ביאור:מ"ג ויקרא יא יג
וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף עריכה
[מובא בפירושו לפסוק ב'] זאת החיה. מלמד שהיה משה אוחז בחיה ומראה אותה לישראל זאת תאכלו וזאת לא תאכלו את זה תאכלו וגו' אף בשרצי המים אחז מכל מין ומין ומראה להם. וכן בעוף ואת אלה תשקצו מן העוף וכן בשרצים וזה לכם הטמא:
[מובא בפירושו לפסוק ב'] זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ. אם תסתכל בפרשה הזאת ובפרשיות הסמוכות לה תמצאם מסודרות בסדור גדול ובכונה נכונה על סדר ארבע יסודות ממטה למעלה, בשכבר ידעת כי סדור היסודות ממעלה למטה הוא סימן ארמ"ע, אש רוח מים עפר, וכן סדרם שלמה המע"ה בספר משלי בפסוק (משלי ל) מי עלה שמים וירד מי אסף רוח בחפניו מי צרר מים בשמלה מי הקים כל אפסי ארץ, אבל בפרשיות אלו תמצאם מסודרים ממטה למעלה והסימן עמר"א, כי התחיל מיסוד העפר, זהו שכתוב זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ, ובאר בפרשה זו הבהמות והחיות המותרות והאסורות שהן מיסוד העפר, ובפרשה שניה הזכיר יסוד המים, ובאר הדגים המותרים והאסורים ואמר את זה תאכלו מכל אשר במים, ובפרשה שלשית באר בריות הרוח שהן העופות האסורים והמותרים ואמר ואת אלה תשקצו מן העוף, ובפרשה רביעית רמז על יסוד האש שהוא היסוד הרביעי והדק מכולן. ואמרו וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החלד והעכבר והצב למינהו, הצב שני מינים האחד שמו ערוד והשני שמו סלמנדר"א, ונרמזה סלמנדר"א זו במלת למינהו שהוסיף הכתוב בשבילו, והיא חיה מתילדת באש בתנור שנתחמם שבע שנים רצופים יום ולילה וכל כך גדלה שם שאם תפרד רגע מהאש מיד תמות כדגים שמתים בהפרדם מן המים לפי שהמים גדולן וחיותן כך סלמנדר"א זו עקר חיותה היא האש הגדולה. ועל זה דרשו רז"ל כשהיה מגיע רבי עקיבא אצל מקרא זה והצב למינהו היה אומר מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית, בראת בריות גדולות בים בריות גדולות ביבשה, שבים אלמלי יוצאות ליבשה מיד מתות ושביבשה אלמלי נכנסו לים מיד מתות, בראת בריות גדולות באש בריות גדולות באויר, שבאש אלמלי יוצאות לאויר מיד מתות ושבאויר אלמלי נכנסות באש מיד מתות, הוי אומר (תהלים קד) מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית: ויראה לי מטעם שהזכיר מלת אלה בבריות הרוח הוא שאמר ואת אלה תשקצו מן העוף גם בפרשת בריות האש הזכיר ג"כ מלת אלה באמרו אלה הטמאים לכם, לפי שמלת אלה מלה רוחניית ידועה משם אלהים, שהיו"ד והמ"ם כנוי לרבים ועקר מלת אלה, ובא לרמוז כאן כי שתי היסודות שהם האש והרוח הם יסודות דקים, ומרוב דקותם ייחסם הכתוב בשם אלהים בהרבה מקומות באמרו (בראשית א) ורוח אלהים מרחפת על פני המים, (איוב א) אש אלהים נפלה. ובשתי הפרשיות הראשונות כשהזכיר יסודות העפר והמים שהם יסודות כבדים גופניים לא תמצא בהן מלת אלה כלל. ועוד יש לומר שהזכיר בשתי יסודות הללו לשון אלה כדי לרמוז על עבודה זרה שכתוב בה (שמות לב) אלה אלהיך ישראל, וכבר ידעת כי יש מן האומות שהן עובדין הרוח והאש בהיותם יסודות קלים ומשרתים להם כדי שתחול עליהם רבוי הטובה וההצלחה ויתגבר מזלם לפי דעתם:
[מובא בפירושו לפסוק י"ט] ודע כי מלת תשקצו מן העוף. בדקדוק הטעם היא מעט רחוקה ממלת אל תשקצו את נפשותיכם כי הנפשות פעולים ובעוף טעמו שתדעו שהם שקץ ויהיו נחשבים לכם לשקץ
לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם עריכה
לא יאכלו. (שבת קיד) לחייב את המאכילן לקטנים שכך משמעו לא יהיו נאכלין על ידך או אינו אלא לאסרן בהנאה ת"ל (דברים יד) לא תאכלו באכילה אסורין בהנאה מותרין.
ואת אלה תשקצו מן העוף. לא נאסרו מכל העופות אלא אלו הנזכרים בפרשה זו בלבד, עם מיניהם כאותן שנאמר בהם למינו ולמינה, כי הכתוב לא הזכיר סימן בעוף טמא לאיסור או בטהור להיתר, אבל אמר, ואת אלה תשקצו מן העוף, לא אחרים מלבד אלה. וכן בשרצים המטמאים שהזכירם בפרט, (להלן פסוקים כט_נ) אינן בדין הזה בלתי אלה הנקובים בפרשה בשמות: ורבותינו למדו סימנים בעופות (חולין נט.), והן להכיר בהן שאין בעל אותן הסימנין מן המינין האלה האסורים. והסימן הגדול בעופות היא הדריסה, שכל עוף הדורס לעולם טמא, כי התורה הרחיקתהו מפני שדמו מחומם לאכזריותו ושחור וגס, ומוליד המרירה השרופה השחרחורת, ונותן אכזריות בלב. ואין בכל העולם עוף שידרוס מלבד הנזכרים בפרשה. והנה כל עוף שידרוס נדע שהוא מאלו הנזכרים. ואם בידוע שאינו דורס ודאי מותר, שאין בכל האסורים עוף שאינו דורס זולתי אחד והוא פרס או עזניה, ולא חשו לו חכמים מפני שאינו מצוי בישוב (חולין סב.) אלא במדברות הוא שוכן תמיד. ואולי מפני שהוא שוכן בחרבות דמו נשרף ורע כדורסין ואסרתו תורה עמהם: ועוד מנו חכמים בסימנין, שאם נמצא עוף שיש לו אצבע יתרה וזפק וקורקבן נקלף בידוע שטהור הוא, כי ידוע להם שאינו דורס. אבל כשיש בו שני סימנין מן השלשה הנזכרים נאסור אותו, כי העורב יש בו אצבע יתרה וקורקבן נקלף ואנו חוששין לו ולמיניו שהם כולם בעלי שני סימנין. ואין צריך לומר שאם לא היה לו אלא סימן אחד מן השלשה האלו הנזכרים שנאסור אותו, כי שאר העופות האסורין כולן כך הם בסימן אחד, בלתי הנשר שאין בו אחד מכל אלו השלשה: וענין הדריסה הוא הצד ציד, שירדוף העופות ויתפשם חיים וידרסם בידיו ויאכל אותם כאשר יעשה הנץ הגס הנקרא אסטו"ר, והנץ הדק הנקרא אשפרוי"ר בלע"ז, ובערבי בוץ. וזה משפט העופות באסורם והתירם על הדרך הנכון והמתחוור בגמרא, ואשר חקרנוהו ומצאנוהו כן בבדיקת העופות: והנה טעם האיסור בעופות, מפני אכזריות תולדותם, והבהמות יתכן שיהיו כן, מפני שאין בבעלי הגרה והפרסה השסועה דורס, והשאר כולם יטרופו: והנה נמצא בתולדתם שנוי, מה שהזכירו חכמים (ע"ז לה:), שכל חלב הטהורים עומד, וחלב הטמאים כולם איננו נקפא ולא יתגבן לעולם, והנה הם משונים. ויתכן מזה שיזיקו באיברי הזרע, ויהיה הזרע המתאסף מן הלחה שבהם קרה ולחה ולא תוליד כלל, או לא תוליד בטוב ונכון, מלבד שיש במותרים טובה ידועה בדרך הרפואות. וראיתי בקצת ספרי הנסיונות, שחלב החזיר אם ינק היונק ממנו יהיה אותו הנער מצורע, וזה לאות שיש בכולם סגולות רעות מאד:
וכתב הרמב"ן ז"ל כי הסימן בעופות הטמאים היא הדריסה, שכל עוף הדורס לעולם טמא, וכמו שהזכירו רבותינו ז"ל כי התורה הרחיקתו מפני שדמו מחומם לאכזריותו ושחור וגס, ומוליד המרה השחורה השרופה ונותן אכזריות בלב. וענין הדריסה הוא הצד ציד שירדוף ויתפשם חיים וידרסם בידו ויאכל אותם כאשר יעשה הנץ הגס הנקרא אסטו"ר והנץ הנקרא אשפרוי"ר. וטעם איסור העופות מפני אכזריות תולדותם. והבהמות ג"כ יתכן שיהיו מפני כן שאין במעלי הגרה ומפריסי הפרסה והשסועה דורס, והשאר כלן יטרפו: והנה נמצא בתולדותן שנוי ממה שהזכירו חכמים שכל חלב הטהורים עומד וחלב הטמאים כלן איננו נקפא ולא יתגבן לעולם, והנה הם משונים, ויתכן מזה שיזיקו באברי הזרע ויהיה הזרע המתאסף מהליחה שבהם קרה ולחה לא תוליד כלל, או לא תוליד בטוב ונכון, מלבד שיש במותרים טובה ידועה בדרך הרפואות: וראיתי בקצת ספרי הרפואות שחלב החזיר אם ינק היונק ממנו יהיה אותו נער מצורע, וזה לאות שיש בכלן סגולות רעות מאד, עד כאן. ועוד יש לתת טעם באיסור העופות, כי לפי שהקב"ה בוחר הטוב ואוהב השפלות וכל שאר המדות הטובות, ושונא האכזריות וכל שאר המדות הרעות, לכך בחר בקרבנו בבריות השפלות והתמות, ומאותן שהוא יתעלה בחר בהן לקרבן צוה את ישראל שיהיה מאכלם מהן, וכשם שהוא יתברך מרחיק העופות הטמאים לצורך קרבן כן מרחיק אותם לצורך מאכלם של ישראל, וכל זה ללמדנו שהוא יתעלה שונא מדת הרע והאכזריות, ואוהב מדת הטוב והשפלות והתמות. ומטעם זה ימשלו הנביאים את הרשעים ובעלי הטבע האכזרי לעופות טמאים דורסים, הוא שכתוב (ירמיה מט) הנה כנשר יעלה וידאה ויפרוש כנפיו על בצרה, וכתיב (דברים כח) ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר, וכן ימשילום עוד לבהמות וחיות דורסות, הוא שכתוב (ירמיה ה) על כן הכם אריה ביער זאב ערבות ישדדם נמר שוקד על עריהם, והזכיר דוד המלך ע"ה (תהלים נח) מלתעות כפירים נתוץ ה', (שם נז) נפשי בתוך לבאים אשכבה. וימשילו הצדיקים בעלי המדות הטובות אוהבי השלום והתמימות לבהמות תמות ולעופות תמימים, הוא שכתוב (ישעיה ה) ורעו כבשים כדברם, וכתיב (מלאכי ג) ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק, וכתיב (הושע יא) יחרדו כצפור ממצרים וכיונה מארץ אשור, וכתיב (ישעיה ס) וכיונים אל ארובותיהם: ועוד יש לומר טעם אחר באיסור העופות לפי שאין מנחשין אלא בעופות הטמאים, והתורה אמרה (ויקרא יט) לא תנחשו, ולכך אסרה כל העופות הטמאים מצד הנחוש ומצד שהם דורסים, כי כל עוף שיש לו מעלה בדריסה יש לו מעלה בנחוש, והוא ראוי לסמוך עליו יותר, וחכמי הנחוש אומרים כן, ונחש העוף הטמא הוא שישתנה מעשהו וישתנה מושבו ממקום למקום, ולפעמים ימרוט כנפיו, והכל יודעין ומכירין שהוא מגלה דבר אלא שאין הכל מבינים אותו אלא החכם המנחש. ונחש העוף הטהור אינו נקרא נחש כי מה שהוא מגלה לבני אדם אינו אלא בקול הקריאה וצפצוף וזה אפילו בטמאים אינו נקרא נחש אלא חכמה, כמו שאמרו רז"ל שיחת דקלים ושיחת עופות ושיחת אילנות. ועל זה אמר שלמה בחכמתו (קהלת י) עוף השמים יוליך את הקול, שאין זה נחש מעשה כי אם נחש דבור, ואינו נקרא נחש אלא חכמה היא ממיני החכמות, ודומה למה שאמר הכתוב (ישעיה ל) ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בו:
אֶת הַנֶּשֶׁר וְאֶת הַפֶּרֶס וְאֵת הָעָזְנִיָּה: עריכה
את הנשר. פתח בנשר שהוא מלך בעופות:
נשר. נושר נוצתו והיינו דכתיב (תהלים קג, ה) תתחדש כנשר נעוריכי:
הנשר. ידוע גם זה עוף שיקרא כן בלשון ישמעאל יש כדמות ראיה שהוא כן בעבור היות שתי הלשונות קרובות: העזניה. אף על פי שיש דברי יחיד שאיננה ביישוב טעה הגאון שתרגם אותה אלענקא כי זה השם בלשון ישמעאל על דבר שלא נמצא בעולם ולא היה ולא נברא אלא למשל וכן יודו חכמי לשונם אם כן לא יתכן שיאסר השם הדבר שלא היה: [מובא בפירושו לפסוק י"ד] ויש אומרים שנשר מן אשורנו. ופרס מן הלא פרס לרעב. ועזניה מן עוז והנו"ן נוסף והוא הנקרא עקב"א. ודאה מן כאשר ידאה הנשר. ואיה שמנהגה לשבת באיים ידועים. ועורב. מלשון ערב בעבור שחרותו:
כל עוף שנאמר בו למינה למינו למינהו יש באותו המין שאין דומין זה לזה לא במראיהם ולא בשמותם וכולן מין אחד:
ואת אלה תשקצו מן העוף. לא נאסרו מכל העופות אלא אלו הנזכרים בפרשה זו בלבד, עם מיניהם כאותן שנאמר בהם למינו ולמינה, כי הכתוב לא הזכיר סימן בעוף טמא לאיסור או בטהור להיתר, אבל אמר, ואת אלה תשקצו מן העוף, לא אחרים מלבד אלה. וכן בשרצים המטמאים שהזכירם בפרט, (להלן פסוקים כט_נ) אינן בדין הזה בלתי אלה הנקובים בפרשה בשמות:
ואת אלה תשקצו מן העוף. כלומר מן העוף הטהור, ולמדך שהעופות הטהורים מרובין על הטמאים, וכן הזכירו רז"ל לפיכך פרט לך הכתוב בטמאים, מכאן אמרו לעולם ילמד אדם לתלמידו דרך קצרה, כאדם האומר לחברו ברור לך זה מתוך זה, שהדעת נותנת שאותו מין שהוא בורר מתוכו מרובה הוא מן הנברר, ועל זה אמר הכתוב (ויקרא כ) והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור, הקדים בבהמה הטהורה לטמאה, ובעוף הקדים הטמא לטהור, כלומר תבררו הבהמה הטהורה מן הטמאה, וזה יורה כי הבהמות הטמאות יותר מן הטהורות, ותבררו העוף הטמא מן הטהור, וזה יורה כי העופות הטהורים מרובים מן הטמאים, ולכך פרט לך הכתוב בטמאים ללמדך דרך קצרה:
ואת אלה תשקצו מן העוף. מן משמע מקצת ממנו דהיינו המיעוט לפי שבעופות אחז"ל (חולין סג) שהטהורים מרובים מן הטמאים ע"כ מנה הטמאים ובבהמות טמאים מרובים ע"כ מנה הטהורים בפר' ראה, (יד ד,ה) וטעמו של דבר לפי שיסוד העפר יותר עב וגס ומוליד עכירת השכל יותר מן האויר, והבהמות יש בהם חלק גדול מן יסוד העפר יותר מן יסוד האויר ומטעם זה אינן יכולין לעוף באויר, ע"כ הטמאים מרובים לרוב עפרורית שבהם ועל צד הזרות נמצא בהם גם טהורים זעיר שם. ובהפך זה העופות יש בהם חלק גדול מיסוד האויר הזך והדק יותר מיסוד העפר, ע"כ רובם טהורים ועל צד הזרות נמצאו בהם קצת טמאים והמה מעטים כי הארץ מגדלת גשמיות והאויר מגדל טהרה ורוחניות לכך נאמר (ויקרא כ כה) והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור, הקדים בבהמות הטהורים ובעופות הטמאים, לפי שכל בורר דבר מתוך חבירו בורר המועט מתוך המרובה וכאלו אמר שיבדיל בבהמות הטהורים מתוך הטמאים ובהפך זה בעופות.