ביאור:מ"ג ויקרא כ ט
כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ מוֹת יוּמָת עריכה
וטעם כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו. יחזור לראש הפרשה שאמר איש אמו ואביו תיראו (לעיל יט ג). ואמר כאן כי איש איש אשר לא ישמע (וכו') ומקלל אביו ואמו מות יומת: ועל דרך האמת, בעבור שאמר (פסוק ז) והתקדשתם והייתם קדושים כי אני ה' אלהיכם, ואמר (בפסוק ח) אני ה' מקדשכם, כי השם הנכבד הוא המקדש אותנו, כי הוא אבינו וגואלנו מעולם הוא שמו, אם כן המקלל את המשתתפין ביצירה חייב מיתה. וזה טעם משפט הנואף והנואפת אשר סמך לכאן והקדימו לכל העריות, וכבר רמזתי זה למעלה (שמות כ יג): והזכיר הכתוב קצת העריות לחייב בהם מיתה, והן אשת איש ואשת אב והכלה והזכר ואשה ואמה (פסוקים י-יד), והוא הדין אשה ובתה ובת בתה, כי הזכיר קצת שאר האשה והוא הדין לכל הנזכרים שם (לעיל יח יז) באזהרה, וכל שכן שאר עצמו בת בנו ובת בתו הנזכרים (לעיל יח י), ואין צריך לומר בתו. ובכל זה עוד מדרשים לחייב אותן. וכן הזכיר חיוב הרביעה במיתה (פסוקים טו-טז). וחזר והזכיר כרת אחר בנדה (פסוק יח), לחייבו בהעראה בלא גמר ביאה, הוא שאמר את מקורה הערה (פסוק יח), וכן באחות אם ואחות אב כי את שארו הערה (פסוק יט). והזכיר דודתו וכן אשת אחיו (פסוקים כ כא), לחייבם בערירות בין שלא היו לו בנים או היו לו. והכרת הבא באחותו (פסוק יז) הוא מיותר, ונדרש לרבותינו (מכות יד.) למה יצא כרת באחותו וכו': ועל דרך הפשט, הוסיף בכרת "לעיני בני עמם" (פסוק יז), לומר שתמות בנוער נפשם, בענין שיראו ויבינו וישכילו יחד כי יד ה' עשתה זאת וקדוש ישראל גזרה: וטעם עונו ישא, שיהיה החטא ההוא דבק בו, מן העת ההיא, מעשיו לא יצליחו ורבצה בו האלה, כי יכהו השם בתחלואים רעים עד השמידו בכרת, כענין שאמרו (שבת לג.) סימן לעבירה הדרוקן. ולא הוצרך להזכיר חייבי הכרת האחרים כגון אמו (לעיל יח ז) ואחות אשה (שם יח יח), שכבר למדנו מן הנזכרים כל הצריך:
והחל להזכיר עונש הכתובים בתחלת הפרשה מהאב כאשר החל איש אמו ואביו תיראו.
כי איש איש אשר יקלל. קשה אומרו כי שנותן טעם למה שלפניו ולא אמר דבר קודש שיהיה זה טעמו. ואם על שמירת החוקים, וכי לא נכלל בפסוק זה אלא קללת אבות שהוצדק לומר כי. עוד למה כפל לומר איש איש. ובתורת כהנים אמרו איש אין לי אלא איש אשה מנין תלמוד לומר איש איש ע"כ. קשה מנין יעלה על דעת למעט אשה שהוצרך לריבוי והלא השווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה בדרך כלל וכאומרם ז"ל (ב"ק טו.). ואם לצד שחש הכתוב לפרש איש שבא למעט אשה, לא היה לו לכתוב איש לטעות לומר שבא למעט אשה ויאמר אדם כי יקלל וגו ': עוד למה כפל לומר אביו ואמו קלל. אכן כוונת הכתוב הוא לצד שצוה קודם לזה על העברת בנו ובתו למולך, והקפיד הכתוב על זרעו לבד אבל בן אחרים ואפילו קרוביו כגון אחיו ואחותו פטור, כדתניא בסנהדרין (סד:) וזה לשונם אינו חייב אלא על יוצאי יריכו וכו' ע"כ. וצריך לומר טעם חיובו על בנו ובתו ולא על בני הזולת שהוא לצד שבניו הם נידונין כנכסיו של אדם לזה מועילים מעשיו כשמקריבו לעבודה זרה במה שמעבירן למולך אבל חוץ מהם אין מעשיו עושין רושם, על דרך אומרם ז"ל (ערכין כח ב"מ ז.) אפילו לגבי קדשי שמים אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, ומעתה יאמר אדם והלא גם הבן אינו כולו של האב כאומרם ז"ל (נדה לא.) שהאב והאם הם שותפין באדם הלובן מהאב והאודם מהאם, וא"כ מזה הטעם עצמו לא יתחייב האב על הבן מצד חלק האם, לזה אמר הכתוב אחר אזהרה ועונש מעביר בניו למולך כי איש איש אשר יקלל וגו' מות יומת, ודקדק לומר את אביו ואת אמו פירוש זה בפני עצמו או זה בפני עצמו, כמו שדקדקו בתורת כהנים בפסוק זה עצמו חיוב על כל אחד משניהם, הרי שהבן מת לצד שנגע באביו או בכבוד אמו ואין אנו אומרים והרי אין כל הבן של האב או של האם להמיתו בשבילם, ואם תאמר גם על זה דן אנכי למה יהיה המשפט הזה, לזה גמר אומר אביו ואמו קלל, פירוש כי כשמקלל אביו מקלל גם אמו עמו וכן להפך, והטעם לצד שהאב והאם הם גוף אחד כמאמרם ז"ל (ברכות כד.) אשתו כגופו, וכפי זה בין הנעשה לאחד מהם או הנעשה מאחד מהם לבניהם יחשב לשניהם יחד. ולזה תמצא שיעניש ה' לאיש להמית אשתו דכתיב (משלי כב) למה יקח משכבך מתחתיך.
כי איש איש אשר יקלל. והאות על שאני מקפיד כל כך שתהיה הקדושה בזרע, שהרי ענשתי מיתת בית דין את המקלל הוריו, שזה יקרה על הרוב בהיות פסול בזרע, כי אז הוא בלתי מוכן אל מה שכתוב "שמע בני מוסר אביך" וכו' (משלי א, ח). ואיש כזה לא ישמר חקים ומשפטים, כי לא יקבלם מאביו ומאמו כלל.
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מדוע כתוב "כי"? מה הקשר" וכו']וכפל לומר איש איש משום שמצינו שתלה הכתוב זכרים בנקבות ונקבות בזכרים, ואמרו ז"ל (נדה לא.) אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, אם כן יש הפרש בלידת הזכר ללידת הנקבה ומצד זה ישתנה ההפרש בבחינת המולידים, ויש מקום לומר לצד שתלה הכתוב זכרים בנקבות לא יומתו אבות על העברת הבנים או האמהות על העברת הבנות לצד שתלאם הכתוב באבות תלמוד לומר איש איש אחד לגופו ואחד לאשה ששניהם ישנם בחיוב העברת בן ובת: עוד נראה כי לצד שאמר הכתוב אביו ואמו ודרשו רז"ל (ילקוט) שאביו בא למעט אבי אביו ואמו בא למעט אם אמו שלא יהרגו, לזה חש הכתוב לטעות ולומר שהמיעוט בא אביו ולא אביה אמו ולא אמה ואם כן הנשים פטורות מעונש זה, תלמוד לומר איש איש לרבות אשה:
[מובא בפירושו לפרק י"ח פסוק ו'] ודרשו רז"ל במסכת סנהדרין איש איש אל כל שאר בשרו, איש איש לרבות הגוים שמוזהרין על העריות כישראל. וכן (ויקרא כד) איש איש כי יקלל אלהיו, (שם כ) איש איש אשר יתן מזרעו למולך, לרבות הגוים שמוזהרין על ברכת ה' ועל עבודה זרה:
וטעם להזכיר האב קודם האם בעבור כבודו ואיננו כמו איש אמו ואביו תיראו כי לא יומת אם לא היה בר מצוה:
אשר יקלל את אביו. מושך עצמו ואחר עמו וכן הוא ואשר יקלל את אמו.
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מדוע כתוב "כי"? מה הקשר" וכו']
אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל עריכה
אביו ואמו קלל. (ת"כ. סנהדרין פה) לרבות לאחר מיתה:
וטעם אביו ואמו קלל. כאומר תועבה גדולה עשה:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מדוע כתוב "כי"? מה הקשר" וכו']
דָּמָיו בּוֹ: עריכה
דמיו בו. זו סקילה וכן כל מקום שנאמר דמיו בו דמיהם בם ולמדנו מאוב וידעוני שנאמר בהם באבן ירגמו אותם דמיהם בם. ופשוטו של מקרא כמו דמו בראשו אין נענש על מיתתו אלא הוא שהוא גרם לעצמו שיהרג:
דמיו בו. דמיו בראשו. הוא חייב עצמו מיתה:
דמיו בו. כמו דמו בראשו והנסקלים גם הנחנקים דמיהם בם וכלל אומר בכל המיתות כי צריכים ^אנחנו למסורת אבותינו כי לא נוכל להוציאם להמיתם מהכתוב גם כן לא נכתב בן כמה שנים יהיה בר מצוה
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מדוע כתוב "כי"? מה הקשר" וכו']
[מובא בפירושו לבמדבר פרק י"ב פסוק י"ד] שלישית, מבנין אב וכתוב אחד, והוא שכתוב בחג המצות (שמות יב) אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, שהתיר לנו הכתוב אוכל נפש בלבד בחג המצות ובשאר המועדים לא התיר אוכל נפש, ולכך אמרו רז"ל זה בנין אב לכל המועדים, ועוד ממה שכתוב (ויקרא כ) דמיו בו, ואמרו ז"ל כל מקום שנאמר דמיו בו דמיהם בם אינו אלא סקילה, דכתיב באוב וידעוני (שם) באבן ירגמו אותם דמיהם בם, אינו אלא סקילה, זהו בנין אב וכתוב אחד.