ביאור:מ"ג שמות כב ב
אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ עריכה
אם זרחה השמש עליו. (מכילתא וסנהדרין שם) אין זה אלא כמין משל אם ברור לך הדבר שיש לו שלום עמך כשמש הזה שהוא שלום בעולם כך פשוט לך שאינו בא להרוג אפילו יעמוד בעל הממון כנגדו כגון אב החותר לגנוב ממון הבן בידוע שרחמי האב על הבן ואינו בא על עסקי נפשות: דמים לו. כחי הוא חשוב ורציחה היא אם יהרגנו בעל הבית: (...) ואונקלוס שתרגם אם עינא דסהדיא נפלת עלוהי לקח לו שטה אחרת לומר שאם מצאוהו עדים קודם שבא בעל הבית וכשבא בעל הבית נגדו התרו בו שלא יהרגהו דמים לו חייב עליו אם הרגו שמאחר שיש רואים לו אין הגנב הזה בא על עסקי נפשות ולא יהרוג את בעל הממון:
אם זרחה השמש עליו. אין זה אלא כמין משל וכו' (לשון רש"י וכדמסיים להלן) ואונקלוס שתרגם אם עינא דסהדיא נפלת עלוהי, לקח לו שטה אחרת לומר שאם מצאוהו עדים קודם שבא בעל הבית, וכשבא בעל הבית כנגדו התרו בו שלא יהרגנו דמים לו, חייב עליו אם הרגו, מאחר שיש להם רואים שאין הגנב בא על עסקי נפשות ולא יהרוג את בעל הבית. לשון רש"י. ואני תמה, שהרי כשאמר למעלה אין לו דמים, לפטרו על הריגתו, ודאי בשהתרו בו, שאין רוצח חייב מיתה לעולם אלא בהתראה. ואם תאמר שלא בא הכתוב אין לו דמים אלא להתיר לו דמו מידי שמים, לומר שמותר להרגו, זה איננו אמת, אלא הכתוב הראשון פוטרו בכל ענין, מידי שמים ומב"ד בהתראה, והשני מחייבו בדין שניהם: ואולי יתכוין הרב לומר שאם מצאוהו עדים קודם שבא בעל הבית והכירוהו, והגנב ידע בהם, אינו בא על עסקי נפשות עכשיו, שכבר ראה שהכירוהו העדים, ואם יהרוג יבאו עדים לב"ד ויהרגוהו. וזה טעם אם זרחה השמש עליו, כי בלילה שלא הכירוהו העדים יהרגנו לבעל הבית ויברח: ועל דעתי נתכוון אונקלוס לומר שאם יצא הגנב מן המחתרת, ובא זה לומר עליו יש לו עדים שבא במחתרת, דמים לו כשאר החיים, ואינו מותר להרגו, ואם הרגו נהרג עליו, אבל ישלם אם לקח משם דבר. ואמר הכתוב אם זרחה השמש עליו, שדבר בהווה, שדרך באי מחתרת לבא בלילה, שאין אדם מכיר בהם, וההורגן שם פטור ומותר, אבל המתעכב שם עד זרחה השמש עליו הוא מיטמר ויוצא ובורח לנפשו. ואם בא לחייבו על פי עדים אינו מתחייב מיתה לא בב"ד ולא ביד בעל הבית: ואם כן על דעת האומר בתלמוד (סנהדרין עב.) שהבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור בדמים קננהו, יהיה שלם ישלם אם אין לו ונמכר בגנבתו חוזר למעלה אל כי יגנוב איש (בפסוק לז), כדרך ואף לאמתך תעשה כן (דברים טו יז): ודרך הפשט ידועה, יאמר, שאם חתר בחשך בתים ונמצא במחתרת בלילה יהרג, ואם זרחה השמש על הגנב ואדם רואהו ומכירו, לא יהרג, אבל ישלם מה שגנב והוציא משם ביום. וטעם השמש, האור לעיני הרואים, וכן לעיני השמש הזאת (ש"ב יב יא) , בגלוי. וטעם הדין הזה כאשר הזכרנו, כי זה יהרוג את בעל הבית, וזה יברח ממנו:
אם זרחה השמש. שהיה גונב ביום:
אם זרחה השמש עליו. כלומר שנכנס שם ביום או שנתעכב שם עד הבקר שהתפשטה השמש בעולם: דמים לו. חיוב מיתה יש לכל מי שימיתנו לפי שלא נמצא שבא על עסקי נפשות ובודאי לא יהרוג שכבר הוא יודע שהכל יודעין בו ויתפשוהו להריגה.
והזכיר בלשון נקבה אם זרחה השמש ולא אמר אם זרח כי כן דרך הכתוב להזכיר בלשון נקבה כשרוצה לדבר בזמן שהשמש מתפשטת בעולם ומתרחבת ברוחב חללו, וכן (שמואל ב יב) לעיני השמש הזאת, וכשהוא מתחיל לזרוח ורוצה לצאת ולהתנוצץ בזהרו נקרא בלשון זכר כלשון (בראשית לב) ויזרח לו השמש, וכתיב (שם יט) השמש יצא על הארץ, וכתיב (תהלים יט) ישיש כגבור לרוץ אורח, וע"כ הזכיר בכאן בלשון נקבה יאמר שאם התפשטה השמש בעולם שהוא יודע שיתפש ולא יוכל להנצל מידם דמים לו למי שימיתנו ויש לו לשלם מה שגנב, אם אין לו ונמכר בגנבתו:
שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ: עריכה
שלם ישלם. הגנב ממון שגנב ואינו חייב מיתה.
[כהמשך לפירושו לפסוק זה] ואם כן על דעת האומר בתלמוד (סנהדרין עב.) שהבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור בדמים קננהו, יהיה שלם ישלם אם אין לו ונמכר בגנבתו חוזר למעלה אל כי יגנוב איש (בפסוק לז), כדרך ואף לאמתך תעשה כן (דברים טו יז): ודרך הפשט ידועה, יאמר, שאם חתר בחשך בתים ונמצא במחתרת בלילה יהרג, ואם זרחה השמש על הגנב ואדם רואהו ומכירו, לא יהרג, אבל ישלם מה שגנב והוציא משם ביום. וטעם השמש, האור לעיני הרואים, וכן לעיני השמש הזאת (ש"ב יב יא) , בגלוי. וטעם הדין הזה כאשר הזכרנו, כי זה יהרוג את בעל הבית, וזה יברח ממנו:
אם זרחה השמש. שלם ישלם. שב אל הכתוב למעלה חמשה בקר ישלם וגו'. כמו לעם נכרי. ואף לאמתך תעשה כן. כי הוא שב אל הפסוק העליון. הענק תעניק לו:
[מובא בפירושו לדברים פרק ט"ו פסוק י"ז] ואף לאמתך תעשה כן. אינו חוזר לרציעה, שאין רציעה באשה, אבל הוא חוזר להענקה. וכמוהו (שמות כא) ואם שלש אלה, שאינו חוזר לשאר כסות ועונה הסמוך לו, אלא אל אשר יעדה והפדה. וכן עוד (שם כב) אם זרחה השמש עליו וגו', שהוא חוזר אל חמשה בקר ישלם:
ונמכר בגנבתו. כי לולא זה היו רוב דלת העם גנבים, שאם יפסידו הגנבה או יאכלוה אין אומר השב, מבלי אין בידם לשלם, ותמלא הארץ חמס (ע"פ בראשית ו, יא).
ונמכר בגנבתו. בעבור גניבתו:
שלם ישלם. בב"ק דריש אמר הקב"ה אני הצתי אש בציון כדכתיב ויצת אש בציון ועלי לשלם אותה ההבערה הה"ד ואני אהיה לה חומת אש סביב: