם ישראל לאורך ההסטוריה והוא יודע שזה לא יעבור מהר. והוא אומר אני לא מוכן לקבל שהקדוש ברוך הוא עושה את זה. לא יכול להיות שהקדוש ברוך הוא רואה ונותן לזה לקרות. הוא עזב, אלישע בן אבויה שנכנס לפרדס יודע שהגאולה תבא בזכות זה שלמרות כל הסבל האדיר עם ישראל ידבק באמונתו בקדוש ברוך הוא, ולכן המלאך מטטרון רושם את הזכויות של עם ישראל הוא רואה ומבין את זה והוא אומר אני לא רוצה להיות חלק מזה לכן המלאך שרושם את הזכויות של ישראל מוחק את הזכויות שלו. רבי מאיר יכל ללמוד ממנו, כיוון שרבי מאיר היה חסין, לפי הבבלי, הוא לא שם לב למסגרת, הוא שם לב רק לתורתו. לכן הוא יכול לקחת את הרימון ולזרוק את הקליפה, הוא נכנס לרומי, הוא נכנס לבית הזונות והוציא את אחותה של ברוריה משם. הוא לא מושפע. הרי הוא יצא מנירון קיסר, הוא לא מושפע מזה שהוא עבר דורות של רומאים עד שהוא יצא לאוויר עולם. הוא התיקון של ברוריה, בגלל שברוריה, הבת של רבי חנינא בן תרדיון, שהוא לפי המסורת צאצא של דינה ושכם שדינה הייתה אמורה להנשא לעשיו ויעקב הסתיר אותה מעשיו אז רבי מאיר שבא מנירון קישר שבא מעשיו נשא את ברוריה, רבי חנינא בן תרדיון עצמו היה מלמד ברבים סתרי תורה, וכולם שמעו את זה כלאמר גם מי שלא היה צריך לשמוע ורבי מאיר הוא זה שמוציא טהור מתוך טמא. והאחות של ברוריה רצתה להראות לגדולי רומי, איך בחורה יהודייה הולכת בצניעות, וזה הכעיס אותם אז הם שמו אותה בבית זונות. כמו דינה שהולכה לבנות שכם, לא שהיא רצתה להיות כמותם, אלא שהיא רצתה להראות איך בחורה יהודייה הולכת בצניעות. בקיצור, רבי מאיר לא מושפע מהחוץ, הוא מכניס את התוך ואת הקליפה זורק אמרנו שבירושלמי יש משל אחרת, לא כמו רימון, אלא כמו תמר, רבי מאיר מכניס את כל התמר לתוך הפה, ואחר כך זורק את הגרעין החוצה. שאחר, כולו נכנס לתוך הפה, והוא לא רק קליפה שאין לו ערך, הוא גם כן הגרעין, השאלה היא עד כמה רבי מאיר זיכה את אחר וכמה לא. בכל אופן, אנחנו רואים שלא נכנסים לפרדס, אלא אם כן אתה יודע איך לצאת. ואינו שלא תהיה שלם לבד, אבל תשוב יותר חסר מכל חסר, ותתחדש לך אז תגבורת הדמיונים שזה מה שקרה לבן זומא שהציץ ונפגע, הכוונה שהוא השתגע ונטות אחר החסרונות והמידות המגונות והרעות זה מה שקרה לאחר לטרידת השכל ולהכבות אורו, כמו שיתחדש בראות מן הדמיונים המכזבים מינים רבים עם חולשת כח הרואה בחולים זה שוב מה שקרה לבן זומא, וכאשר יפצרו בעיון לדברים המאירים או לדברים הדקים. ובזה העניין נאמר: דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ כלומר, אני חושב שהחצי הראשון של הפסוק נאמר בגמרא. על בן זומא שהציץ ונפגע: דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ, לא את החלק השני. בגלל בן זומא לא הגיע למצב שהוא הקיא את מה שהוא כבר בלע. פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ . זה על אחר אני חושב שהרמב״ם מדייק מאותו הפסוק. גם את בן זומא.וגם את אחר. ראינו את זה. גם כן, כאשר הוא. שילב ביחד, גם את מי שבא לדמיונות, שזה מה שקרה לבן זומא, וגם את מי שנכנס למידות רעות, שזה מה שקרה לאחר. כן הביאוהו משל על אלישע אחר. ומה נפלא זה המשל שהוא דמה החכמה במאכל כמו שאמרנו, וזכר הערב שבמזונות והוא הדבש. והדבש בטבעו כשירבו ממנו יעורר האיסטומכא ויבא הקיא, וכאילו אמר שטבע זאת ההשגה עם גדולתה ועצמתה ומה שבה מן השלמות, אם לא יעמדו בה אצל גבולה וילכו בה בשמירה יהפך לחסרון. כאוכל הדבש, אשר אם יאכל בשיעור, יזון ויערב לו, ואם יוסיף יאבד הכל. לא אמר: "פן תשבענו וקצת בו", כלאר ימאס לך ולא תרצה עוד אלא אמר: והקאתו. ואל זה העניין גם כן רמז באמרו: "אָכֹל דְּבַשׁ הַרְבּוֹת לֹא טוֹבאליו רמז באמרו וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם ואל זה רמז באמרו: שְׁמֹר רַגְלְךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים ואל זה העניין רמז דוד באמרו: "...לֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי" זה חשוב, אדם לא יגיד, מה יש לי להפסיד? אני אלמד אני יבין, אוקי, לא הבנתי, לא קרה כלום. זה לא ככה אם אתה לא ראוי, אל תכנס. אתה יכול להבין את הדברים בצורה לא נכונה. אתה, כבר ראינו את זה בפרקים ד’ וה’ כאן בנושא של נדב ואביהו, ואצילי בני ישראל, שהם רצו לדעת את כל מה שהם יכלו לכן הם ניסו להגיעה עד הקצה אבל הם נכשלו והם גם כן עברו את הקצה, אז לכן צריכים להזהר וזה שמור רגלך. כדי להבחין מתי הוא מכניס סברות של עצמו בתוך מה שמתגלה לו צריך רב ו צריך הרבה ענווה וצריך הרבה הרבה מסירות נפש. בדרך כלל, כאשר מדברים על מסירות נפש אומרים שאדם מוותר על הדברים הגופניים, כדי לעבוד את השם, אבל יש אומרים שזה לא מסירות נפש, זה מסירותת גוף. כלומר, מסירות נפש זה שהוא מוותר על משהו רוחני, כדי שהוא או מישהו אחר יזכה ויוכל לעבוד את השם, לדוגמה, יש נשים שרוצות להיות בתפילה ולשמוע את תקיעת שופר, אבל יש הרבה ילדים שעושים רעש ואנשים לא יוצאים לידי חובה, אז הם מחליטות לשמור על הקטנים והם באות בסוף לשמוע זה מסירות נפש., נדב והאביהו רצו לדעת את השם והם לא היו מוכנים, ולא היה להם סבלנות לחכות, אז הם נפגעו. בכל אופן כוונתם הייתה רצויה אז שהם צדיקים גדולים ודברים כאלה, אבל זה דבר שפגע בהם. ואל זה העניין כוונו באמרם: "מופלא ממך אל תדרוש, ראינו את הלשון של הרמב״ם בפרק ד’ או ה’, שהוא אומר שהם שלחו את דעתם למקום שדעתם לא יכולה להגיע. כלומר, זה לא מה שהגיע להם במראה הנבואי, אלא שלחו את דעתם מעבר לכך, וכללו את דעה שלהם, לא כהשארה בלבד, אלא כחלק ממה שהם ראו כלאמר הדעה שלהם נכנסה כחלק מהמראה הנבואי. ובמכוסה ממך אל תחקור, במה שהורשית התבונן, אין לך עסק בנסתרות."הכוונה היא, שזה תלוי בכל אחד ואחד, והוא צריך למדוד את עצמו, וגם כן לדבר עם מי שמכיר, ונראה את זה בהמשך. רצו לומר, שאתה לא תשלח שכלך אלא במה שאפשר האדם להשיגו. . יש דברים, כמו שראינו, שאדם לא יכול להשיג. הרמב״ם לא חושב, שכל דבר השכל האנושי יכול להכיל, יש דברים שזה בלתי אפשרי. אפילו אצל משה רבינו, נאמר וראיתי את זה אחוריי ופניי לא יראו, והוא ראה דרך מסך שנקרא, אספקלריה מאירה, זה אמנם מסך די שקוף, אבל זה בכל אופן מסך, מסך בגלל שהוא בתוך הגוף. אבל הענין אשר אין בטבע האדם להשיגו, העסק בו מזיק מאד, כמו שביארנו. כלאמר זה לא ננסה מקסימום לא הצלחנו לא קרה כלום אלא שיכול להגרם הפסד גדול ואל זה כוונו באמרם: "כל המסתכל בארבעה דברים [ראוי לו כאילו לא בא לעולם: מה למעלה, מה למטה, מה לפנים ומה לאחור]" בגלל שזו כאילו פגיעה בכבוד השם, כאשר הוא מסתכל ורוצה להסתכל בכבוד השם, והוא לא יודע מה הגבולות שלו. השלימו זה המאמר באמרם: כל שלא חס על כבוד קונו [ראוי לו שלא בא לעולם]." (שם). רָמָז למה שביארנוהו, שלא יהרוס\יפרץ האדם לעיין בדמיונים המופסדים. בגלל שבמקום שהוא לא יכול להגיע, הוא משתמש בדמיון שלו להשלים את מה שהוא לאהגיעה אליו וחסר לו. וכשיתחדשו לו הספקות, או לא ימצא מופת על העניין המבוקש, לא יניחהו הוא לא יגיד אני לא יודע כמו שעשה רבי עקיבא אלא וישליכהו ויתחיל להכזיבו כמו שעשה אליע בן אבויה שאמר לא יכול להיות שהקב"ה רואה את כל הצרות שבאות על עם ישראל והוא שותק אז כנראה הקב"ה עזב את הארץ. אבל יתיישב, ויחוס על כבוד קונו, וימנע ויעמוד. וזה הענין כבר התבאר. עכשיו הוא אומר, אל תשתמש בזה כתירוץ, אל תגיד, אני לא לומד, בגלל שאני חס על כבוד קוני ואין הרצון באלו הכתובים אשר אמרום הנביאים והחכמים ז"ל לסתום שער העיון לגמרי ולבטל השכל מהשיג מה שאפשר להשיגו, כמו שיחשבו הפתאים והמתרשלים העצלנים או החלשים, אשר ייטב להם שישימו חסרונם ופתיותם שלמות וחכמה כלאמר שהם מתרצים את חוסר היכולת שלהם ללמוד בזה שהם לא לומדים בגלל שהם מחמירים ועושים סייג לתורה זה ודאי לא נכון מי שמסוגל חייב ללמוד , ושלמות זולתם וחכמתם חסרון ויציאה מן הדת. כלאמר הם אומרים כמו שיש כאלה גם היום שאומרים שלא צריך ללמוד מחשבת כי הכי טוב זה אמונה תמימה כלאמר לא לדעת כלום ולהאמין נחשבת זה רק למי שלא יכול לקיים את המצוות תוך אמונה תמימה האנשים האלה שאומרים, עדיף לא ללמוד את זה. תלמד רק את מה שאתה צריך לעשות, ושום דבר אחר. "שמים חושך לאור ואור לחושך" יש דברים שאתה צריך לדעת כדי ללמוד תורה. דוגמה, כדי ללמוד גמרא צריך לדעת הגיון אז מישהו יגיד אני לומד היגיון מאלה שמלמדים אותי גמרא הם יסבירו לי גם את ההיגיון. הרמב"ם משתמש באריסטו, לא בגלל שהוא, כמו שאנשים מסוימים חושבים שהוא מעריץ את אריסטו, אלא בגלל שכבן נאמן לייפת היווני, אריסטו רואה את הצורה החיצונית של הדברים, הבעיה שלו זה עם התוכן, אבל בחיצוניות הוא תפס דברים אז אפשר להשתמש באריסטו כדי לבנות משלים ולראות את הצורה החיצונית של הדברים,. במכתב לאיבן תיבון, הרמב"ם כותב שאין צורך לקרוא בכלל את אריסטו, צריכים לראות את המפורשים שלו, אריסטו קשה מאוד, וגם כ לא יודעים מה הוא באמת כתב, כיוון שכל מי שרצה שיקבלו את דבריו, אמר שזה אריסטו כתב, כך שיש בלגן, כולם ידעו את זה. אז לכן עדיף לראות את המפרשים שלו. אבל כוונת כולם, להגיד שיש לשכל האנושי גבול יעמוד אצלו. ולא תדקדק מילות נאמרו בשכל בזה הפרק וזולתו, כי הכוונה הישרה אל העניין המכוון, לא אמיתת מהות השכל. ולדקדוק זה פרקים אחרים. השכל, שהרמב״ם ואחרים מדברים עליו בדרך כלל לא יכול לטעות, בגלל שהשכל הוא האמת. זו הכוונה, כלומר, אם אתה טועה, זה לא בגלל השכל, זה בגלל שאין שכל. אם היה שכל הוא היה יודע, בגלל שזה אמת, אבל יש משהו, אחר שזה היכולת השכלית. ראינו שהיכולת השכלית, זה החלק השכלי של הנפש. אז הוא אומר, אל תדקדק, במה שאני קראתי לזה שכל. והרי שכל זה אמת ולא יכול להיות שיטעה אלא כאן אין הכוונה למושג שכל שזה אמת, אלא ליכולת להשיג. אז אל תפעיל את היכולת להשיג מעבר למה שהוא יכול להשיג, בגלל שאז הוא לא יגיע לשכל הוא יגיעה לאמת, הוא יגיע לדמיונות ושטויות. אם השכל הוא אמת, איך יכול להיות שיש מחלוקות בגלל שלאמת יש לו כמה פנים. אתה יכול להסתכל מכל מיני זווית, כל אחד רואה את הדברים מתוך הזווית של הנשמה שלו, זו זווית של דעת האלוקים של האדם, הרמב״ם אומר את זה בפרק הראשון של שמונה פרקים, כל הנפש כולל הצד השכלי של הנפש זה הכל חומר והצורה זה השכל הנאצל השכל הנקנה, זו צורה, ואם לא קונים את השכל הזה, אז אדם הבל, כל החיים שלו הבל, כל המטרה של אדם בחיים זה לחבר את היכולת שלו עם השכל שבראש הפירמידה של המציאות שלו, וזה שונה מאדם לאדם. -, גם בנשמה, אברהם הוא לא יצחק ויצחק הוא לא יעקב, אף אחד מהם, לא דבר אחר אברהם רואה את האמת שונה מיצחק בנו, ויעקב רואה את האמת שונה מיצחק אביו כלומר, מי שרואה את השלימות זה עם ישראל. כלומר, עם ישראל במשך כל הדורות, הוא רואה את הדברים בשלמות, הרי הקדוש ברוך הוא מתגלה, והתגלות זה לא רק סובייקטיבי, יש באמת באופן אובייקטיבי ראיות שונות. יש אדם שאנשים מסוימים רואים אותו כאבא, ואיש אחד אחר רואה אותו כבן, ועוד אנשים רואים אותו כאח, אז מה הוא? אח? בן?, תחליט. אז זה לא רק אם זה סובייקטיבי. זה גם עניין של איך רואים את הפעולה של האדם. אחד אומר, אני ראיתי את האבא הזה, הוא מאוד אכזרי, הוא נותן לתינוק שלו לבכות במכולת, והוא לא נותן לו את הסוכריה שהוא רוצה. אז אומרים, לא, זה רק נראה אכזרי, אבל הוא זה שחס על הבן שלו שלא יצטרך ללכת לרופא שיניים. אני לא יודע מה, וגם כן להבין שצריך לרסן את מה שהוא רוצה. הנה, יש מישהו מסתכל על צד החיצוני, ויש מישהו מסתכל על צד הפנימי. אז מי צודק? בצד החיצוני הוא עושה ככה, בצד הפנימי זה ככה. השלימות נובעת מתוך הראייה הכללית של הדברים. במקרה של המשל, יש אדם אחד, כשאנחנו מדברים על אותו אחד שהוא גם זה וגם זה וגם זה, תלוי איך רואים אותו. אין מישהו שישיג מה שמשה רבנו יודע, לא קם בישראל כמשה עוד וגם לא יהיה, מי שזה היעד שלו שואלים אותו מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול, הוא עונה אני רוצה להיות כמו משה רבינו, אומרים לו כדאי לך למצוא משהו אחר, זה תפוס, גם כן שלושת האבות, יש שלושה אהבות, לא יהיו ארבעה, כל זה תפוס, אבל יש הרבה דברים אחרים שאפשר לעשות. אבל אדם יכול, רבי עקיבא כאשר התחיל את הדרך, הוא לא היה רבי עקיבא, רבי עקיבא גדל, אחרי שנים של לימוד להיות רבי עקיבא כמובן, שבראש הפירמידה של מציאותו, זה היה מאז ותמיד, זה היה נשמה מיוחדת של רבי עקיבא, שהוא יכול להגיע לזה, אבל הוא לא יכול במעשה, יש בדרך כלל שלבים ונראה את זה בפרק לג’, אז לכן הוא אומר את זה בסוף, כמו שאמרנו, שכדי שמישהו לא יגיד, הנה רבי עקיבא, הוא לא טעה ולכן הוא לא משתגע, אז אני לא אגע בזה, אתה כן צריך, אם אתה הוא נותן רשימה גדולה של הדרישות של מי יכול ללמוד את הדברים האלה. עכשיו, מי יכול ללמוד את הדברים האלה, זו שאלה בגלל שמה הכוונה בדברים האלה, בגלל שמי שלומד חומש ורשי, אז גם כן, יש דברים שהם בחומש עצמו, הפשט של התורה, משקף גם כן עניינים פנימיים, גם אם הוא לא מבין את זה, אז השאלה היא, אולי כאשר הוא לומד את הפסוק, הוא יבין איזה משהו פנימי, זה ככה, אז הוא לא, ילמד גם את זה, הוא לא ילמוד את הפסוקים. אז מה עושים?
- ^ ראה חגיגה יד ב