ביאור:מ"ג ויקרא ו יח
דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת עריכה
[מובא בפירושו לפרק כ"א פסוק י"ז] דבר אל אהרן איש מזרעך. לא אמר בכאן "דבר אל אהרן ואל בניו" כאשר יאמר בפרשיות כלן. והטעם, כי שם צוה בפרשיות הקרבנות, זאת תורת העולה (לעיל ו ב), וזאת תורת החטאת (שם פסוק יח) והאשם, וכיוצא בזה, אבל בכאן אם אמר "דבר אל אהרן ואל בניו" ראוי שיאמר "איש מכם לדורותיכם", ולא ירצה להזהיר את אהרן עצמו בתורת המומין, כי אהרן קדוש ה' כולו יפה ומום לא יהיה בו, אבל יזהירנו על זרעו שיורם ויזהיר אותם לדורותם: ובפרשת הטומאה בסמוך (להלן כב ב) דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל, כי יתכן שגם באהרן ארע טומאת המגע במת או בשרץ, וכאשר בא להזכיר הצרעת והזוב חזר ואמר (שם פסוק ד) איש איש מזרע אהרן, כי לא יארע זה בגופו כי מלאך ה' צבאות הוא. ואמר בסוף הפרשה (פסוק כד) וידבר משה אל אהרן ואל בניו, שרצה משה להזהיר גם את בניו שיקחו מפיו תורה, ואמר כן לבני ישראל, להזהיר ב"ד של ישראל על כך: ובת"כ (פרשה ג ה) מצאתי, כל איש מה תלמוד לומר, לפי שנאמר זרע אהרן, אין לי אלא זרעו, אהרן עצמו מנין, תלמוד לומר כי כל איש אשר בו מום (פסוק יח). וכן שנו שם (פרק ד א), זרע אהרן, אין לי אלא זרעו, אהרן עצמו מנין, תלמוד לומר והוא צרוע או זב (להלן כב ד). ופירוש "אהרן עצמו" הכהן הגדול תחתיו מבניו, כי בעבור שהתיר האנינות לכהן גדול אולי יתיר לו המום והצרעת, והוצרך לרבותו. או שתרמוז דין אהרן עצמו, כי לא תסמוך התורה באזהרותיה על הנס, אבל כסתה על אהרן לכבודו, ולרמוז לנו שלא יארע לו כן:
זאת תורת החטאת. היה הצווי בסדר ויקרא, עולה ומנחה וזבח השלמים והחטאת והאשם, כי בתחילה דיבר בקרבנות הנדבה, ואחרי כן בקרבנות החובה על חטא. אבל בכאן היה הביאור לעולה ולמנחה ואח"כ בחטאת ואשם, כי רצה לבאר דיני קדשי קדשים, כי המשפט אחד להם, כמו שאמר במנחה (פסוק י) קדש קדשים היא כחטאת וכאשם, ואחרי כן יבאר דין קדשים קלים:
זאת תורת החטאת. וקראה קדש קדשים כמנחה, וכן תורת האשם שהזכיר אחריה קראה קדש קדשים. וזהו סדור הפרשיות, הזכיר תחלה פרשת עולה ואחריה פרשת מנחה ואחריה פרשת חטאת ואחריה פרשת אשם וקראם קדש קדשים, והוא שאמר הכתוב אחר סדור הפרשיות זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם, ורצה לבאר תחלה דיני קדשי קדשים כי משפט אחד להם ואח"כ יבאר דיני קדשים קלים כגון שלמים ותודה:
והנה יחדש בפרשה זו דברים רבים. "זאת תורת החטאת", תורה אחת לכל החטאות, שאף חטאות הפנימיות דמן טעון כיבוס, יכול אף חטאת העוף, תלמוד לומר זאת: (ועיי' בהמשך פירושו לפסוק זה)
זאת תורת החטאת והזכיר "תורת" בחטאת, ואמר שאותו החטאת, אשר לכובד ענינו לא יכפר זולתי בהכנס דמו אל הקדש פנימה, לא תהיה בו כפרה באכילת כהנים כשאר חטאות, אבל תהיה בשרפתו.
[מובא בפירושו לפרק ז' פסוק י"א] ועל צד הרמז יתכן לפרש ה' פעמים זאת תורת שנאמרו בפר' זו, כנגד ה' חומשי תורה שהעוסק בהם דומה כאילו הקריב ה' מיני קרבנות אלו עולה, ומנחה, וחטאת, ואשם, ושלמים. אבל המילואים לא היו כ"א לשעה ולא לדורות וכדרך זה מצינו ה' זאת תורת בפר' מצורע כי גם שם ארז"ל (ערכין טו) מאי תקנתיה של מספר לה"ר אם ת"ח הוא יעסוק בתורה כו', ואם כן התורה מצלת מן לה"ר המסבב ה' מיני צרעת אלו והעוסק בה' חומשי תורה ניצול מהם כדרך שפירש בעקידה שבכל ספר נזכר עונש חטא הלשון. כך בקרבנות אלו העוסק בה' ספרים אלו דומה כאלו הקריב ה' מיני קרבנות אלו, כי העוסק בספר בראשית, דומה כאלו הקריב עולה. והוא זאת תורת העולה כי בו מבואר תורת העולה כי הבל הקריב עולה מבכורות צאנו (בראשית ד ד) וכן בנח כתיב ויעל עולות במזבח (שם ח כ) וכן אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו (שם כב יג) וכן ביעקב ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק (שם מו א). והעוסק בספר שמות, כאלו הקריב מנחה. כי כל המנחות באות מצה ובספר זה מבוארים כל דיני מצה והוראתה וצירופה לקרבן פסח שנאכל על מצות וכתיב (שמות לד כה) לא תשחט על חמץ דם זבחי. והעוסק בספר ויקרא, כאלו הקריב חטאת. אע"פ שכל הקרבנות מבוארין בספר זה מ"מ עיקר הספר תורת החטאת הוא, כי אחר שחטאו ישראל בעגל אשר הוא היה התחלה לכל חטאת ולכל עון נתן ה' מקום לחוטאים שיוכלו לבא לידי כפרה ע"י הקרבן ואגב זה נזכרו כל הקרבנות שיש בכולם צד חטא חוץ מן השלמים. והעוסק בספר במדבר, כאלו הקריב אשם. כי בו נאמר כל תורת האשם בפר' נשא (במדבר ה ו) איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם ואשמה הנפש ההוא וגו'. ואע"פ שכבר נאמר דין האשם בפר' ויקרא (ה יד) מ"מ נשנית שם לדבר שנתחדש בו כמו שפירש"י שם, וא"כ ע"י לימוד הפר' עם הדבר שנתחדש בו נגמר כל תורת האשם. והעוסק בספר דברים, כאלו הקריב שלמים. כי בפר' כי תבא (כז ז) נאמר וזבחת שלמים ואכלת שם וגו'. וכן בפר' ראה נאמרו כל דיני השלמים קדשים קלים כמ"ש (שם יב כז) ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלהיך והבשר תאכל. ושם נגמרו דיני השלמים מחמת כמה דברים שנתחדשו בהם. ע"כ נאמרו ה' זאת תורת אלו כי העוסק בכל ספר מיוחד שכרו הרבה כאלו הקריב מין אותו קרבן המבואר באותו ספר. והמשכילים יבינו לרבים ענין יקר זה כי ברור ונכון הוא.
בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי יְקֹוָק קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא: עריכה
והנה יחדש בפרשה זו דברים רבים. "זאת תורת החטאת", תורה אחת לכל החטאות, שאף חטאות הפנימיות דמן טעון כיבוס, יכול אף חטאת העוף, תלמוד לומר זאת: ואמר במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת לפני ה'. שכל החטאות לא תהא שחיטתן אלא בצפון. (שם מח), לפי שלא נאמר כן בפרשת ויקרא אלא בחטאת נשיא (ד כד) ויחיד, (ד כט) וכאן נתרבו כולן חטאות הצבור וחטאות הפנימיות. עוד דרשו (תורת כהנים פרשה ג ב) "קדש קדשים", לרבות שלמי הצבור שלא תהא שחיטתן אלא בצפון, לפי שבכל קדשי הקדשים הטעין צפון. "הוא", פרט לתודה ואיל נזיר: ועוד נתן עתה בשר החטאות לבני אהרן, (פסוק כב) וצוה שיאכלוה בחצר אהל מועד (פסוק יט), הזכרים מהן, ולא בנות אהרן. וחידש דינין הרבה בנבלעים מן החטאת (פסוקים כ_כא):
מקום שחיטת כל חטאת צפונה: קדש קדשים. כי הוא כאחד הקדשים
במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת. והעולה שחיטתה בצפון והיא באה על הרהור הלב כמו שנאמר למעלה, וכדי שלא יבוש החוטא הזהיר הכתוב כי קרבן חטאת הבא על חטא המעשה שישחט באותו מקום עצמו שהעולה נשחטת, כדי שלא ירגישו בני אדם בזה שמביא קרבנו אם חטא בהרהור או במעשה:
במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת. המפרשים אמרו כדי לכסות על החוטאים כי יאמרו שעולה הוא מקריב, וזה טעם חלוש שהרי עכ"פ נגלה עונו כשיראו שאינו מקריבו כליל לעולה, ועוד שהרי העולה זכר וחטאת נקיבה, והנה בענין העולה י"א שבאה על הרהור עבירה וי"א שהעולה מן אותן קרבנות אשר בלי עון ירוצון (תהלים נט ה). והנה לאומרים שיש בעולה צד כפרת חטא טעמו של דבר כי הלב המונח בצד שמאל סבה לכל חטא כי הלב חומד וכלי המעשה גומרין ע"כ שחיטת שניהם בצפון, להורות כי לב הותל הטהו (ישעיה מד כ) ומצפון תפתח הרעה (ירמיה א יד) ולאומרים שאין העולה באה כ"א דורון וראייתם ממ"ש (תהלים סו יג) אבוא ביתך בעולות, נוכל לומר כי החוטא אחר שנתן אל לבו לשוב בתשובה ולהביא חטאת לכפרה מאז הוא מרוצה וקרבנו מרוצה לפני הש"י כאילו הקריב עולה המעולה שבכל הקרבנות.