ביאור:מ"ג שמות כג יא
וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּעריכה
תשמטנה. מעבודה: ונטשתה. מאכילה אחר זמן הביעור. ד"א תשמטנה מעבודה גמורה כגון חרישה וזריעה. ונטשתה מלזבל ומלקשקש:
והשביעית תשמטנה. היא שתקרא שמטה לה' ולא יגוש איש את רעהו האביון: ונטשתה. שלא תזרע. וכמוהו ונטוש את השנה השביעית:
תשמטנה ונטשתה. תשמטנה מעבודה, ונטשתה מאכילה אחר זמן הביעור. דבר אחר תשמטנה מעבודה גמורה, כגון חרישה וזריעה, ונטשתה מלזבל ומלקשקש. לשון רש"י. ואיננו נכון, כי לא הוזהרנו מן התורה אלא על חרישה וזריעה, אבל המקשקש והמזבל, ואפילו מנכש ועודר וכוסח וכל שאר עבודות קרקע, אינו אסור מן התורה. וכך העלו בתחלת מסכת מועד קטן (ג.) בפרק משקין דחרישה וזריעה אסר רחמנא אבל תולדות לא אסר רחמנא וכלהו מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא הוא. וכן הביעור אינו נלמד מן המקרא הזה: ור"א אמר, תשמטנה, שמוט כל בעל משה ידו. ונטשתה, שלא תזרע את ארצך. ואינו כלום. אבל הכתוב דבק בראשון, אמר שש שנים תזרע ותאסוף התבואה, והשביעית תשמטנה שלא תזרע את ארצך, ונטשתה שלא תאסוף את תבואתה, אבל תעזבנה, ואכלו אביוני עמך וחיות השדה פרי העץ ותבואת הכרם, וכן ונטוש את השנה השביעית (נחמיה י לב):
תשמטנה. שמטת כספים, כאמרו "וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו" (דברים טו, ב).
[מובא בפירושו לדברים פרק ט"ו פסוק ב'] ושמטת כספים נוהגת היא בכל מקום ובכל זמן מדרבנן כדי שלא תשתכח תורת שמטה מישראל, אלא שהכתוב תלה שמטת כספים בשמטת קרקעות, אע"פ שזו חובת הגוף וראויה שתנהוג בכל מקום שנאמר (שמות כג) תשמטנה ונטשתה, ודרשו רז"ל בשתי שמטות הכתוב מדבר אחת שמטת קרקע ואחת שמטת כספים בזמן שאתה משמט קרקע בארץ אתה משמט כספים בחוצה לארץ. ומכל מקום תקנת חכמים היא, וכן אנו רואין חכמי התלמוד שהיו עושין פרוזבול בבבל כדי להנצל מהפקעת שביעית.
[מובא בפירושו לדברים פרק ט"ו פסוק ב'] וזה דבר השמטה. כשאמר האל יתברך "והשביעת תשמטנה" (שמות כג, יא) היתה הכונה שתעשה שמטת כספים.
[מובא בפירושו לפסוק י'] ושש שנים תזרע את ארצך. היה ראוי לומר את הארץ כן תעשה לכרמים ולזיתים והזכיר כל הלשון לנוכח, וכן מצינו בשבת הלשון לנוכח תעשה מעשיך שורך וחמורך בן אמתך והגר, הנה השבת והשמטה שוים בזה, מה שלא תמצא כן ביובל שאין הלשון שם לנוכח כי אם לנסתר והוא שכתוב (ויקרא כה) לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו את נזיריה, והנה זה טעם הדבר כי השבת והשמטה אחר שתעבור השבת עתיד הוא לחזור למלאכתו במוצאי שבת, וכן בשמטה אחר עבור השנה השביעית שהוא אסור בעבודת קרקע עתיד הוא שיחזור לעבודה במוצאי שביעית ולכך אמר שדך וכרמך וזיתך כעין שלך, אבל ביובל שהוא קדש שישבתו כל הפעולות והכל שבת ומנוחה ואין המלאכה אחריו בא הלשון נסתר, הוא שאמר ספיחיה להורות כי לה' הארץ ומלואה ואין לך בה כלום, וכן יורה הלשון בעצמו שהזכיר כאן בשמטה תשמטנה ונטשתה כלומר שאנו חייבים להשמיטה אבל אינה נשמטת ממנו כי עתידין לחזור לעבודת קרקע אחר השמטה מה שאין כן ביובל שהיא נשמטה ממנו וחוזר לאשר לו אחוזת הארץ וכאן נתבאר זה:
וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶהעריכה
ויתרם תאכל חית השדה. (מכילתא) להקיש מאכל אביון למאכל חיה מה חיה אוכלת בלא מעשר אף אביונים אוכלים בלא מעשר מכאן אמרו אין מעשר בשביעית:
תשמטנה. שמטת כספים, כאמרו "וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו" (דברים טו, ב). ונטשתה ואכלו אביני עמך. בשמטת קרקע יאכלו גם העניים. ויתרם. של עניים. תאכל חית השדה. שהעניים קודמים, כאמרם: מאכל אדם אסור להאכילו לכלבים (תענית כ, ב).
כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ:עריכה
כן תעשה לכרמך. ותחלת המקרא מדבר בשדה הלבן כמו שאמר למעלה הימנו תזרע את ארצך:
לכרמך לזיתך. כמו מן תבואה דרך המקרא להזכיר דגן ותירוש ויצהר וה"ה לכל אוכלין שהן גידולי קרקע כדכתיב בפרשת בהר סיני:
[מובא בפירושו לפרק כ"א פסוק ז'] ויש עוד רמז בכל פרשה זו, שמספר שביעי נבדל מן הששה בג' מקומות בתחילת הפרשה ובשביעית יצא לחפשי. ובסוף כל הדינין שבין אדם לחבירו כתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך. ובאמצע כל הפרשה כדמסיק בילקוט בפרשה זו שיש בכל הפרשה ששים מצות עד פרשת השמיטה ובפרשת השמיטה עשרה מצות סך הכל ע', ובודאי שלא דבר רק הוא מספר זה. והקרוב אלי לומר בזה לפי שכל עושה עול וחמס בממון טח עיניו מראות כי לא במותו יקח הכל, ולא יוכל להשתמש בכל אשר לו כ"א ע' שנה המועד לכל חי וכאשר קרבה שנת השבע יצא לחפשי כמ"ש (תהלים פח ו) במתים חפשי והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך כי רוב תשמישו בהם בכלח אלי קבר כמספר בכלח, אבל י' שנים האחרונים יעשה בהם לביתו הנצחי ויזכור כי במותו הכל הפקר ואין לו יתרון בעמלו ואילו היה דבר זה לזכרון נגד עיניו לא היה עושה עול לעות אדם בריבו, כי זה שיש לו אינו שלו קנין שאינו שלו למה הוא לו (פיוט ליום ב' של שבועות) על כן רמזה התורה החפשיות בשנת השבע בג' מקומות אלו בפרשה זו אשר כולו בנוי על יסוד הדינין שבין אדם לחבירו וזהו סוד מספר ששים מצות, ופרשה השביעית דהיינו השמיטה עשרה מצות, והמשכילים יבינו.