ביאור:מ"ג שמות לב כה
וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן
עריכהוטעם וירא משה את העם. לומר כי אע"פ שהתנצל אהרן שלא פשע בהם ראה משה בלבו את העם כי פרוע הוא, כי גוי אובד עצות המה ואין בהם תבונה, כענין ותפרעו כל עצתי (משלי א כה), כמו שאמר כי הפריע ביהודה ומעול מעל בה' (דהי"ב כח יט): כי פרעה אהרן. ובטל מהם כל עצה ומוסר, והנה הם כצאן הנפוצים על ההרים (מ"א כב יז) בלא יועץ ומדריך. ואמר זה מפני שהיו הם חושבים שהעגל מורה להם הדרך, והנה הם כאלו אין להם עצה ולא ידעו הדרך ילכו בה והמעשה אשר יעשון, כי מהם חשבוהו לטובה, כפי סברתם, ומהם לרעה גמורה, וכל אחד מהם פונה לדרכו:
פרוע. מגולה נתגלה שמצו וקלונו כמו (במדבר ה) ופרע את ראש האשה:
כי פרוע הוא. בטל מן המצות ממצות בוראו כדכתיב ותפרעו כל עצתי. פרעהו אל תעבר בו:
וירא משה את העם כי פרע הוא. כמו באין חזון יפרע עם. ותפרעו כל עצתי:
כי פרוע הוא. פירוש סר צלם מעליהם כי נועם ה' היה עליהם מיום שקבלו התורה והוסר מסוכתם:
כי פרע הוא. מגלה ומפרסם לרע בהתגלות לבו בזה.
[מובא בפירושו לבמדבר פרק ה' פסוק ב'] וישלחו מן המחנה כל צרוע וגו'. אחר שסידר כל ג' מחנות איש על דגלו ע"כ הזכיר מיד סדר קדושת ג' מחנות אלו כי הצרוע משולח מן שלשתן, והזב חוץ לשנים, וטמא לנפש חוץ למחנה שכינה, וסדר שלוח זה מסכים לדברי המדרש (נשא ז י) האומר וישלחו מן המחנה כל צרוע זה ע"ז כו', וכל זב זה ג"ע כי הוא בא משכבת זרע, וכל טמא לנפש זה ש"ד כו', ודרש כל פסוק זה על הגליות. וקשה גליות מאן דכר שמיה, וכי דעת בעל מדרש זה להוציא פסוק זה מפשוטו לגמרי. ונראה שדעת בעל המדרש לתרץ סמיכת פרשה זו לכאן. כי בר"ח ניסן נאמרה, דאל"כ למה באו הטמאים אל משה בי"ד בניסן ואמרו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע וגו'. (במדבר ט ז) וא"כ למה הוקבעה פרשה זו לכאן, אלא ודאי אחר שסידר המשכן על מכונו והשרה שכינתו ית' בתוכם בא להזהירם שלא יסבבו סילוק השכינה ע"י ג' ראשי עבירות אלו המסבבים החורבן, ע"כ צוה לשלוח מן המחנה כל צרוע, וכל זב, וכל טמא לנפש, כי ג' אלו סימנים מובהקים על אשר בקרבם או שמץ מינות של ע"ז נזרקה בו כי על זה בא הצרעת כמ"ש בעגל (שמות לב כה) וירא משה את העם כי פרוע הוא. וארז"ל (במד"ר ז ד) שנצטרעו כמ"ש במצורע ראשו יהיה פרוע (ויקרא יג מה). ועל עון זה נחרב בית ראשון ושני כי אע"פ שלא עבדו ע"ז בבית שני מ"מ היה בהם חטא שנאת חנם ולשה"ר השקול כע"ז, כמו שלמדו רז"ל (ילקו"ש תהלים תרנו) מן אשר אמרו ללשונינו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו. (תהלים יב ה) שהמספר לשה"ר חשוב ככופר בעיקר,
כי פרעה אהרן. אולי שיכוין לומר שעל ידי תשובת אהרן נשאר כל חוב העון עליהם, כי אהרן לא עשה דבר שיש בו ממש בענין העגל והכל נעשה על ידי נותני זהב נתנו הזהב ועשו בו מכשפות לצאת העגל שיצא ולא עשה אהרן אלא לקיחת הזהב ונתינתו באש ואף זה באונס כאומרו כי ברע הוא ומעתה מתיחס כל העון עליהם ואין להם מכסה השגיון והוא אומרו כי פרעה אהרן פירוש בטענתו:
כי פרע הוא. מגלה ומפרסם לרע בהתגלות לבו בזה. כי פרעה אהרן. גלה שאין ביניהם צדיקים, שאם היו שם צדיקים עוזרים לאהרן כאשר נקהלו עליו, לא היה אהרן עושה העגל כלל.
לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם:
עריכהושמצה ענין דבה רעה הוא לדברי אונקלוס, והוא לשון מורגל בדברי רבותינו שמץ פסול (פסחים ג:). ואולי לדעתם מה שאמר הכתוב ותקח אזני שמץ מנהו (איוב ד יב), שלקחה אזנו פגם האדם ודופי שבו, לומר אף שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם (שם פסוק יח יט). וכן מה שמץ דבר נשמע בו (שם כו יד), שאין בכל דרכיו דופי ודבה כלל רק שבח ותהלה.
לשמצה. לדברי לעג וקלס בשונאיהם. כמו ותקח אזני שמץ מנהו. כעין דבור:
ומלת לשמצה. שם התואר תחת שם הפועל. להיותם שמץ ודופי ודבה:
לשמצה בקמיהם. כל שיעור קטן מבחינת התיעוב יקרא שמץ
לשמצה בקמיהם. להיות להם הדבר הזה לגנות בפי כל הקמים עליהם:
בקמיהם. כמו רבים קמים עלי. אף מן קמי דרך קצרה. ותרגם ארמית כדרך והנה קמתם תחת אבותיכם:
ואמר לשמצה בקמיהם. כי אפילו אותם אשר אין מחשבתם רעה יוציאו עליהם לדורות שמץ ודבה, והנה כל העם פרוע עצה ומוסר, מהם לרעה, ומהם להעלות על שפת לשון ודבת עם. ואמר זה כנגד אהרן, לומר כי לכלם חטא. וזה כדעת אונקלוס שתרגם לשמצה בקמיהם לאפקא שום ביש בדריהון. ולפי שאמר "בדריהון" נראה שרצה לפרש כי העגל אשר עשו יהיה שמץ רעה בדורות ישראל, כי יאמרו לא לחנם עשו אבותינו את העגל ועבדוהו, רק שידעו בו כי הוא אשר העלם מארץ מצרים ומצאו בעבודתו תועלת להם, ואף אנחנו נעשה כן, כי טוב לנו לעבדו, כאשר היה הדבר בירבעם שאמר רב לכם מעלות ירושלים הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים (מ"א יב כח), ראה משה כי לדורות יפשעו בו: (...) ועל דרך הפשט שמץ לשון מיעוט, לקחה אזני מעט הימנו, ומה שמץ דבר נשמע בו (שם כו יד), שכל הנשמע והנאמר בכח האל וגבורותיו דבר מועט הוא כנגד גודל מעשיו, וכן לשמצה בקמיהם, יאמר כי פרעה אהרן לעם למעט אותם באויביהם, כי העון הגדול הזה ימעיטם בפני אויביהם, או ימעיט זכותם בבואם במלחמה עם אויב, והוא כענין שנאמר (יחזקאל כט טו) והמעטתים לבלתי רדות בגוים, או כענין שנאמר (ירמיה י כד) יסרני ה' אך במשפט אל באפך פן תמעיטני:
לשמצה. זהו שמץ ופסול שכל העכו"ם מלעיגים עלינו על מה שעשו אבותינו העגל. ויש להשיב להם שכל יום הם עושין פסולין לעכו"ם ומלעיגין עלינו משל למלך שהיתה לו אשה יפה והיו שפחותיה אומרות אדונינו המלך יגרש אותך ויקח אותנו לנשים אומרת להם למה, אומרות לה כי אתמול כשבא אדונינו המלך מן השוק ראה מעט טנוף מפחם על ידך ומאס בך אומרת להם שוטות ומה אשה יפה כמוני בשביל לכלוך מועט שאוכל להדיח אותו ולא יהיה רשומו ניכר יניח אותי אתם שמלוכלכות בטיט ובכסוי הקדרות כל שעה ושעה יקח לנשים:
ואז"ל (סנהדרין ק"ב.) אין לך צרה שעוברת על ישראל שאין בו מעון חטא זה, גם ירצה כי האומות הקמים עלינו תמיד מענה בפיהם כבר התעבתם עצמכם ונזנחתם:
לשמצה בקמיהם. פי' רש"י וכל המפרשים מלשון הוצאה דבה מלשון רז"ל שמץ פסול, ויאמר משה כי אהרן היה סבה שהדורות הבאים יוציאו דבה על ישראל לומר שכלם היתה כוונתם בו לע"ג עד שתתפשט בזה הדבה בקמיהם ויהיה להם לחרפה ומשל בגוים: והנכון מה שפירש הרמב"ן ז"ל כי מלת לשמצה לשון מעוט מן (איוב ד) ותקח אזני שמץ מנהו, וכתיב (שם כו) ומה שמץ דבר נשמע בו, ויאמר משה כי היה סבה בזה כדי להחליש זכותם ולהמעיטם לפני האויבים בלכתם למלחמה, כענין שכתוב (יחזקאל כט) והמעטתים לבלתי רדות בגוים, וכתיב (ירמיה י) יסרני ה' אך במשפט אל באפך פן תמעיטני:
לשמצה בקמיהם. לשם רע בין אויביהם, שיאמרו עליהם שלא נאמנו בבריתם, ושביניהם אין עשה טוב אין גם אחד, ושלא נשאו פני נביא ונשיא בתוכם. וזה כי אף על פי שלא כלם ולא רבם נקהלו על אהרן, היו כלם לשמצה על שלא מחו בקמים.
וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם. לפי שאמרו רז"ל (יומא פו) מפרסמים את החנפים מפני חילול השם. כי הש"י בוחן כל נסתרות ומעניש החוטא על כל נעלם ומפני שהוא מוחזק לצדיק בעיני הבריות יקראו תגר על מדת הדין על כן מצוה לפרסם על כל מעשיהם לגלות רעתם בקהל, ומטעם זה הוציא אהרן מחשבתם הרעה לחוץ. וזהו שנאמר אתה ידעת את העם כי ברע הוא ר"ל אתה ידעת ברוח הקודש שעליך כי ברע המה חושבים תמיד על כן אמרתי כי טוב לגלות על החוטאים כדי שיהיו לשמצה בקמיהם לפרסם קלונם ברבים. וזהו דעת המדרש האומר שלקו בצרעת שנאמר כי פרוע הוא. וכתיב במצורע (ויקרא יג מה) ראשו יהיה פרוע, כדמסיק בילקוט (ובתנחומא מצורע ד) כי הצרעת ג"כ ענינו להוציא לאור הרעה הפנימית אשר בלבב החוטא, כי מטעם זה נקרא מצורע נוטריקון מוציא רע כדמסיק בילקוט פר' מצורע (יד תקנו) במעשה של הרוכל, אע"פ ששם מסיק המוציא רע על המספר לשון הרע מ"מ נ"ל שהוא מוציא לאור כל רע פנימי ולכך רמז כאן הצרעת במלת פרוע שפירושו מגולה כך הצרעת מגלה על החוטאים. ובשה"ש (א יב) כתיב נרדי נתן ריחו. ופירש התרגום על זה ונחית עליהם מכתש סגירא, כי הפסוק מדבר במה שנעשו לשמצה בקמיהם והובאש ריחם בעיני כל האומות הקמים עליהם וזהו נתן ריחו היינו לאחרים נתן הריח אשר היה נסתר בקרבו, וכאשר נתגלה אז היו לשמצה בקמיהם שמצאו להם מקום לחרף את ישראל על מה שעשו באלהים ובמשה ומכלל זה אתה למד שדבר זה אינו בנמצא באומות. וזה מבואר על דרך שמצינו ברבתי, פר' וישב (פח א) מכל פשעי הצילני חרפת נבל אל תשימני (תהלים לט ט) רבי חמא בר חנינא אמר לא היו אומות העולם ראויין להיות בהם דוים וסקופים אלא שלא יהיו מונין את ישראל ואומרים להם אומה של דוים וסקופים אתם הה"ד חרפת נבל אל תשימני, ור' שמואל בר נחמן אמר לא היו אומות העולם ראויין להיות בהם בעלי חטטין ולמה יש בהם שלא יהיו מונין את ישראל ואומרים לא אומה של מצורעים אתם הוי אומר חרפת נבל אל תשימני. ויש לדקדק במאי קמיפלגי ומה בין דוים, למצורעים, ונ"ל כדמסיק במדרש. חטאו בזה, כי זה משה האיש. ולקו בזה, שנאמר (איכה ה יז) על זה היה דוה לבנו. ונתרצו בזה, שנאמר (שמות לה ה-ו) זה הדבר אשר צוה ה', קחו מאתכם תרומה לה'. חטאו באלה, אלה אלהיך ישראל. ולקו באלה, שנאמר (איכה ה יז) על אלה חשכו עינינו. ונתרצו באלה, שנאמר (שמות לח כא) אלה פקודי המשכן. הנך רואה ממדרש זה שהיו כאן שני מיני חטא, האחת הוא, מה שחטאו להקב"ה ואמרו אלה אלהיך ישראל ועל זה נלקו בצרעת המוציא לאור כל המחשבה רעה וכבר חטאו במחשבה כמו שנאמר אתה ידעת את העם כי ברע הוא. כמבואר למעלה והצרעת היה מוציא רעתם לחוץ לפרסם עליהם, ולפי שדין כל מצורע להיות מחוץ למחנה מושבו וכאן היו כל ישראל מצורעים ואיך יצאו מחוץ למחנה, ע"כ נאמר ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד. כאילו שם מחנה שכינה והם מרוחקים ממחנה שכינה. ומה שנאמר על אלה חשכו עינינו לפי שלשון זה, מורה על הדבר שהאדם רואה בעיניו ומראה עליו באצבע לאמר כי זה הוא, ולשון אלה, מורה על דבר שהוא משיג בראיה לבבית אע"פ שאינו רואה בעיניו לכך נאמר חטאו באלה, על החטא שחטאו באלהים כי לא יראהו האדם וחי. וחטאו בזה, נאמר על מה שחטאו במשה ועשו כנגד חוש הראות כי בעיניהם ראו יושר דרכו ואעפ"כ הרהרו אחריו. ולפי הנחה זו קשה מהו שאמר על זה היה דוה לבנו על אלה חשכו עינינו איפכא הל"ל. וביאור הדבר הוא, שלעולם לקו בדבר שהיה סבה אל העבירה כי במה שחטאו באלהים נמשך העון מן העין אל הלב כי העין רואה ואח"כ הלב חומד וכבר אמרנו שבעבור רוב זהב שהשפיע להם ה' בחרו בצורת שור כי משם מוצא הזהב כמבואר למעלה בפסוק זה יתנו כל העובר על הפקודים וגו' על כן נאמר על אלה חשכו עינינו כי העין גרם להם עון זה, אמנם במה שחטאו במשה היה נמשך העון מן הלב אל העין כי בעבור שהיו מהרהרים בלבם תמיד ומתקנאים במעלתו וחושדין אותו על כן נעשו עורים גם בחוש הראות וכחשו בדברים שראו בעיניהם כי זאת תורת הקנאות שעל ידיה נעשו עורים לעשות בהפך ממה שיעיד עליו החוש, על כן נאמר על זה היה דוה לבנו. כי הלב היה סבה להם שעשו כנגד הדבר המורה עליו חוש הראות הרמוז בזה, ומכאן ראו לומר שכל דוים וסקופים הבאים על ישראל הכל הוא בעון מה שמטיחין דברים כנגד מנהיגי כל דור ודור. והצרעת בא על עון ע"ז הנמשך מן חמדת הממון, וחשכת העין מדה כנגד מדה לפי שעיני האדם לא תשבענה על כן ילקו בעין ולפי דרכנו נוכל לומר שחשכת העין היינו הצרעת המחשיך עין האדם כנודע מטבעיות ושני תכונות רעות אלו אינן מצויין כל כך באומות כדמסיק (בסנהדרין לט) כתיב (יחזקאל יא יב) וכמשפטי הגוים עשיתם וכתיב וכמשפטי הגוים לא עשיתם (שם ה ז) הא כיצד כמקולקלים שבהם עשיתם כמתוקנים שבהם לא עשיתם, כי מצינו שהם מתוקנים בשני דברים הללו הן בענין האלהות כמ"ש (ירמיה ב יא) ההמיר גוי אלהים והמה לא אלהים ועמי המיר כבודו בלא יועיל. הן בענין המנהיגים שאינן בועטים בהם כמו שמצינו באנשי ננוה ששמעו אפילו לנביאי ישראל. ע"כ אמר רבי חמא בר חנינא, לא היו אומות העולם ראויין להיות בהם דוים וסקופים והיינו כל חלי וכל מכה הבאה אל הבועטים במנהיגיהם כמ"ש על זה היה דוה לבנו. ודעתו שמה שנאמר כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם היינו על מה שהאומות מונין את ישראל על מה שהמה עושים אל מנהיגיהם. ור' שמואל בר נחמן אומר, לא היו אומות העולם ראויין להיות בהם בעלי חטטים והוא מין מן מיני הצרעת הפורחות בגוף אשר פרחה בו המינות והכפירה באלהיות, אלא שלא יהיו מונין את ישראל לא אומה של מצורעים אתם והוא סובר שמה שנאמר כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם, היינו שיחרף צר את ישראל על דבר הנגע והצרעת אשר פרחה בהם על אשר אמרו אלה אלהיך ישראל. בעבור רוב זהב שהשפיע להם ה', ודעתו שעל זה אמר דוד מכל פשעי הצילני חרפת נבל אל תשימני, כי יחרף אויב הצר לאמר שאני נבל המנבל צור ישועתו בעבור חמדת הזהב והעושר שנאמר בו (ירמיה יז יא) ובאחריתו יהיה נבל, כי כל אוהב כסף הוא איש כילי כנבל הכרמלי אשר נבל שמו ונבלה עמו וכמ"ש (ישעיה לב ה) לא יאמר עוד לנבל נדיב מכלל שהם שני הפכים, ויתבאר זה עוד בע"ה בפרשת האזינו על פסוק עם נבל ולא חכם. ועל זה בקש ואמר חרפת נבל אל תשימני. ואע"פ שאף אם יחרפני האויב ואם לדין יש לי תשובה והתנצלות, מ"מ נאלמתי לא אפתח פי. איני רשאי לדבר התנצלותי, כי אתה עשית. אתה גרמת לישראל בעבור רוב כסף וזהב שהשפעת להם והתנצלות זה אין לדבר בפני הגוי, לפיכך הסר מעלי נגעך. זה נגע הצרעת אשר פרחה בישראל, מתגרת ידך אני כליתי. מתגרת הוא לשון שפע ונזילה ורוצה לומר לפי שמידך יגר לי רוב שפע כסף וזהב ע"כ אני כליתי, והוסף מלת אני כליתי לומר שאין רע יורד מלמעלה והאלהים חשבה לטובה, רק אני כליתי וקלקלתי מעשי בעבור רוב שפע כסף וזהב אשר הושפע לי. בתוכחות על עון יסרת איש. בתוכחות הוא לשון ויכוח ור"ל בעבור הויכוח שיש לאויב עמי ומונה עלי לומר אומה של מצורעים אתם ע"כ יסרת איש גם האומות שנקראו בני איש כמ"ש (תהלים מט ג) גם בני אדם גם בני איש ואמרו רז"ל (יל"ש תהלים מט תשנז) בני אדם אלו ישראל בני איש אלו בני נח, ותמס כעש חמודו. ע"י שיש גם בהם בעלי חטטים ואז לא יתלו בעון ישראל אלא יאמרו אך הבל כל אדם סלה. כי מקרה אחד לכל. ולדעת האומר לא היו ראויין להיות דוים כו' על שמטיחים דברים כנגד מנהיגיהם, דרש חרפת נבל כמו זכר זאת אויב חרף ה' (תהלים עד יח) לאמר שכל פה דובר נבלה כמו שמצינו שהטיחו על משה בכמה ענינים והמשכיל ישמע ויוסיף לקח.