ביאור:מ"ג שמות לד כה
לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי עריכה
לא תשחט וגו'. לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים אזהרה לשוחט או לזורק או לאחד מבני חבורה (פסחים סג):
[מובא בפירושו לפרק י"ב פסוק ט"ו] אך ביום הראשון תשביתו שאר. מערב יום טוב וקרוי ראשון לפי שהוא לפני השבעה ומצינו מוקדם קרוי ראשון כמו (איוב טו) הראשון אדם תולד הלפני אדם נולדת. או אינו אלא ראשון של שבעה ת"ל לא תשחט על חמץ לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים (מכילתא):
וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח: עריכה
ולא ילין. כתרגומו אין לינה מועלת בראש המזבח ואין לינה אלא בעמוד השחר:
[מובא בפירושו לויקרא פרק ז' פסוק ט"ו] ובשר זבח תודת שלמיו. יש כאן רבויין הרבה, לרבות חטאת ואשם ואיל נזיר וחגיגת ארבעה עשר שיהיו נאכלין ליום ולילה. לשון רש"י. ואין זה נכון, שחגיגת ארבעה עשר נאכלת לשני ימים ולילה אחד כשאר שלמים, וכן שנינו במסכת פסחים (עא:) אשר תזבח בערב ביום הראשון (דברים טז ד), בחגיגת ארבעה עשר הכתוב מדבר שנאכלת לשני ימים ולילה אחד, שכשהוא אומר (שם) ביום הראשון לבקר, הרי בקר שני אמור. ורש"י עצמו כתב זה בסדר ראה אנכי (שם): אבל בכאן סבר הרב כדברי בן תימא (פסחים ע.) דאמר חגיגת ארבעה עשר שהיא באה עם הפסח הרי היא כפסח ונאכלת ליום ולילה, ואינה נאכלת אלא צלי עד חצות, ואינה נאכלת אלא בלילה. אבל לדברי בן תימא אינה באה בריבויין הללו, אלא שהיא כפסח לכל דבר, ואינה באה אלא מן הצאן וזכר ובן שנה, מדכתיב (שמות לד כה) ולא ילין לבקר זבח חג הפסח וכו' כדאיתא התם: אבל כתב הרב זה מברייתא השנויה בתורת כהנים (פרק יב א) דקתני ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל, הרי זה בא ללמד על הנאכלין ליום אחד שיהיו נאכלין ליום אחד, אין לי אלא תודה, ומניין לרבות הלחם, תלמוד לומר קרבנו, ומניין לרבות את הולדות ואת התמורות, תלמוד לומר ובשר, ומניין לרבות חטאות ואשמות, תלמוד לומר זבח, ומניין לרבות שלמי נזיר ושלמים הבאים מחמת הפסח, תלמוד לומר שלמיו, זו היא הברייתא הזו. ופירש הרב בשלמים הבאים מחמת הפסח שהיא חגיגת ארבעה עשר שהיא באה עם הפסח: וכן מצאתי במסכת פסחים בפרק מי שהיה (צו:) שפירש בשני לשונות בשלמים הבאים מחמת הפסח, וכתב לשון אחר חגיגת ארבעה עשר, וזו שמעתי. וסמך הרב בכאן על שמועתו. ואין הדבר כן, אלא שלמים הבאים מחמת הפסח היינו מותר הפסח, כגון תמורתו ופסח שנתכפרו בעליו באחר, דכיון שמתחלתו אינו נאכל אלא ליום ולילה אף סופו כן, אבל חגיגת ארבעה עשר נאכלת היא לשני ימים כדברי חכמים: וכן שנינו בתורת כהנים באותה ברייתא גופה, דקתני סופה (הל' ו) וממחרת, הרי זה בא ללמד על הנאכלים לשני ימים שיהיו נאכלים לשני ימים, אין לי אלא שלמים, מניין לרבות את החגיגה שבאה בזמנה וכו', ארבה את החגיגה שבאה בזמנה, מניין לחגיגה הבאה עם הפסח וכו':
זבח חג הפסח. אמוריו. ומכאן אתה למד לכל הקטר חלבים ואברים:
ולא ילין לבקר זבח חג הפסח. כפי פשוטו יזהיר בכל החג, שלא ילין עד הבקר מן הבשר, כי הנותר ממנו עד הבקר באש ישרף (לעיל יב י), ומן החלב, שלא יקריב אותו אלא עד הבקר. ואונקלוס תרגם על החלב העולה לגבוה, כי הוא החג כאשר אמר שם (לעיל כג יח) ולא ילין חלב חגי עד בקר, כי כל המצות האלה שניות: וכתב רש"י ולא ילין, כתרגומו, אין לינה מועלת בראשו של מזבח, ואין לינה אלא בעמוד השחר. זבח חג הפסח, אמוריו, ומכאן אתה למד לכל הקטר חלבים ואיברים. ובפרשת צו (ויקרא ו ב) אבאר זה בע"ה. ולינה בראשו של מזבח מחלוקת הוא בגמרא (זבחים פז.), ולדעת רבא יש לינה בראשו של מזבח, ואם לנו שם האיברים וירדו לא יעלו, שאם לא ירדו, אפילו לנו בקרקע ימים רבים ועלו לא ירדו, כדאיתא בפרק המזבח (שם):
[מובא בפירושו לפסוק י"ז] אלהי מסכה לא תעשה לך. כמו שעשיתם עד עכשיו שעשו עגל מסכה לפי שטעו והרהרו אחר מדת הדין ולכך סמך לו את חג המצות תשמור כלומר שיזכרו מדת הרחמים שהמצה מדת רחמים היא ולא יהרהרו אחר מדת הדין. ותן אל לבך איך צוה כאן במצה והזהיר על חמץ לא תשחט על חמץ. ונראה לי לומר כי הכתוב ראה לבאר שהמצה והחמץ ירמוז למדות, וכן הבשר והחלב שבו השלימה הפרשה ולכך הזכירם לו הש"י בפרשת י"ג מדות, ומה שתמצאם ג"כ (שמות כב) באם כסף תלוה בסדר הזה בעצמו מפני ששם התחיל ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות, וידוע כי ששת ימי בראשית עם השבת הם מדות והמצות האלה מכללם ולכך הזכירם גם שם: