ביאור:מ"ג ויקרא ו ג
וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ עריכה
מדו בד. היא הכתונת, ומה תלמוד לומר מדו, שתהא כמדתו: על בשרו. שלא יהא דבר חוצץ בנתיים (ת"כ; ערכין ג:):
ולבש הכהן מדו בד. היא הכתונת, ומה תלמוד לומר מדו, שתהא כמדתו. "על בשרו", שלא יהא דבר חוצץ בינתיים. לשון רש"י: והנה תרומת הדשן צריכה בגדי כהונה, ואין עבודה בשני הבגדים מהם. אבל הזכיר אלה השנים לדבר שנתחדש בהם כאן. לומר שתהא הכתונת כמדתו, והענין לומר שאם היו מסולקין, קצרים ואינן מגיעין עד רגליו, ועבד בהן עבודתו פסולה. ולמד שלא יהא בינו ולא בין המכנסים לבשרו כלום. והוא הדין שצריכה כל בגדי כהונה, כי כיון שהזכיר הכתוב שהיא צריכה בגדים למדנו שהיא צריכה ארבעה להדיוט ושמנה לכהן גדול: וכן מפורש במסכת יומא בפרק שני (כג:) ובתורת כהנים (צו ב א) מה תלמוד לומר ילבש, להביא את המצנפת ואת האבנט. ואונקלוס תרגם מדו לבושין, ונראה כי אצלו מדו שם יכלול כל בגדיו, כאלו אמר ולבש הכהן בגדי בד, וכן, מדיו קרועים (שמואל א ד יב), שיורד על פי מדותיו (תהלים קלג ב), על פי מלבושיו, חגור מדו לבושו (שמואל ב כ ח). ויהיה זה כדעת האומר אבנטו של כהן הדיוט לא זהו אבנטו של כהן גדול (יומא יב:):
מדו. כמו בגדו. ומדיו קרועים לשון בגדים:
מדו. חלוק וחכמים אמרו שהוא חנוק כנגד מדתו: על בשרו. כנוי לערוה וכן זב מבשרו:
ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן. הודיענו בכאן שאף הרמת הדשן שהיא עבודה קלה צריכה בגדי כהונה, כי מדו בד הוא הכתונת, ואמר לשון מדו שתהא כמדתו, על בשרו שלא יהא דבר חוצץ בין הכתונת לבשרו, ולא בין המכנסים לבשרו, וגם אם היו מכנסיו קצרים ולא היו מגיעים עד רגליו ועבד בהן עבודתו פסולה. ומה שהזכיר אלה השנים בלבד כתונת ומכנסים, הוא הדין לשאר בגדים, כי כיון שהודיענו שהרמת הדשן צריכה בגדים למדנו בודאי שצריכה ארבעה בגדים בכהן הדיוט ושמונה בכהן גדול, וכן אמר בספרי, ילבש, להביא את המצנפת ואת האבנט: ויש לפרש עוד מדו, בגדיו, כמו (שמואל א יז) מעל למדיו, וכן (תהלים קלג) על פי מדותיו, וא"כ יכלול לכל בגדי כהונה, וזהו שתרגם אונקלוס לבושין. ולמדנו מזה כי גם במצות הרמת הדשן שהיא עבודה קלה צוה הקב"ה שיתהדר בה הכהן לפניו שילבש בגדי כהונה ובהם ירים את הדשן, וכל זה הערה ודרך חיים לכל מי שמתקרב להקב"ה באחת מהעבודות, או מי שמתעסק באחת ממצותיה של תורה שיתהדר לפניו יתברך בעשותו אחת מכל מצות ה' שישפיל כבוד עצמו לכבוד הש"י אפילו בעבודה קלה שבהן. וכן דוד ע"ה אמר (תהלים נז) עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר, עורה כבודי אין כבודך חשוב כלום אצל כבוד קוני וכתיב (שמואל ב ו) ודוד מכרכר בכל עז לפני ה', וכתיב (שם) ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני וגו':
ולבש הכהן מדו בד וגו'. פירש הרמב"ן שתרומת הדשן צריך בגדי כהונה ואין עבודה בשני בגדים מ"מ פרט הכתוב אלו הבגדים לדבר שנתחדש בהם שיהא הכתונת כמדתו ושלא יהא דבר חוצץ בין מכנסים לבשרו, וקשה על זה למה פרט חידושין אלו כאן והיה לו לכותבם בפר' תצוה כי שם מקומו שמדבר בתיקון הבגדים. ואומר אני ליישב זה, לפי שעולה מכפר על הרהור הלב שעיקרו בלילה, ועיקר ההרהור בעריות כי מן זה ההרהור יבא לידי מעשה מעצמו דהיינו טומאת הקרי, ודבר זה נקרא גם שפיכות דמים כי הוצאת זרע לבטלה הבא ע"י ההרהור דומה לשפיכות דמים דהיינו דם זרעיותיו כמו שלמדו מן פסוק שוחטי הילדים בנחלים (ישעיה נז ה) קרי ביה שוחטי וסוחטי (נדה יג) וכבר ידעת שהמכנסים מכפרים על ג"ע והכתונת מכפר על ש"ד כדאיתא מס' ערכין (טז) והעולה מכפר על ההרהור הכולל ג"ע וש"ד כאחד, ע"כ נאמר בהרמת הדשן של העולה ולבש הכהן מדו בד. זהו הכתונת המכפר על ש"ד ומכנסי בד המכפרים על ג"ע, ולכך פרט אשר תאכל האש את העולה לומר לך אע"פ שיש באפר תערובת שאר מינים מ"מ אין הרמה זו בב' בגדים אלו כ"א בעבור היות בה אפר העולה המכפר על ההרהור, ולפי שבאמת אין כאן לא ג"ע ממש ולא ש"ד ממש אלא דבר הדומה להם סד"א שאף אם לא יהיה הכתונת כמדתו ואף אם יהיה דבר חוצץ בין מכנסים לבשרו לא עכב על כן פרט לומר שגם כאן יהיו כתיקונם מכל צד. ובמדרש (ויק"ר ז ו) אמרו, זאת תורת העולה הוא העולה על מוקדה. כל המתגאה נידון באש כו' אין כוונתו להוציא מקרא זה מידי פשוטו ולפרש הוא העולה על האדם המתגאה, אלא שדעת מדרש זה לומר שהעולה מכפרת על גסות הרוח ויש לו קצת סיוע מן פסוק והעולה על רוחכם (יחזקאל כ לב) דהיינו על גסות הרוח, ע"כ דין העולה באש אשר טבעו לעלות, ע"כ אמר הוא העולה על מוקדה כי מוקד אש המזבח העולה למעלה הוא כפרה על הגס רוח העולה בגדולות ונפלאות ממנו. ועל כוונה זו הזכיר הרמת הדשן, כי התיקון הוא הדשן שיאמר ואנכי עפר ואפר כאברהם ואז ירום ונשא וגבה מאד כי כל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו וז"ש והרים את הדשן, ולזה פרט ב' בגדים אלו שילבש הכהן המכפר ולבש הכהן מדו בד. כמדתו שלא יהיה בגד נשיאתו ארוך ממנו אלא כמדתו כי מאן דלבש מדא ילבש מדא (ברכות כח) כמדתו ולא ילך בגדולות ובנפלאות ממנו ומכנסי בד. המכפרים על ג"ע כמ"ש רז"ל (עיין סוטה ד) כל המתגאה כאלו בא על כל העריות כו', ושימת הדשן אצל המזבח כי גם המזבח מורה על גדר הענוה כמבואר למעלה פר' משפטים. וי"א לפי שהרמת הדשן מלאכה קלה ובזויה, ויש לחוש שמא ילבש הכהן בגדים קצרים שלא יתלכלכו בדשן או ילבש איזו דבר חוצץ על בשרו שלא ילכלך בשרו באפר ע"כ אמר שיהיה הכתונת כמדתו ושלא יהיה דבר חוצץ בינו לבין מכנסים.
וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ: עריכה
והרים את הדשן. היה חותה מלא מחתה מן המאוכלות הפנימיות ונותנן במזרחו של כבש (תמיד כח:): הדשן אשר תאכל האש את העלה. ועשאתה דשן, מאותו דשן ירים תרומה ושמו אצל המזבח: (על המזבח. מצא אברים שעדיין לא נתאכלו, מחזירן על המזבח לאחר שחתה גחלים אילך ואילך ונטל מן הפנימיות, שנאמר את העולה על המזבח. (בר"י ):
והרים את הדשן. זו היא מצותה בכל יום לתמיד של שחר אבל והוציא את הדשן הוא לזמן מרובה לפנות את המזבח מרוב דשן שעליו:
צו את אהרן. זאת תורת העלה. אחר שהגיד מעשה הקרבנות אמר התורה הראויה לכל אחד ואחד, אשר בה רמז חלק עיוני בהם. ואין ספק כי יש הבדל רב בין "בני אל חי" בפעלותיהם וכונותיהם, דומה להבדל אשר בין מיני הקרבנות. והזכיר בעולה שכלה על המזבח לריח ניחוח, אמנם קצתה עולה בלהב המזבח, ואמר ש"היא העולה" באמת. וחלק ממנה "אצל המזבח" (פסוק ג), והוא "הדשן", שיש בו קצת לחלוחית, באפן ש"האש" בוערת בו, עם אותו החלק העולה באמת כאמרו "הדשן אשר תאכל האש את העולה" וקצת ממנה והוא "הדשן" (פסוק ד) הגמור, יוציאוהו "אל מחוץ למחנה" (שם) בבגדים פחותים, מכל מקום יהיה מוצאו "אל מקום טהור".
[מובא בפירושו לפסוק ד'] והוציא את הדשן. הצבור בתפוח כשהוא רבה ואין מקום למערכה, מוציאו משם (תמיד כח:). ואין זו חובה בכל יום. אבל התרומה חובה בכל יום (שם כ.):
אשר תאכל האש. הנשאר מאכילת האש:
אצל המזבח. מחוץ לפאת מזרח:
וידוע מדרך חכמת ההגיון כי האדם אינו נקרא עבד עד שיהיה לו אדון, ואין שם האדון ראוי אלא למי שיש לו עבד, והנה הם שני שמות אין אחד מהם קודם לחברו. וכיון שהאדם עבד להקב"ה ונתחייב לעבוד אותו אי אפשר שתהיה העבודה שלמה עד שיקבל העבד עליו כל מדות העבדות, והם ההכנעה והשפלות לפניו, לא שיתנהג לפניו במדת אדנות ושררה כי יהיה מבזה כבוד אדוניו, ואמר שלמה ע"ה (משלי כה) אל תתהדר לפני מלך, וכל שכן לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, לפי שהגאוה היא לבושו, וכענין שכתוב (תהלים צג) ה' מלך גאות לבש, והעוטה לבוש המלך הרי הוא מבזה את המלך, ומפני זה הכהן העובד המיוחד לעבודת המקדש צוה לו הכתוב שירים את הדשן בכל יום שהיא עבודה קלה שבעבודות כדי שישפל ויכנע לפני הש"י. וכן מצינו בהלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה היה מרקד ואומר אם אני כאן הכל כאן אם אין אני כאן מי כאן, וגם רבן גמליאל וגדולי החכמים היו מרקדים שם בבהמ"ק והיו נוהגין בעצמן קלות ראש לכבוד שמים: וכבר ידעת שהקדושים שבבני ישראל היו בני לוי, ומנה אותן הכתוב שילכו אחרי העגלות שהוא מנוי קל אצל בני אדם, הוא שכתוב (במדבר ז) ויקח משה את העגלות ואת הבקר ויתן אותם אל הלוים, את שתי העגלות ואת ארבעת הבקר נתן לבני גרשון כפי עבודתם, ואת ארבע העגלות ואת שמונת הבקר נתן לבני מררי, נמצאת למד שחייב אדם למעט כבוד עצמו אצל כבוד שמים, וכן אמרו רז"ל הממעט בכבוד עצמו ומרבה בכבוד שמים כבוד שמים מתרבה וכבודו מתרבה, וכל המרבה בכבוד עצמו וממעט בכבוד שמים כבוד שמים במקומו עומד וכבודו מתמעט. ועל ענין זה מצינו שנענש יששכר איש כפר ברקאי שהיה מחלל קדשי שמים ומכבד עצמו, שכך דרשו רז"ל בפסחים בשלהי פרק מקום שנהגו, ארבע צוחות צוחה עזרה, ראשונה צאו מכאן בני עלי שטמאו היכל ה', עוד צוחה עזרה צא מכאן יששכר איש כפר ברקאי שהיה מכבד עצמו ומחלל קדשי שמים, מה הוה עביד כריך ידיו בשיראי ועביד עבודה, עוד צוחה שאו שערים ראשיכם ויכנס יוחנן בן נרבאי תלמידו של פנקאי וימלא כרסו מקדשי שמים. אמרו עליו על יוחנן בן נרבאי שהיה אוכל שלש מאות עגלים והיה שותה שלש מאות גרבי יין והיה אוכל ארבעים סאה גוזלות בקנוח סעודה, כל ימיו של יוחנן בן נרבאי לא נמצא נותר במקדש, עוד צוחה הביאו לי ישמעאל בן פאבי תלמידו של פנחס זיו של כהונה וישמש בכהונה גדולה על גבי המזבח. ומיד מזכיר שם עונשו של יששכר, זה דאמרי התם מלכא ומלכתא הוו יתבי, מלכא אמר גדיא יאי מלכתא אמרה אימרא יאי, אמרי מאן מוכח, כהן גדול, דקא מסיק בקרבנות כולי יומא, אתיוהו ליששכר אתא אחוי בידי, אמר אי גדיא יאי יסק לתמידא, אמר מלכא הואיל ולא הוה ליה אימתא דמלכותא לפסקוה לידא דימיניה, יהב יששכר שוחדא ופסקו לשמאליה, שמע מלכתא אמר דליהדור ולפסקוה לימיניה, א"ר יוסף בריך רחמנא דשקליה ליששכר למטרפסיה בהאי עלמא, כלומר כי טוב היה לו כשנטל עונשו בעולם הזה ממה שיענש לעולם הבא. וכן מצינו בשבנא אשר על הבית שהיה כהן כפי דעת מקצת רז"ל ממה שכתוב (ישעיה כב) והלבשתיו כתנתך, ולפי שהיה מבזה הקרבנות נענש והרגו סנחריב מלך אשור, ועליו נאמר (שם) תמוש היתד התקועה במקום נאמן, והתנבא על פורענותו. הענין השלישי הנס הגדול הנעשה במזבח, המזבח הזה הוא מזבח העולה היה של עצי שטים והיה מצופה נחשת כעובי דינר זהב והאש על המזבח תמיד לא תכבה לעולם, ולא היה הנחשת נתך ולא העץ נשרף, והיה נס גדול מי"ח נסים שהיו במקדש, ועל זה חזר בו פעם שנית והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה שהרי כבר נאמר ואש המזבח תוקד בו, אלא בא לרמוז הנס הזה וכאלו אמר ראה דבר פלא הנעשה במזבח שהאש על המזבח תוקד בו לא תכבה והמזבח קיים. הענין הרביעי גודל עונש הרשעים ביסורי גיהנם, ומזה הזכיר פעם שלישית אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, לפי שהמזבח הוא מקום כפרה ורשעים לא בעו כפרה, רמז לך הכתוב שהם נדונין באשה של גיהנם באש תמיד מאחר שכפרו באש תמיד. והוא הענין עצמו שהיה ישעיה הנביא ע"ה מזהיר בו ומוכיח הרשעים הוא שאמר (ישעיה לג) פחדו בציון חטאים אחזה רעדה חנפים מי יגור לנו אש אוכלה מי יגור לנו מוקדי עולם, היה מפחידם על אותו אש תמיד שבציון שכפרו בו ולא חזרו בתשובה ולא רצו כפרה, וזהו שמסיים בה הכתוב מי יגור לנו אש אוכלה מי יגור לנו מוקדי עולם, בא להפחיד על אשה של גיהנם שכתוב בה (שם סו) כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה, כלשון האמור כאן תמיד לא תכבה: וע"ד המדרש היא העולה זו רומי שהיא מתגאה ומעלה את עצמה. עוד שם כל מי שמתגאה ומעלה את עצמו סופו להיות נדון באש, שהרי דור המבול על שנתגאו ואמרו (איוב כא) מה שדי כי נעבדנו, נדונו באש, שנאמר (שם ו) בעת יזורבו נצמתו בחומו נדעכו ממקומם. אנשי סדום על שנתגאו שנאמר (יחזקאל טז) הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה, נדונו באש, שנאמר (בראשית יט) וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש. וכן פרעה ע"י שנתגאה ואמר (שמות ה) מי ה' אשר אשמע בקולו, ואמר (יחזקאל כט) לי יאורי ואני עשיתני, נדון באש, שנאמר (תהלים יח) וירעם בשמים ה' ועליון יתן קולו ברד וגחלי אש, וכתיב (שמות ט) ויהי ברד ואש מתלקחת. וכן סנחריב ע"י שנתגאה ואמר (מלכים ב יט) אני עליתי מרום הרים ירכתי לבנון וגו', נדון באש, שנאמר (ישעיה י) ותחת כבודו יקד יקוד כיקוד אש. וכן בנבוכדנצר ע"י שנתגאה ועלה את עצמו ואמר (שם יד) אעלה על במתי עב אדמה לעליון, ואמר (שם) ממעל לכוכבי אל ארים כסאי, לפיכך נדונו חיילותיו באש. אתה מוצא שכשנכנסו לחנכת צלמא מנה הכתוב שמונה אומות, שנאמר (דניאל ג) באדין מתכנשין אחשדרפניא סגניא ופחותא אדרגזריא גדבריא דתבריא תפתיא וכל שלטוני מדינתא, הרי שמונה, ובשניה אין שם אלא ארבעה אומות, שנאמר (שם) ומתכנשין אחשדרפניא סגניא ופחותא והדברי מלכא, ואינון ארבע אומות קטיל המון שביביא, די נורא. וכן לעתיד ע"י שמתגאה ומעלה את עצמה הוא שכתוב (עובדיה א) אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך, לפיכך נדונו באש, שנאמר (דניאל ז) חזה הוית עד די קטילת חיותא והובד גשמה ויהיבת ליקידת אשא ע"כ במדרש:
(ראה בפירושו לפסוק ב' – תחת כותרת "ביאור לכל העניין על הרמז")