ביאור:מ"ג שמות לב י
וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם עריכה
הניחה לי. עדיין לא שמענו שהתפלל משה עליהם והוא אומר הניחה לי אלא כאן פתח לו פתח והודיעו שהדבר תלוי בו שאם יתפלל עליהם לא יכלם (שמ"ר):
אין טעם שיאמר הניחה לי. ואכעוס, כי אם לא חרה אפו עדיין איך יחרה אפו אחרי שיניחנו משה, אבל דרך הפשט שיאמר הניחה לי ואכלם בחרון אפי כדרך הרף ממני ואשמידם (דברים ט יד): ועל דרך האמת, הניחה רחמי, ומדת הדין שלי תתחרה בהם ואכלם בה, כי עמי אין לה רשות בהם, וזה טעם ויחל משה את פני ה' אלהיו והוא כטעם את פני האדון ה' אלהי ישראל (להלן לד כג) וכך הזכיר במשנה תורה (דברים ט כו) ה' באל"ף דל"ת ויו"ד ה"א אחריו. ויתכן שיהיה ויחל מלשון תחלה ובין ותדע:
ועתה הניחה לי. אומרו ועתה ירצה לצד שהוא מרצהו באומרו ואעשה אותך וגו', ובזה יניחהו לכלותם ויאמר משה בלבו ומה הבטחה הוא זאת וגם לבניו יארע כמו כן והיו כלא היה, לזה אמר שלא יבקש ממנו להניחו אלא עתה, אבל גוי שיעשה ממשה לא יאמר ה' עוד אליו הניחה לי, או לצד שיהיו מטיבים דרכם או שמבטיחו שלא יאמר לו עוד הניחה ותמיד יבטל משה גזירה מעליהם. ובדרך רמז רמז שלא צוה עליו הניחה אלא באותו עת ולא תמיד, וממוצא דבר אתה יודע שיעמוד תכף ומיד בתפלה, כי יאמר ועתה אפילו על שיעור רגע, והנה עבר במשך אומרו ועתה, ולזה תכף ומיד עמד בתפלה ולא הניחו לחרות אפו. עוד ירצה לפי דבריהם ז"ל (ב"ר פכ"א) שאמרו, אין ועתה אלא תשובה, רמז לו שיעשה תשובה על הסובב ממנו כי הטעות יצא מדבריו שאמר להם לסוף מ' אני בא, ולא פירש להם שהוא לבד מאותו יום שמזה טעו. עוד ירצה על פי דבריהם ז"ל (שמו"ר פ"ב) שאמרו שקבלת ערב רב היתה מצד משה ולא הסכים ה' עליהם ונתרצה לעשות רצון משה, ולזה אמר לו שחת עמך אלו ערב רב, והוא מה שרמז באומרו ועתה שעליו לעשות תשובה וחרטה על מעשה בלתי הגון, ואולי כי הוא מתקן הדבר לעתיד לבא שאמרו ז"ל (יבמות כ"ד:) אין מקבלין גרים לימות המשיח ומשה הוא שיהיה גואל ויתקן הדבר:
הניחה לי ויחר אפי. קשה וכי משה היה מונעו ואדרבה לא עמד בתפלה אלא אחר כך, עוד קשה כי מאומרו ויחר אפי משמע כי עדיין לא חרה אפו והוא רוצה בחרות אף, והלא אין זו מדתו יתברך שהוא מבקש תמיד לכבוש כעסו, וצא ולמד ממעשה שהובא בתלמוד (ברכות ז.) שאמר רבי ישמעאל כהן גדול שנתרצה ה' בברכתו אשר ברך ה' ברוך הוא שיכבשו רחמיו את כעסו, ואולי כי זו הוא טענת משה רבינו עליו השלום באומרו למה ה' יחרה אפך וגו' לשון עתיד פירוש כיון שלא חרה עדיין ועל כל פנים קושיא לאלהינו. ויתבאר הענין בהשכיל על דבר והוא כי דבר ידוע הוא כי שורש האף יהיה מהעלבון הנרגש בלב כפי המעליבין והעלבון ואחר שיגיע ההרגש לבחינת המרגיש יסובב העצבון והיגון ותהיה תרופתו באחד מב' דרכים, האחד בנקום נקם מהסובב, הב' בדברי רצוי לשיעור המספיק להרגש הקפדת העלבון, והנה בעשות ישראל מעשה המכוער אין לך עלבון לאל עליון גדול מזה, והוא אומרו סרו מהר עדיין כלה בחופתה והנה הרה לזנונים, והנה הרגיש אלהינו יתעלה שמו הרגש גדול עד שמחמת עוצם ההקפדה חשב כי לא יועיל הריצוי שהוא אחד מהב' המרחיקין דאבון העלבון זולת דרך הנקמה כמו שכתבנו, והנה גם זה הוא מושלל ממנו יתברך על פי דבריהם ז"ל (שמו"ר פ"ב) כי אין הקב"ה סובל לראות צער צדיקו וידידו, ומימי עולם שמענוהו שאמרו ז"ל (ב"ר פל"ב) שלא הביא מבול עד אחר פטירת מתושלח ולא מתושלח לבד אלא כל צדיקי הדור כרמוז בפסוק (בראשית ז' כ"ב) כל אשר נשמת רוח חיים באפיו כבר מתו קודם הבאת המבול כמאמרם ז"ל (זוהר ח"א ר"ו.) וכן הוא אומר (ישעי' נ"ז) מפני הרעה נאסף הצדיק, והנה גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם את אשר יצטער נאמן ביתו באבדן מולדתו ית' יותר בנוגע לו ולא יותר בדבר הנוגע לידידיו, ובראותו יתברך כי אין מקום להניח דאגתו בקש ממשה דבר שיניח לו, והוא לבל יצטער על הדבר ואז יהיה מציאות לחרות אפו ויהיה לו נחת רוח וכביכול ריצהו למשה על הדבר,
וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל: עריכה
ועתה הניחה לי. אומרו ועתה ירצה לצד שהוא מרצהו באומרו ואעשה אותך וגו', ובזה יניחהו לכלותם ויאמר משה בלבו ומה הבטחה הוא זאת וגם לבניו יארע כמו כן והיו כלא היה, לזה אמר שלא יבקש ממנו להניחו אלא עתה, אבל גוי שיעשה ממשה לא יאמר ה' עוד אליו הניחה לי, או לצד שיהיו מטיבים דרכם או שמבטיחו שלא יאמר לו עוד הניחה ותמיד יבטל משה גזירה מעליהם. ובדרך רמז רמז שלא צוה עליו הניחה אלא באותו עת ולא תמיד, וממוצא דבר אתה יודע שיעמוד תכף ומיד בתפלה, כי יאמר ועתה אפילו על שיעור רגע, והנה עבר במשך אומרו ועתה, ולזה תכף ומיד עמד בתפלה ולא הניחו לחרות אפו. עוד ירצה לפי דבריהם ז"ל (ב"ר פכ"א) שאמרו, אין ועתה אלא תשובה, רמז לו שיעשה תשובה על הסובב ממנו כי הטעות יצא מדבריו שאמר להם לסוף מ' אני בא, ולא פירש להם שהוא לבד מאותו יום שמזה טעו. עוד ירצה על פי דבריהם ז"ל (שמו"ר פ"ב) שאמרו שקבלת ערב רב היתה מצד משה ולא הסכים ה' עליהם ונתרצה לעשות רצון משה, ולזה אמר לו שחת עמך אלו ערב רב, והוא מה שרמז באומרו ועתה שעליו לעשות תשובה וחרטה על מעשה בלתי הגון, ואולי כי הוא מתקן הדבר לעתיד לבא שאמרו ז"ל (יבמות כ"ד:) אין מקבלין גרים לימות המשיח ומשה הוא שיהיה גואל ויתקן הדבר:
ואמר לו ואעשה אותך לגוי גדול, דקדק לומר לגוי גדול ולא אמר ואעשה אותך גוי גדול לומר הגם שאינך הן עתה בבחינת נשמתך גוי גדול אני אכונן אותך ואשפיע בך מדה טובה מרובה הפלגת נשמות קדושות, ולזה לא אמר ויהיה ממך גוי גדול כי צריך מעשה בנין חדש בשורש נשמתו. עוד רמז לסתור טענת ואיה הבטחתך שנשבעת לאבות, לזה אמר ואעשה אותך לגוי גדול, פירוש לקיום הבטחת גוי גדול שהבטחתי לאבות, ובאה התשובה של משה כי מן הנמנע שיניח לו והראהו צערו על הדבר באומרו ויחל משה ואמרו ז"ל (ברכות ל"ב.) אחזתו אחילו וכמה עניינים של מרירות נפש עשה לפני קונו זה כנגד הניחה לי, וכנגד אומרו ויחר אפי שהיא טענה שעליה בא כי זולת זה אין להם נחת רוח מעצבון העלבון, לזה אמר למה ה' יחרה אפך פירוש למה לא מצאת תיקון לדבר אלא חרון אף כלך לדרך זו והוא בחינת הריצוי שכתבנו, טענה ראשונה שיש לך לחוש על קניינך, והוא אומרו בעמך ואין אבידה אלא לבעליה, ב' אשר הוצאת ועל ידיהם נתפרסמה אלהותך, ג' למה יאמרו מצרים, ד' זכור לאברהם וגו', ובזה יש לך דברים וטעמים נכונים המספיקים לבחינת הרצוי, ועלתה ביד משה הטענה וינחם ה' וגו', וירמוז תיבת וינחם לשון נחמה ולשון נחת כי נח תוקף הרוגז שהיה לו ומאמצעות זה ניחם על וגו', ועיין בפסוק שאחר זה:
[מובא בפירושו לפסוק י"ג] לאברהם ליצחק ולישראל. (ש"ר) אם לשרפה הם זכור לאברהם שמסר עצמו להשרף עליך באור כשדים. אם להריגה זכור ליצחק שפשט צוארו לעקידה. אם לגלות זכור ליעקב שגלה לחרן ואם אינן נצולין בזכותן מה אתה אומר לי ואעשה אותך לגוי גדול ואם כסא של שלש רגלים אינו עומד לפניך בשעת כעסך ק"ו לכסא של רגל אחד (ברכות לב):
[מובא בפירושו לפסוק י"א] וה' אמר למשה ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול זה יורה שביקש לעקור את הכל לזה צעק לבו אל ה' למה ה' יחרה אפך בעמך, פירוש באותם שלא עבדו כל עשו את העגל, והוא אומרו (פסוק ז') שחת עמך, יעקר מהם זכרון עמך: אשר הוצאת וגו'. בטענה בא לסתור מה שאמר ואעשה אותך לגוי וגו' כי לא יתכן שימצא הכנת אושר הצדקות כאשר ימצא בעם זה כי הם הוציאם ממצרים, מה שאין כן בני משה אשר יקום ה' אינם בגדר זה, והלא תמצא כי תחלת דבר ה' בעשרת הדברות (לעיל כ' ב') אמר אשר הוצאתיך וגו' זה יורה כי יציאת מצרים הוא דבר המעמיד השתעבדותם לבורא, ולך נא ראה מה שכתבתי בפירוש פסוק זה, ועוד בכל המצות תמצא רמז יציאת מצרים ואם אלו לא יעמדו בעבודת הקדש מכל שכן הבאים ממשה אשר לא ידעו ואינם בגדר יציאת מצרים, ומעתה הפסד זה אין לו תיקון בבני משה,
[מובא בפירושו לפסוק י"א] זכור לאברהם וגו'. אתה אומר ואעשך לגוי גדול, היום או למחר אולי יחטאו בני ותעשה בהם כליה, ק"ו מן האבות שנשבעת להם בך, ועוד שיש להם זכות שלש אבות וכל זה אינו מועיל, קל וחומר לבני שאין כאן שבועה כ"א דבור בעלמא ואין כאן כי אם כסא של רגל אחד. מיד וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. היינו מה שדבר לעשות לכלותם לגמרי, אבל מ"מ חשב ליסרם בשבט פשעם כמ"ש וביום פקדי ופקדתי עליהם את חטאתם, להפרע מהם מעט מעט.
[מובא בפירושו לפסוק י"ג] זכור לאברהם וגו'. אין הכוונה על השבועה שזה כבר השיבו ה' שיקיים שבועתו בזרעו של משה ויהיה לגוי גדול והוא זרעם של אבות גם כן, אלא בא לומר כי יתעצבו האנשים מאוד על המאורע, גם בא בטענה שצריך לזכור זכותם מטעם שאמר בעשרת הדברות (לעיל כ' ו') ועושה חסד לאלפים לאוהבי והוא אומרו עבדיך, ואומרו אשר נשבעת וגו' כל זה להגדיל המושג לאבות לצד האהבה: