ביאור:מוסר אביך ג א
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
א. בירור המידות ונסירתן - הבדלה בין מידות שנראות דומות עריכה
המחקר בעניין מידות הנפש כולל שני חלקים:
- א. הבחנה בין טוב לרע - פיתוח היכולת לאמץ מידת נפש טובה ולדחות מידת נפש רעה; לשם כך האדם משתמש בכוח הדמיון - מצייר בדמיונו מידה טובה עד שהיא נקנית ומתלבשת בנפשו.
- ב. הפרדה בין מידות סמוכות. יש מידות נפש שהן דומות, וכאשר אדם מדמיין לעצמו מידה טובה כדי לאמץ אותה אל נפשו, הוא עלול לטעות ולדמיין לעצמו גם את המידה הדומה לה, שהיא מידה רעה, ולאמץ גם אותה. לכן צריך לחקור ולדעת להפריד כל מידה מהמידות הסמוכות לה, כך שאדם יוכל לאמץ רק את המידות הטובות ולא לקבל יחד איתן את המידות הרעות הסמוכות להן.
אמנם, סדר הסמיכות והקירבה בין המידות הוא שונה מאדם לאדם: אצל כל אדם, המידות מסודרות קצת אחרת, כי לכל אדם ישנו מבנה-נפש אחר וכוח-דמיון אחר. ולמרות זאת, אפשר למצוא כללים מקורבים, שיעזרו לכל אחד לעשות את הבירור בינו לבין עצמו באופן פרטני. נביא כעת שתי דוגמאות:
מידת הגבורה היא מידה חשובה וחיונית כדי להגיע לשלמות ביראת ה' ובעבודתו. משמעות מידת הגבורה היא, שכל דבר שהאדם הגיע למסקנה שצריך לעשות, עליו לעשות אותו בעוצמה ובחשק טהור, גם אם יש בו הרבה מאד פרטים, וגם אם צריך לעבור דרך ארוכה כדי לבצע אותו:
- מי שאין לו מידת הגבורה, עשוי להתלהב באופן זמני כאשר הוא לומד על החובה לירא את ה' ולהיזהר במצוות, אבל כשילמד את פרטי המצוות, תכבה ההתלהבות. לכן צריך שמידת הגבורה תשלוט בנפש, שכל מה שהחליטה להתעסק בו לטובתה, תאחז בו ולא תרפהו, ותגדל בה השמחה התמידית, המלאה מנוחה, של קביעות והתמדה בעליה.
- כמו כן, מי שאין לו מידת הגבורה, עלול להיבהל כשהוא רואה עד כמה הוא רחוק מהאידיאלים שהוא לומד עליהם. לכן דרושה גבורה גדולה, שכאשר הוא יודע שעיקר השלמות תלוי בהשלמת ידיעת התורה לאמתתה, לא יפול לבבו, ויעיין בכל דרכי העבודה והחסידות, ולא יחרד יותר מדי מפני ראותו עצמו רחוק מהם, רק בישוב-הדעת ובגבורת-נפש ישתדל להקנות לעצמו שלמותם. אמנם, כדי לקנות את מידת הגבורה יש צורך ללמוד תורה בשקידה, כמו שכתוב (משלי ח יד): "אני בינה לי גבורה"; אולם מי שאין בו מידת הגבורה, לא יצליח לתקן את עצמו גם אם ילמד הרבה תורה, כי מרוב חולשת-נפש, לא יוכל לפעול על-פי הדברים שלמד.
הבעיה היא, שמידת הגבורה סמוכה לכמה מדות רעות, כגון: כעס, גאוה, שנאה, נצחון, נקימה, ועוד. וזה גורם לשתי בעיות:
- אנשים שאינם יראי ה' הם, לפעמים, גיבורים גדולים, אבל יחד עם מידת הגבורה יש בהם גם את המידות הרעות השכנות;
- ואנשים יראי ה', שאינם חוקרים בפירוט על תיקון המידות, אינם מבחינים בין מידת הגבורה לבין המידות הסמוכות לה, ומזניחים את כל המידות הללו יחד, וכך מפסידים את היתרונות העצומים שבמידת הגבורה.
הדרך הראויה היא להפריד ולברור את הפסולת מתוך הטוב - לאמץ את מידת הגבורה ולהכניע את שכנותיה הרעות.
מידת הענוה גם היא מידה טובה וחשובה כשמבינים אותה נכון, אבל בראיה שטחית היא סמוכה למידת העצבות (שהיא מידה רעה), כי מבחינה חיצונית הן נראות דומות: שתיהן גורמות לאדם לכנס ולצמצם את כוחות הנפש שלו. כך גם המידות ההפוכות להן - מידת הגאוה (הרעה) ומידת השמחה (הטובה) - נראות דומות: שתיהן גורמות לאדם לפזר ולהרחיב את כוחות הנפש שלו. לכן, כשאדם רוצה להיות עניו, אם אינו לומד לעומק את פרטי המידות, הוא מדמיין לעצמו את מידת הענוה בכך שהוא מזכיר לעצמו עד כמה הוא קטן וחסר ערך, ומתוך כך מתעוררת בו גם מידת העצבות, וזו מקלקלת והורסת את כל היתרונות שיש במידת הענוה.
למרות שהענוה והעצבות נראות דומות מבחינה חיצונית, בעומק הן רחוקות מאד זו מזו, כי:
- העצבות נובעת מכך שהאדם מחזיק מעצמו איש רם ונשגב הראוי לגדולות. לכן, כשהוא מגלה שיש לו חסרונות, הוא מופתע ונעשה עצוב.
- אולם הענוה נובעת מכך שהאדם מכיר בכך שאינו ראוי לשום גדולה, וכל גדולה וטובה שתגיעהו היא חסד השם יתברך עליו. לכן, כשהוא מגלה שיש לו חסרונות, הוא אינו מופתע ולכן אינו מתעצב. ולהיפך, בכל פעם שהוא מגלה שיש לו מעלה כלשהי, הוא מופתע לטובה, שמח ומודה לה', והדבר מעודד אותו להתחזק ולקנות עוד יותר מעלות, כי הוא אומר לעצמו 'אם ה' עזר לי לקנות מעלה אחת למרות שאינני ראוי לכך, מסתבר שיעזור לו לקנות מעלות נוספות'.