ביאור:מ"ג ויקרא יח כט
כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה עריכה
כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות. והטעם שבעשותכם אחת מכל אלה תקיא אתכם הארץ באותו אופן רע, הוא כי כל אחת מאלה ראוי לענש כרת.
[מובא בפירושו לפסוק כ"ד] אל תטמאו בכל אלה. אמרו ז"ל (תו"כ) בין בכולן בין במקצתן. פירוש אפילו במקצתו, וכאילו אמר אל תטמאו באחת מכל אלה. וצריך לדעת למה דיבר הכתוב בסדר זה שהיה לו לומר אל תטמאו באחת מכל אלה כדי שלא יהיה מקום לטעות. עוד קשה מה שגמר אומר כי בכל אלה נטמאו הגוים והגוים אין לנו מקום לומר שלא נטמאו אלא באחת שהשטוף בזמה ידו בכל. גם משמעות בכל אלה נטמאו, יגיד שבכולן נטמאו ומעתה מה טעם נשמע אל הדבר אשר יצוה עליו שהכונה היא אל תטמאו בכולן: ונראה לפרש בהשכיל על דבר אמת למה לא גילה ה' בתורה הדרגות המצות וסגולתם, ואדרבה בא שלמה המלך עליו השלום ואמר (משלי ה) אורח חיים פן תפלס וענו אחריו רז"ל (אבות פ"ב מ"א) שאין לנו לומר מצוה זו גדולה וזו קטנה שאין אתה יודע וכו', והוכיחו (דב"ר פ"ו ירושלמי פאה פ"א ה"א) ממה שקבע ה' שכר שוה לגדולה שבגדולות עם קטנה שבקטנות, ועל כולן אני דן שהסברא נותנת שיש מצות ודאי גדולות ביותר ולמה סתם ה' הדבר: ונראה כי לצד שיש צורך במצות הקטנות כבגדולות שכל מצוה ומצוה סגולתה בפני עצמה, ומה בכך אם שכרה מעט כיון ששכרה הוי דבר שאינו בנמצא כשכר הגדולה, וכל המצות צריכין לתיקוני הנפש, לזה צוה ה' קטן וגדול בהדרגה אחת כדי שיעשו ישראל כולם כאחד. והוא מאמר שלמה (קהלת ט) כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה: עוד נראה טעם אחר כי לצד שיש מצות שסגולתם להאריך ימים בעולם הזה, ויש שסגולתם עושר, ויש שסוגלתם בנים, וכן על זה הדרך וחש ה' כשיתגלה הדבר כל אחד ילך וישתדל במה שחפץ ובמה שצריך ולא ישתדלו בשאר מצות כמצטרך, לזה סתם הדברים ובזה ישתדל האדם בכולן כדי שתבוא לידו גם מצוה שסגולתה דבר הצריך לו, ובזה יש טעם למה שאנו רואים כמה בני אדם רעים לשמים ולבריות ובתיהם שלום מפחד מלאים כל טוב, כי אפשר שבא לידם מצוה שסגולתה הצלחת עולם הזה, ואין העבירות שעושים מונעים סגולת המצוה והצלחתה, וכל זה בבחינת מצות עשה, ובמצות לא תעשה יהיה הדבר כן, יש עבירות שפורענותם לעולם הבא, ויש שפורענותם יסורין באריכות הזמן, ויש שפורענתם ברחמנות, ויש כ"כ אכזריות, והלא תמצא כמה רשעים שעברו על הכריתות ולא נכרתו הגם שעמדו בתוקף הרשע עד שעברו זמן הכריתה, אלא ודאי שיש שמשתלם עליה בעולם הזה ויש שמשתלם עליה לעולם הבא. ודבר ידוע הוא שיותר יפעיל הפחד בלב בני אדם מוסר המשתלם בעולם הזה להיותו נגלה מעונש הנסתר: וכבר קדם לנו כי ה' ב"ה יקפיד אפילו על ברואיו הקרובים אליו לבל ידברו דבר שאינו על קו הצדק, ואפילו דברים שנראם כשקר, וצא ולמד מאמר רבי עקיבא לחבריו (חגיגה יד:) כשתגיעו לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים, ומכאן נקיש לכסף נבחר לשון צדיק הוא ה' אלהינו מקור האמת כי יקפיד לבל יכתוב בתורה אלא דברים המובהקים במדת אמת: ובזה נבא אל הביאור, והוא כי לצד שעונש זה של הקאת הארץ יושביה אינו אלא על פרט אחד מהתועבות האמורים בפרשה כאשר אבאר בסמוך אבל שאר התועבות יש להם עונש אחר כאשר שפט אל חי תמים דעים כפי בחינת התיעוב, ולזה כשבא לצוות את עמו רצה להודיעם כי יש בתועבות אשר הזהירם עליהם תיעוב אחד אשר יסובב שתקיא אותם הארץ, ולא רצה ה' לגלותו כדי שלפחדו ישמרו עצמם מכולם יחד כמו שכתבתי שיותר ירעיד עונש הנגלה מעונש הנסתר, וזה שיעור הדברים אל תטמאו בכל אלה פירוש באחד מכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם ותטמא הארץ ואפקוד עונה. פירוש: אחד הוא הגורם ואותו פקדתי על העיר ותקיא את יושביה. הא למדת שעל עון אחד קאה הארץ אותם, אם כן תתחייב לומר כי מאמר אל תטמאו בכל אלה הוא באחד מכל אלה כיון שעל אחד היה העונש ואין אתה יודע מי הוא. ואמר עוד ושמרתם וגו' ולא תעשו מכל התועבות וגו' כי את כל וגו' עשו, נתכוון הכתוב בזה להודיעם שכל התועבות עשו אנשי הארץ ואין אחת בכל התועבות שלא עשו אותם, והמכוון בזה כדי שיכנסו כולן בגדר המיחוש, כי כל שלא עשו אותה אנשי הארץ אין בה פחד ההקאה מן הארץ, לזה הוצרך לומר כי כל וגו'. ודבר זה דומה לכלי מים שהקיא בו נחש כל הכלים שיכנסו בגדר ספק כלי זה אדם נרעד מגשת אליו, וכמו כן הדבר הזה. והגם שהעון הגורם הקאה הוא אחד ותועבות אשר יצוה רבים הם. דבר זה דין קבוע יש לו שאדם הוא פושט עצמו להתעיב, ודין לוקח יש לו ולא דין פורש, וכמו שהארכתי בזה בחיבורי על יורה דעה (פ"ת סי' קי) וכיון שכן כל הקבוע כמחצה ומחצה. ואחר שהפחידם בעונש נגלה חזר ואמר כי כל אשר יעשה וגו' פירוש שגם על כל שאר התועבות יש עונש חמור להכרתת הנפש אלא שאחת מהם גורמת עונש הנגלה:
[מובא בפירושו לפסוק כ"ד] אל תטמאו בכל אלה. משמע שלא יבואו לידי הקצה האחרון מהרע שתטמא הארץ עד שיטמאו בכל אלה, ואחר כך אמר ולא תעשו מכל התועבות משמע אפילו במקצתן תטמא הארץ. ונראה לפרש שלכך הזכיר ב' מיני עונשים הלא המה הקאת הארץ, וכריתות הנפשות העושות. ומתחילה הזהיר שאל יטמאו בכל אלה לעשות כולם, כי בכל אלה נטמאו הגוים והגיעו אל הקצה האחרון שתטמא הארץ ונפקד עונה עליה ונעשית כחולה המקיא ותקיא את יושביה כי נתמלא סאתה ודרך סאה מליאה לשפוך ולהקיא כי לא תכיל עוד, ועל כן הזהרו שלא יקרה גם לכם כן כי אז אנדרלמוסיא בא והורגת טובים ורעים כי כן יצאו בגולה החרש והמסגר וירמיה וסיעתו. ואח"כ הוא מזהירם ושמרתם אתם וגו' ולא תעשו מכל התועבות אפילו מקצת מהם לא תעשו, כי את כל התועבות עשו אנשי הארץ והיו בעונש הקאת הארץ, אבל אתם אם תעשו מקצתן לא תקיא הארץ אתכם לא תהיו בכלל עונש ההקאה אבל מ"מ יש עונש אחר והוא כי כל אשר יעשה מכל התועבות אפילו מקצתן אף על פי שאין הדין נותן לכלות טובים ורעים כאחד, מ"מ ונכרתו הנפשות העושות לפחות, לפיכך ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחקות התועבות אפילו מקצת מהם. וקרוב לפירוש זה ראיתי בספר חדש.
וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם: עריכה
הנפשות העשת. הזכר והנקבה במשמע:
הנפשות העשת. כתיב חסר, לומר שחייב אפילו בלא התראה:
ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם. זרעו נכרת וימיו נכרתים, לשון רש"י (לעיל יז ט). והנה בכריתות בתורה שלשה ענינים, האחד שנאמר בו ונכרת האיש ההוא (שם שם ד ט), והשני שנאמר בהן ונכרתו הנפשות העושות, (כאן) ונכרתה הנפש ההיא מלפני (להלן כב ג) והשלישי שנאמר בהן הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה (במדבר טו לא). ואמר ביום הכפורים (להלן כג ל) והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה, ואמרו בסיפרא (אמור פרק יד ד), לפי שהוא אומר כרת בכל מקום ואיני יודע מה הוא, וכשהוא אומר והאבדתי, למד על הכרת שאינו אלא אבדן: וביאור הענין, כי האוכל חלב או דם והוא צדיק ורובו זכיות אבל גברה תאותו עליו ונכשל בעבירה ההיא, יכרתו ימיו וימות בנעורים קודם שיגיע לימי זקנה, והם ששים שנה, ואין נפשו בהכרת, אבל יהיה לו חלק בעולם הנשמות כפי הראוי למעשיו הטובים כי צדיק היה, ויהיה לו עוד חלק לעולם הבא, הוא העולם שאחרי התחיה, ובזה אמר, ונכרת האיש ההוא: ואשר עם החטא החמור ההוא יהיו עונותיו מרובין מזכיותיו, עונש הכרת שבעבירה החמורה מגיע לנפש החוטאת לאחר שתפרד מן הגוף, והיא נכרתת מחיי עולם הנשמות, ובמחויבי הכרת הזה רומז הכתוב באומרו, ונכרתה הנפש ההיא מלפני, (להלן כב ג), וכתיב והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה. ואלו אין להם כרת בגופם, אלא פעמים שיחיו ויגיעו לימים רבים וגם עד זקנה ושיבה, כענין שכתוב (קהלת ז טו) ויש רשע מאריך ברעתו. וזהו מה שאמרו רבותינו (עיין ר"ה יז.) אבל מי שעונותיו מרובין מזכיותיו ובכללן עון פושעי אומות העולם בגופן, ואמר רב פפא בעבירה, כלומר בערוה מן העריות, יורדים לגיהנם ונדונין שנים עשר חודש, לאחר שנים עשר חודש גופן כלה ונשמתן נשרפת, ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים וכו': ויש כרת חמור שנכרת גופו ונפשו, והוא הנאמר בו (במדבר טו לא) כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, ודרשו (שבועות יג.) הכרת, בעולם הזה, תכרת, לעולם הבא, לומר שהוא ימות בנוער וחיתו בקדשים, שלא תחיה נפשו בתחיית המתים ואין לה חלק לעולם הבא: ואין כפל הכרת הזה הנאמר בתורה אלא בעניני עבודה זרה ומגדף: ורבותינו דרשו בו עוד במסכת שבועות (שם) כי דבר ה' בזה, זה הפורק עול ומגלה פנים בתורה, ואת מצותו הפר, זה המפיר ברית בשר, אבל אינו בכל הכריתות. ושם מבואר זה בגמרא שאין הכפל של הכרת תכרת בשאר חייבי כריתות שבתורה אלא באלו הנדרשים מן הכתוב הזה, כי הכתוב הוא במגדף ועובד ע"ז, והם הוסיפו במדרשים הכופרים בעיקר והרשעים המוחלטים, וכמו שנאמר בהם בקבלה (ישעיה סו כד), כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה, והם אותם שמנו במשנה (סנהדרין צ.) ובברייתא (שם קח.) ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: וכן נראה שאין כל חייבי כריתות בערירות, ואין כרת לזרעם אלא באותן שכתוב בהן "ערירים". ויתכן שהוקשו כל העריות זו לזו, אבל בשאר הכריתות כגון חלב ודם אין לנו. כתב ר"א (להלן כג ל) יש הפרש בין והאבדתי ובין ונכרתה, ולא אוכל לפרש. יחשוב החכם כי האובדת תאבד והנכרתת תכחד, ולא ישא אלהים נפש:
ונכרתו הנפשות העשת. בפרהסיא שתמיתום ואת בסתר אני אכריתם:
ונכרתו הנפשות העושות. הכריתות שבתורה מצאנום על ג' חלקים, יש כרת לגוף לבדו ויש כרת לנפש לבדה ויש כרת לשניהם לגוף ולנפש. כרת לגוף לבדו יהיה בשנים או בימים, כי מי שהוא צדיק ורובו זכיות ונכשל בעברה של חיוב כרת, ימות בחצי ימיו כענין אותו תלמיד שהיה עם אשתו בימי לבונה הוא בבגדו והיא בבגדה, ולא היה נכשל בעבירה אחרת ומת בחצי ימיו, כדאיתא במסכת שבת, זהו כרת של שנים. אבל כרת של ימים הוא כגון זקן שעבר על חיוב כרת שאי אפשר להיות לו מעתה כרת של שנים שהרי כבר עלה לימי הזקנה, אבל יהיה כרת של ימים שלא ימלא את ימיו הקצובים לו, וזהו שאמרו רז"ל במועד קטן פרק אלו מגלחין בסופו, רב יוסף כי הוה בר שתין שנין עביד יומא טבא לרבנן, אמר נפקי לי מכרת דשני, אמר ליה אביי נהי דנפיק מר מכרת דשני מכרת דיומא מי נפק מר, אמר ליה נקוט מיהא פלגא בידך. ומפני שכרת זה של שנים הוא מפורסם וכרת של ימים אינו מפורסם ואינו נודע לפיכך אמרו רז"ל שהקב"ה מפרסמו, והוא שימות הזקן לג' ימים והנה זה אות שעבר על חיוב כרת, וזהו שאמרו בירושלמי זקן שאכל את החלב או שחלל את השבת מי מודיע שהוא בכרת, ושם מתרץ מת ליום אחד הרי זו מיתה של זעם, לשני ימים מיתה של בהלה, לג' ימים מיתת כרת. ועל כרת זה שהוא לגוף לבדו נאמר ונכרת האיש ההוא מקרב עמו, כלומר שיכרת גופו בשנים או בימים אבל נפשו תהיה זוכה תיכף בהפרדה מהגוף בעולם הנשמות גם לתחית המתים גם לעולם הבא של אחר התחיה. כרת לנפש לבדה מי שחטא בעבירה חמורה של חיוב כרת כגון שאכל חמץ בפסח או אכל או עשה מלאכה ביום הכפורים או חטא בעריות, והיו עונותיו מרובין מזכיותיו, עונש הכרת מגיע לנפשו לאחר שתפרד מן הגוף שתהיה נכרתת מחיי עולם הנשמות, ועל כרת זה נאמר ונכרתו הנפשות העושות, (ויקרא יט) ונכרתה הנפש ההיא מעמיה, (שם כב) ונכרתה הנפש ההיא מלפני, וכן (שם כג) והאבדתי את הנפש ההיא, למד על כרת שאינו אלא אבדן. ואפשר שאין לו כרת בגופו אלא בנפשו, כי פעמים שיחיה ימים ארוכים וחיי שלוה כענין שכתוב (קהלת ז) ויש רשע מאריך ברעתו. כרת לשניהם לגוף ולנפש, בכרת חמור כעובד עבודה זרה שכתוב בו (במדבר טו) את ה' הוא מגדף, ולא מצינו בתורה כרת כפול כי אם בו שנכרת גופו ונפשו, והוא נטרד מהעוה"ז ומהעוה"ב, ועל כרת זה נאמר (שם) הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, ודרשו רז"ל הכרת בעוה"ז תכרת לעוה"ב. ולפי ענין זה בכרת הנפש לבדה תהיה הנפש המחוייבת כרת בין בכרת קל בין בכרת חמור מתבטלת לגמרי מן הקיום הראוי, מאחר שהכרת הוא אבדן. וא"כ יהיה ענין הכרת שתהיה הנפש נכרתת מן החיים הנצחיים ומתבטלת לגמרי, וזהו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה, ופירוש מעמיה שתכרת מחיות שאר הנפשות שהן עמיה כי חיות הנה, וזו לא תחיה כלל, אבל תתבטל לגמרי ולא ישא אלהים נפשו, הוא הלשון עצמו שאומר (ויקרא כב) ונכרתה הנפש ההיא מלפני, כי הוא יתברך בכל מקום, וזו תתבטל לגמרי מכל מקום. זה דעת החכם רבי אברהם ז"ל: גם הרמב"ם ז"ל סובר כן ממה שכתב בפרק ח' מהלכות תשובה, שכר הצדיקים הוא שיזכו לנועם חיים העולם הבא ויחיו בטובה, ופרעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלא יכרתו וימותו, וכל מי שאינו זוכה לחיים אלו הוא המת שאינו חי לעולם אלא נכרת ברשעו ונאבד כבהמה וזו היא כרת שכתוב (במדבר לא) הכרת תכרת, מפי השמועה למדו הכרת בעוה"ז תכרת לחיי העוה"ב, כלומר שאותה הנפש שפרשה מן הגוף בעוה"ז אינה זוכה לחיי העוה"ב אלא גם מן העוה"ב נכרתה, ע"כ לשון הרב:
ותדע ותשכיל, כי הכריתות הנזכרות בנפש בטחון גדול בקיום הנפשות אחרי המיתה ובמתן השכר בעולם הנשמות, כי באמרו יתברך, ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה (במדבר טו ל), ונכרתה הנפש ההיא מלפני (להלן כב ג), יורה כי הנפש החוטאת היא תכרת בעונה, ושאר הנפשות אשר לא חטאו תהיינה קיימות לפניו בזיו העליון. ולכך הוא מפרש, הנפש ההיא עונה בה (במדבר טו לא), כי העון אשר בה הוא יכריתנה: וטעם הענין, כי נשמת האדם נר ה' אשר נופחה באפינו מפי עליון ונשמת שדי, כמו שנאמר (בראשית ב ז) ויפח באפיו נשמת חיים. והנה היא בענינה ולא תמות, ואיננה מורכבת שתפרד הרכבתה ותהיה לה סיבת הויה והפסד כמורכבים, אבל קיומה ראוי, והוא עומד לעד, כקיום השכלים הנבדלים: ולכך לא יצטרך הכתוב לומר כי בזכות המצות יהיה קיומה, אבל יאמר כי בעונש העבירות תתגאל ותטמא ותכרת מן הקיום הראוי, והוא הלשון שתפסה בהן התורה "כרת", כענף הנכרת מן האילן שממנו יחיה שרשו. והוא מה שאמרו רבותינו (ספרי שלח קיב), מקרב עמה, ועמה שלום, כי הכרת של הנפש החוטאת יורה על קיום שאר הנפשות שלא חטאו, והן עמה שהן בשלום: וכבר פירשנו (שמות ו ב) כי כל היעודים שבתורה בהבטחות או בהתראות כולם מופתיים מן הנסים הנסתרים, שבדבר מופתי תבטיח ותזהיר התורה לעולם, ולכן הזהיר בכאן בכרת שהוא ענין נסי, ולא תבטיח בקיום שהוא ראוי:
ויש לתמוה מזה כי הרשע הגמור שמת בלא תשובה לא נברא גיהנם אלא בשבילו, וכשם שהצדיק הגמור נפשו מתענגת בתענוג נצחי כן הרשע הגמור ראוי שתענש נפשו בעונש נצחי, ואם היא מתבטלת בטול גמור כדעת החכמים האלה איה העונש והשלום. וא"ת שיהיה גיהנם נברא לבינונים, א"כ נוח להם לרשעים הגמורים יותר מן הבינונים, וזה דבר שאין השכל מקבלו. ועוד אם היה הדין כן איך החכמים האלה לא ימנו החטאים האלה בנפשותם המחוייבות כרת והמתבטלת לגמרי עם אותם ששנינו במשנה שאין להם חלק לעוה"ב. פי' אין להם חלק ידוע בפני עצמן, אבל הם נהנים ונזונין מכמה אוצרות של צדקה הגנוזים לאותן שלא זכו, כעני שאין בידו מה יאכל וסמוך על שלחן חבירו, ואפילו אותן הפושעים המוחלטים היורדים ואינן עולין יש להם מנוחה בשבתות וימים טובים. ועל כן יש לפרש כי הנפש השכלית אי אפשר לה שתתבטל כלל, ובאור ונכרתה הנפש ההיא מעמיה, מהמקום שחוצבה משם היא נכרתת. ועוד איך נוכל לגזור התבטל הנפש לגמרי שהרי אמרו נדונין שם לדורי דורות, הרי שאין הכונה בבטולם אלא בקיומם, בעונש נצחי לדורות, ובודאי אין לך רשעים מכחישים בה' ובמשה עבדו יותר מקרח ועדתו שנאבדו מן העולם הזה והבא ומ"מ לא נתבטלו כי הם חיים בגיהנם, קיימים בעונשם, ולעתיד יזכו לתחית המתים, שנאמר (שמואל א ב) מוריד שאול ויעל, ופי' מעמיה משאר הנפשות שהן עמיה, תהיה נכרתת מן המקום ההוא ולא תשוב שם, וכן יורה לשון ונכרתה כענף הנכרת מהאילן שממנו יחיה, אבל תהנה נפשו מזיו השכינה שלא במקומה מאחר שקבלה את דינה שנכרתה ממקומה שחוצבה ממנו, זהו פירוש מעמיה כלומר מעקר תולדתה וממינה, והוא המקום שנחצבה משם, וזה דעת הרמב"ן ז"ל. וכן כשאומר ונכרתה הנפש ההיא מלפני פירוש ממקום שמשרה שכינתו, והיא ארץ ישראל, כי שם שער השמים ומשם עולות הנשמות, ועל כן יתאוו החסידים למות שם, והוא כענין האמור ביונה בן אמתי הנביא ע"ה (יונה א) כי מלפני ה' הוא בורח, שפירושו ממקום שמשרה שכינתו שם תמיד, וזוהי ארץ ישראל, כי הוא היה בורח מארץ ישראל לחוץ לארץ כדי שיתרחק ממנו הדבור, שאין הנבואה נגלית לנביא ברוב כי אם בארץ ישראל, וכן כשאומר בטמא מת (במדבר יט) ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל, המתנהגים בטהרה, וזה פרש מהם לכך תכרת נפשו ממקומה ולא תנוח במחיצתה, אבל ודאי תחנה שלא במקומה אחר שקבלה דינה בכרת שנכרתת מן המקום שלה, ולא תהיה כנפש הבהמה שתתבטל ח"ו: והנה מחכמת אונקלוס ע"ה לא תמצא שיתרגם בכל התורה כלה ונכרתה הנפש ההיא אלא וישתצי אנשא ההוא. ומה שתולה הנפש בגוף האדם ראיה שהוא סובר שאין הנפש נכרתת ומתבטלת לגמרי אך היא נכרתת מן מקום שחוצבה ממנו, ונהנית ומתענגת במקום אחר לא בשעור אותו התענוג שהיתה ראויה לו במקומה הראשון אלו זכתה אליו: ואמנם חכמי הפילוסופים סוברים בנפש האדם שהיא הכנה לקבול למוד החכמה והתורה בגוף האדם, ומביאים ראיה ברורה לא יוכל האדם להכחישה, כי מתחלת היצירה שהנפש באה בגוף אין לו דעת ולא תבונה וכיון שהיא מתחכמת והולכת ותגדל חכמתה כל זמן שהגוף הולך וגדל זה יורה שאין הנפש אלא הכנה, שאלו היתה הנפש חכמה בשעת בואה בגוף יתחייב שיהיה הגוף חכם בצאתו מרחם אמו: וידוע כי אין דעות הפילוסופים אצלנו עקר לפי שאינם אלא מצד המחקר, ולא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, אבל משכילי ישראל אין להם אלא דברי רז"ל חכמי האמת אשר מפי הנביאים קבלו האמת, והם אשר ידעו הדברים כלם על אמתתם, כי הנפש בשלמותה וחכמתה באה בתוך הגוף מתחלת היצירה, והעד על זה (בראשית ב) ויפח באפיו נשמת חיים, צא ולמד מי הנופח, ואם כן הנה הנפש נצחית קיימת, עליונה בתכלית העלוי, ולרוב הפלגת עלויה לא נזכר בה בריאה כמו בשאר מעשה בראשית ואפילו ברמיזה, והחכמה הזאת אשר לנפש בעוד שהוא במעי אמו היא משתכחת ממנו בהולדו וצאתו לאויר העולם, וחכמי האמת כנו החכמה הזאת במדרשם לנר דלוק שמכבין אותו כשהוא יוצא לאויר העולם, והוא שאמרו בגמרא בסוף פרק המפלת נר דלוק מונח על ראשו צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, ואל תתמה, שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא, שנאמר (איוב כט) בהלו נרו עלי ראשי, כיון שיצא לאויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכח ממנו כל התורה כלה שנאמר (בראשית ד) לפתח חטאת רובץ: וכן אמרו עוד במדרש, מניחין לו נר דלוק על ראשו וצופה בו מסוף העולם ועד סופו, שנאמר בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חשך, בבקר נוטלו המלאך ומוליכו לגן עדן ומראה לו הצדיקים שהן יושבין ועטרותיהן בראשיהן, והמלאך אומר לו תדע מי הללו שאתה רואה, הללו נוצרו כמותך בתוך מעי אמן ויצאו בעולם ושמרו מצותיו של הקב"ה ולכך זכו ונזדמנו לטובה זו, ואתה סופך לצאת לעולם ואם תזכה ותשמור את התורה תזכה לישיבתם ואם לאו תשב במקום אחר. לערב מוליכו לגיהנם ומראה לו הרשעים שטורדין אותן מלאכי חבלה במקלות של אש וקורין ווי ווי, והמלאך אומר לו תדע הללו שנשרפין הם נוצרו כמותך ויצאו לעולם ולא שמרו מצותיו של הקב"ה ולכך נענשו ובאו לחרפה זו, ואתה סופך לצאת לעולם, הוי צדיק ואל תהי רשע למען תחיה, ומנין שכן הוא, שנאמר (משלי ד) ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך שמור מצותי וחיה, כשהגיע זמנו לצאת לאויר העולם מיד המלאך מכה אותו ומכבה נרו ומוציאו בעל כרחו ושוכח כל מה שראה ומוציאו לאויר העולם, ועל זה התינוק בוכה תכף שיוצא לאויר העולם, עד כאן. ובארו לנו בזה כי הנפש בחכמתה ושלמותה באה אל הגוף אבל המלאך משכח אותה תכף הולדו בגזרתו של הקב"ה כדי שישתדל ויטרח בלמוד ויקבל שכר: וכתב הרמב"ן ז"ל כי מה שהזכירה תורה כרת בנפש החוטאת היא העדות והמופת על קיום הנפשות שלא חטאו, שאין מדרך המלך הישר שיעניש עבדו בעברו על מצותו ושלא יגמלהו טובה כאשר יקיימה, ובודאי מתוך עונש הכרת המפורש בנפש החוטאת יתבאר השכר והגמול לנפש הצדיק: והנה נשמת האדם נר ה' נופחה באפיו מפי עליון ונשמת שדי, כמו שנאמר (בראשית ב) ויפח באפיו נשמת חיים, והנה היא בענינה שלא תמות, ואינה מורכבת שתפרד הרכבתה ותהיה לה סבת הויה והפסד כמורכבים, אבל קיומה ראוי והוא עומד לעד כשכלים הנפרדים, ועל כן הוא מוסיף באור בענין הכרת ואמר עונה בה, כלומר כי העון שבה הוא יכריתנה, ולכך לא יצטרך הכתוב לומר כי בזכות המצות יהיה קיומה כי זה ידוע, אבל יאמר כי בעונש העברות תתגאל ותתטמא ותכרת מן הקיום הראוי, והוא מה שאמרו רז"ל מקרב עמה, ועמה שלום, כי הכרת של הנפש החוטאת יורה על קיום שאר הנפשות שלא חטאו, והן עמה שהן בשלום. וזהו שתזהיר התורה בענין הכרת שהוא ענין נסי ולא תבטיח בקיום שהוא ראוי וענין טבעי, כי כל דבר ודבר חוזר ליסודו ולעקר מוצאו וסבתו הראשונה, כי היסודות חוזרים לסבתם והעפר לעקרו והנפש לשרשה ויסודה שהוא הבינה, כענין שכתוב (קהלת יב) וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה:
והנה הכריתות שבתורה הם שלשים ושש (כריתות ב.), ומהם רבים באיסורי הערוה רצוני לומר על בעילה האסורה, וכן מיתות בית דין בענין הבעילה שש עשרה ואין באיסור המאכלים מיתה כלל: והטעם בהיות העונשין הגדולים כמיתת בית דין והכרת בעניני הבעילה, מפני שגילוי העריות דבר נמאס מאד אצל התורה, כנזכר בזאת הפרשה ובמקומות רבים בכתוב, וחכמים מזכירין לעולם (סנהדרין עד. ועוד) עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים, יזכירו אותה אחר עבודה זרה וקודם שפיכות דמים, וכמו שאמרו (סנהדרין קו.) אלהיהם של אלו שונא זמה הוא. ויש לענין סוד גדול בסוד היצירה: והרב אמר במורה הנבוכים (ג מא) בעבור היות יצר האדם גדול בענין המשגל והתאוה בו רבה, והדברים שהם רבי המכשולות צריכים עונש גדול ליסר אותם. וגם זה אמת: