ביאור:מ"ג ויקרא כ יט
וְעֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ וַאֲחוֹת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה עריכה
וערות אחות אמך. שנה הכתוב באזהרתן לומר שהוזהר עליהן בין על אחות אביו ואמו מן האב בין על אחיותיהן מן האם אבל ערות אשת אחי אביו לא הוזהר אלא על אשת אחי אביו מן האב:
כִּי אֶת שְׁאֵרוֹ הֶעֱרָה עֲוֹנָם יִשָּׂאוּ: עריכה
וערות אחות אמך. טעמו כבר הזהרתי לא תגלה והנה המגלה את הערוה הערה שארו: עונם ישאו. אם הדבר ברצונם
[מובא בפירושו לפרק י"ח פסוק ו'] אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. טעם איסור העריות בשאר הבשר איננו מפורש. והרב אמר במורה הנבוכים (ג מט) כי הוא למעט המשגל ולמאוס אותו ולהסתפק ממנו במעט, והנשים האלה אשר אסר הכתוב בשאר האשה הן המצויות עמו תמיד, וכן בשאר עצמו מצויות לו והוא נסתר עמהן. וכטעם הזה יגיד הרב על כולן. וכבר כתב ר"א גם כן, כי בעבור היות יצר לב האדם כבהמות לא יתכן לאסור כל הנקבות, והנה אסר כל הנמצאות עמו בכל שעה. וזה טעם חלוש מאד, שיחייב הכתוב כרת על אלה בעבור המצאן עמו לפעמים, ומתיר שישא אדם נשים רבות למאות ולאלפים. ומה יזיק אם ישא את בתו לבדה כמותר לבני נח (סנהדרין נח:), וישא שתי אחיות כיעקב אבינו, ואין לאדם נשואים הגונים כמו שישיא את בתו לבנו הגדול ממנה וינחילם בנחלתו ויפרו וירבו בביתו, כי הארץ לא תהו בראה לשבת יצרה. ואין בידנו דבר מקובל בזה, אבל כפי הסברא יש בענין סוד מסודות היצירה דבק בנפש והוא מכלל סוד העבור שכבר רמזנו לו: ודע כי המשגל דבר מרוחק ונמאס בתורה זולתי לקיום המין, ואשר לא יולד ממנו הוא אסור, וכן אשר איננו טוב בקיום ולא יצלח בו תאסור אותו התורה, זה טעם אל כל שאר בשרו, (כאן) כי את שארו הערה (להלן כ יט), ירחיק הדבר מפני השאר, והלשון נגזר מן הנשאר בציון והנותר בירושלם (ישעיה ד ג), ולכך יאמר שארה הנה זמה היא (להלן פסוק יז), כלומר אינם נשואין ואישות כי לא יצליח, אבל היא זמה מחשבת תאוה בלבד. והנה העריות מכלל החוקים, דברים שהם גזירת מלך, והגזרה הוא הדבר העולה על דעת המלך שהוא החכם בהנהגת מלכותו והוא היודע הצורך והתועלת במצוה ההיא שיצוה בה, ולא יגיד אותו לעם זולתי לחכמי יועציו:
[מובא בפירושו לפרק י"ח פסוק כ'] ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע. אמר ר"א כי המשגל לשלשה חלקים נחלק, האחד לפריה ורביה, והשני להקל מלחות הגוף, והשלישי לתאוה הנמשלת לתאות הבהמות. ואמר הכתוב "לזרע", וטעמו אפילו לזרע, והנה היא אסורה לגמרי. ואפשר שאמר "לזרע", להזכיר טעם האיסור, כי לא יודע הזרע למי הוא, ויבאו מזה תועבות גדולות ורעות לשניהם. ולא הזכיר זה בעונש (להלן כ יח), כי אפילו הערה בה ולא הוציא זרע יתחייב, ולכך אמר בסוטה (במדבר ה יג) ושכב איש אותה שכבת זרע, כי בעבור הזרע תהיה קנאתו, וכן בשפחה חרופה (להלן יט כ) הזכיר שכבת זרע, כי האסור בעבור שיוליד זרע מן השפחה: והנכון בעיני, כי בעבור היות אשת עמיתו אסורה לו לגמרי, לא ינקה כל הנוגע בה, (משלי י כט) הוצרך לומר "לזרע", שאם אמר "לא תתן שכבתך" בלבד היה נראה שיזהיר אפילו השוכב עמה לחבק ולנשק, וכאן בחייבי כריתות יזהיר, על כן הוצרך להזכיר שכיבה לזרע, לפרש כי במשגל יזהיר. והוא הטעם בשפחה חרופה שהיא כאשת איש. וכן יאמר באשת איש (להלן כ י) אשר ינאף את אשת רעהו, ולא אמר ישכב כי לא בשכיבה לבד יזהיר: ולא אמר בכאן "לגלות ערותה", כי לא יזכיר כן רק בשאר הבשר ובנדה, ושהאסור בהן בעבור הגלוי, כמו שאמר (שם פסוק יט) כי את שארו הערה. ורבותינו דרשו באשת איש למעט משמש באבר מת, ואמרו בשפחה חרופה שאינו חייב אלא בגומר ביאתו, כמו שמפורש ביבמות (נה.):
[מובא בפירושו לשמות פרק ו' פסוק כ'] ויקח עמרם. מדרש לפי שנולד משה מאחות אב לכך לא נכתב כרת בערות דודתו מפני כבודו. וזה שייסד הפייט באזהרות חוקה אחות אב על כל נעלם תכסך בושה ונכרת לעולם:
לא הזכיר עונש אחות האב גם לא הזכיר כלל עונש שתי אחיות והמשכיל יבין גם דברי הקבלה אמת: