ביאור:מ"ג ויקרא ו ב
צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר עריכה
צו את אהרן. אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות. אמר רבי שמעון, ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס (ת"כ):
וכתב רש"י, אין צו אלא זרוז מיד ולדורות. אמר רבי שמעון ביותר היה צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס. ומדרשו של רבי שמעון (תורת כהנים ריש הפרשה) אינו על זו הצואה, כי כאן אין בו חסרון כיס לבני אהרן המצווים בה, אבל יש להם ריוח ושכר בכל הקרבנות, גם בעולה. אבל אמר תנא קמא אין צו אלא זירוז מיד ולדורות, לומר שהפרשיות שירצה הכתוב לזרז בהם ולומר שיעשה מיד וינהג הדבר לדורות יאמר בהן צו, ובשאר הפרשיות יאמר דבר אל בני ישראל או אמור להם, ובא רבי שמעון לחלוק ולומר שפעמים יבא הלשון הזה בדבר שאינו מיד ולדורות בעבור שיש בו חסרון כיס, כגון הצואה האמורה בשמן המאור (להלן כד ב), וכגון שאמר הכתוב (במדבר לה ב) צו את בני ישראל ונתנו ללוים ערים לשבת. ויתכן שנאמר שיש בצו זה חסרון כיס לכהנים בעבור "זה קרבן אהרן ובניו" (פסוק יג) הנמשך בצואה זו. אבל בתחלת ספרי (נשא א) בענין מחלוקת היא שנויה שם:
צו את אהרן. אמרו ז"ל בתורת כהנים (עי' קידושין כט.) אין צו אלא זירוז מיד ולדורות, אמר רבי שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז כל מקום שיש בו חסרון כיס, עד כאן. הנה לתנא קמא יש כאן זירוז, לצד מה שגדלו פרטי דיני העולה בלילה, מה שאין משפט דומה לה בכל הקרבנות, לזה זרזו מיד פירוש לאותו זמן יתנהג, כמו שלמדו בתורת כהנים מפרשת נרות דכתיב (להלן כד ב) צו את בני ישראל ויקחו אליך וגו' וכתיב (במדבר ח ג) ויעש כן אהרן, לדורות, פירוש שיתנהגו משפטי העולה ככתבן לדורות, שאמרו ז"ל (פסיקתא פסוק את קרבני לחמי במדבר כח ב) וז"ל לפי שהיו ישראל אומרים לשעבר היו המסעות נוהגים והתמידין נוהגים, פסקו המסעות פסקו התמידין, עד כאן:הרי שיש מקום לטעות שלא תנהוג לדורות, וחסרון כיס שאומר רבי שמעון רבו בו הפירושים, יש אומרים לאו דוקא חסרון כים, אלא הוא הדין ריבוי הצער, ויש אומרים כי היה בטל ממלאכתו כל הלילה, והוא חסרון כיס, ויש אומרים חסרון כיס הוא לישראל, שאברי עולה נשרפין על המזבח ואינם נהנין מהם, ויש אומרים חסרון כים לכהן, שהוא ירצה להקריב קרבנות אחרים שיש לו זכות בהם, מה שאין כן העולה שכולה כליל ואין לו בה אלא העור, וכל הדברים רחוקים בעיני:ואולי נראה שהוא על התמדת עצים שאמרו ז"ל (יומא מה.) ג' מערכות של אש היו שם וכו', שלישית אין עליה כלום, אלא לקיים אש תמיד תוקד וגו' עד כאן, על פרט זה אמר חסרון כים פירוש ללא דבר, שאין בו אחד מהקרבנות, אלא שתהיה האש אוכלת עצים כל הלילה, וגם הם שוים ממון:עוד נראה כי חסרון כיס הוא, לצד שמצות עולת תמיד עשה בה הכתוב דבר גדול, דכתיב (להלן פסוק ה) ובער עליה הכהן וגו' וערך עליה העולה, ותנו רבנן בתורת כהנים מנין שלא יהיה דבר קודם לתמיד של שחר, תלמוד לומר עליה העולה עד כאן, ותניא בתוספתא דפסחים כל הקדשים שהקריבן קודם לתמיד של שחר וכו' פסולים וכו' עד כאן:הא למדת אם אין עולה כל הנעשה קודם לה פסול, ומזה ישתלשלו דברים רבים שיש בהם חסרון כים, הרי שהביא כבש בן שנתו, ואם היה מקריבו סמוך להבאתו היה כשר, ולצד שאומרים לו עמוד (עד) שיקריב תמיד של שחר הרי זה הפסידו בשהיית שעה אחת, כי מונין שעות לקדשים, כדאיתא בפרק ב' דזבחים (כה:) ובפרק על אלו מומין (בכורות לט:):וכן משכחת לה אם קמץ והקטיר קודם הרי זה פסול, גם משכחת לה שיהיה זמן שלא היה להם כבשים להקריב, בזמן שהיתה ירושלים במצור ואין מציאות לעבודת בית אלהינו להקריב קרבן מהקרבנות הבאים משאר בעלי חיים, והמנחות והקטורת, וצריכין ישראל לתת ממון רב בכבש לצד שאין מציאות להקריב עד שיקדים:וכן תמצא (ב"ק פב:) שהיו משלשלין להם קופה מלאה דינרי זהב בעד כבש אחד, ואין לך חסרון כים גדול מזה, ואולי שאם לא היה העיכוב הנזכר לא היו נותנים כל הפלגה בכבש אחד בכל יום ובפרט מנכסי גבוה:לאמר. אין ידוע למי יאמרו, ואם לדורות, הרי דבר זה נשמע מאומרו צו, כמו שכתבנו בסמוך, ואם לומר לישראל כדי שיכינו העולה ומכשיריה ועצי המערכה, הרי אמר וידבר ה' וגו' לאמר:ואולי כי ציוה עליו שיאמר לאהרן דרשות הרמוזות במכתב אלהים, והדקדוקים אשר יכוין להם הכתוב, כי הפסוק הוא כחזון הסתום, ומה שתמצא שדרשו רבותינו ז"ל אינו אלא לפי מה שקדם אליהם מההלכות שנאמרו למשה בסיני, ואותם ציוה ה' לאמר לאהרן:או ירצה לצד שהכשיר עולים על המזבח, הגם שנפסלו כאמור בדבריהם (בתורת כהנים) בפירוש הכתוב, לזה ציוה שיאמר להם שישתדלו לבל יעלו מן הפסולין, בראותם כי אינם יורדין יחשבו כי אין קפידה כל כך בעלייתם ולא יתנו עליהם לב לשומרם לבל יעלו, לזה ציוה לאמר להם, שישמרו שלא תעלה אלא תורת העולה, פירוש עולה כתורתה וכמשפטה בלא לינה בלא יציאה וכו':
צו את אהרן ואת בניו לאמר. אין צו אלא זירוז מיד ולדורות א"ר שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס, אין זירוז כ"א במקום עצלה וכתיב (משלי יט טו) עצלה תפיל תרדמה וכתיב (שם ו ט) עד מתי עצל תשכב, וכאן הוא מצוה שיתעסק ביקידת אש כל הלילה עד הבקר ויש לחוש שמצד העצלה המצויה באדם יבא לידי תרדמה ויקלקל הקרבן ע"כ הוא צריך זירוז ודוגמא לזה פירש הרא"ם בענין חסרון כיס, שאיכא צער טובא ביקידת האש כל הלילה יותר מצערו של חסרון כיס. ומכאן למדו רז"ל (שבת כ) לומר שסתם כהנים זריזים הם כי הכתוב זרזם באמרו צו את אהרן ואת בניו לאמר, לדורות. שכולם יהיו מזורזים בעבודה ויעבירו שינה מעיניהם ותנומה מעפעפיהם ויתעסקו בעבודה כל הלילה עד הבוקר. ובענין חסרון כיס האמור כאן רבו הדעות ואוסיף לקח טוב משלי. לפי שהעולה מכפר על הרהור הלב ומצינו בירושלמי (תרומות ח סוף הלכה ד) מעשה בר' יוחנן דאבד ליה כוסיתיה ובעון מיניה אוריתא ולא ידע, אמרין ליה וכי מפני דאבדה כוסיתיך אבדה דעתך אמר להו דעתא בלבא תליא ולבא בכיסא תליא מכאן ראיה שחסרון כיס יהולל חכם ויאבד לב מתנה אשר נתן לו אלהים לחשוב בחרושת עץ חיים והשיאו לבו לחשוב ולהרהר בעבירה, ואם לא עשה הכהן קרבן זה כמשפט צריך לעשות אחר והראשון בטל ואבד כך פירש בחזקוני, וע"י חסרון כיס זה יאבד דעתו ולבו ויבא לידי הרהור עבירה ואז לא יהיה גם הקרבן השני כפרה על ההרהור שהרי הוא מצוה הבאה בעבירה ואיך יכפר על ההרהור והרי הקרבן מוסיף לו הרהור עבירה ע"י חסרון כיס לפיכך הכהן צריך זירוז ביותר בקרבן העולה דווקא. ד"א לפי שכל פר' זו ציווי אל הכהנים לאמר לדורות, ללמדם זאת תורת העולה ותורת החטאת וכן כל תורת הקרבנות, והלימוד מסתמא הוא בחנם כארז"ל (נדרים לז) מה אני בחנם אף אתם בחנם, ועוד שהכהנים מסתמא אינן עשירים כי אין להם חלק בארץ וארוחתו דבר יום ביומו מן שלחן גבוה, ומחמת חסרון כיס שבהם חיישינן שמא יאבדו דעתם התלויה בכיס ע"כ בא לזרזם ואמר צו את אהרן ואת בניו לאמר היינו לאמר לדורות וללמדם זאת תורת העולה וכן כל זאת תורת הנאמרים בכל הפרשה, כי הכל תורת כהנים הוא ושפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו (מלאכי ב ז), ע"כ בא לזרזם לחזק לבם בתורת ה' ללמדם לדורות ושלא יקרה להם כדרך שקרה לרבי יוחנן שבעון מיניה אוריתא ולא ידע אלא כעין שנאמר (חגי ב יא) שאל נא את הכהנים תורה וגו' וכדשמואל דאמר לא אשתבש כהני (פסחים יז).
את אהרן ואת בניו. בכל סדר ויקרא לא הוזכר אהרן כ"א בני אהרן, ואמרו במדרש שרחקו הקב"ה בעבור עון העגל ומשה קרבו בתפלתו ואמר בור שנואה ומימיה חביבין כו' כדאיתא בילקוט (צו תעט) וטעמו של דבר כי כל הקרבנות של פר' ויקרא מדברים על הרוב מאותן הקרבנות הבאים על החטא ואילו לא חטאו בעגל לא היו צריכים לאותן קרבנות כלל כמ"ש (ירמיה ז כב) כי לא דברתי את אבותיכם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח. ואמרו המפרשים דווקא ביום הוציאי אותם קודם שחטאו בעגל לא צויתים על דברי עולה וזבח אבל אחר שחטאו בעגל צויתים על משכן וקרבנות כי היו צריכין אז לכפרות, ולפי שאהרן שעשה העגל היה סבה אל הקרבנות ע"כ נתרחק מעשייתם כי אין קטיגור נעשה סניגור עד שקרבו משה בתפלתו ואמר לעצים חלקת כבוד בשביל בניהם כדתנן (תמיד כט) כל העצים כשרים למערכה חוץ משל זית וגפן וכו', והוא לפי שמקריבים על המזבח יין ושמן התולדות ע"כ ניצולו העצים שהם אביהם שלא יושרפו במערכה כך אהרן יהיה ניצול בשביל בניו כי אמר ה' להשמיד כל פריו, והועילה תפלת משה לחצאין ובעבור החצי שנשרפו יצא אביהם בדימוס והקב"ה הודיע דרכיו למשה שכך יהיה שיתקדש הבית בבניו של אהרן וע"ז בנה משה יסוד תפלה זו.
ומה שהזכיר צו את אהרן ואת בניו הקדים הכתוב אהרן לבניו לפי שבכל סדר ויקרא כתיב וזרקו בני אהרן, וערכו בני אהרן, ואהרן לא הוזכר שם שנתרחק על מעשי העגל, אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע באר שנואה ומימיה חביבין, אם לעצים חלקת כבוד בשביל בניהם דתנן כל העצים כשרין למערכה חוץ משל זית ושל גפן, ק"ו לאהרן בשביל בניו, לכך נאמר צו את אהרן ואת בניו הקדים אהרן לבניו:
[מובא בפירושו לפרק כ"א פסוק י"ז] דבר אל אהרן איש מזרעך. לא אמר בכאן "דבר אל אהרן ואל בניו" כאשר יאמר בפרשיות כלן. והטעם, כי שם צוה בפרשיות הקרבנות, זאת תורת העולה (לעיל ו ב), וזאת תורת החטאת (שם פסוק יח) והאשם, וכיוצא בזה, אבל בכאן אם אמר "דבר אל אהרן ואל בניו" ראוי שיאמר "איש מכם לדורותיכם", ולא ירצה להזהיר את אהרן עצמו בתורת המומין, כי אהרן קדוש ה' כולו יפה ומום לא יהיה בו, אבל יזהירנו על זרעו שיורם ויזהיר אותם לדורותם: ובפרשת הטומאה בסמוך (להלן כב ב) דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל, כי יתכן שגם באהרן ארע טומאת המגע במת או בשרץ, וכאשר בא להזכיר הצרעת והזוב חזר ואמר (שם פסוק ד) איש איש מזרע אהרן, כי לא יארע זה בגופו כי מלאך ה' צבאות הוא. ואמר בסוף הפרשה (פסוק כד) וידבר משה אל אהרן ואל בניו, שרצה משה להזהיר גם את בניו שיקחו מפיו תורה, ואמר כן לבני ישראל, להזהיר ב"ד של ישראל על כך: ובת"כ (פרשה ג ה) מצאתי, כל איש מה תלמוד לומר, לפי שנאמר זרע אהרן, אין לי אלא זרעו, אהרן עצמו מנין, תלמוד לומר כי כל איש אשר בו מום (פסוק יח). וכן שנו שם (פרק ד א), זרע אהרן, אין לי אלא זרעו, אהרן עצמו מנין, תלמוד לומר והוא צרוע או זב (להלן כב ד). ופירוש "אהרן עצמו" הכהן הגדול תחתיו מבניו, כי בעבור שהתיר האנינות לכהן גדול אולי יתיר לו המום והצרעת, והוצרך לרבותו. או שתרמוז דין אהרן עצמו, כי לא תסמוך התורה באזהרותיה על הנס, אבל כסתה על אהרן לכבודו, ולרמוז לנו שלא יארע לו כן:
אמר הכתוב בפרשת ויקרא (לעיל א ב) דבר אל בני ישראל, כי שם יצוה בהבאת הקרבנות, וישראל מביאים אותם, וכאן אמר "צו את אהרן", כי ידבר במעשה הקרבנות, והכהנים יעשו אותם:
צו את אהרן. מה כתיב לעיל מיניה (ה, כו) לאשמה בה. צו את אהרן. לומר שיהיו זריזין בתורה ובמצות ששגגת תלמוד עולה זדון:
זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה עריכה
צו את אהרן. זאת תורת העולה. כל הקרבנות האמורים בפרשת ויקרא חוזר וגומר כל דיניהם:
(עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "הקדמת רבינו בחיי" וכו')
צו את אהרן. זאת תורת העלה. אחר שהגיד מעשה הקרבנות אמר התורה הראויה לכל אחד ואחד, אשר בה רמז חלק עיוני בהם. ואין ספק כי יש הבדל רב בין "בני אל חי" בפעלותיהם וכונותיהם, דומה להבדל אשר בין מיני הקרבנות. והזכיר בעולה שכלה על המזבח לריח ניחוח, אמנם קצתה עולה בלהב המזבח, ואמר ש"היא העולה" באמת. וחלק ממנה "אצל המזבח" (פסוק ג), והוא "הדשן", שיש בו קצת לחלוחית, באפן ש"האש" בוערת בו, עם אותו החלק העולה באמת כאמרו "הדשן אשר תאכל האש את העולה" וקצת ממנה והוא "הדשן" (פסוק ד) הגמור, יוציאוהו "אל מחוץ למחנה" (שם) בבגדים פחותים, מכל מקום יהיה מוצאו "אל מקום טהור".
(...) ד"א לפי שכל פר' זו ציווי אל הכהנים לאמר לדורות, ללמדם זאת תורת העולה ותורת החטאת וכן כל תורת הקרבנות, (...)
זאת תורת העלה וגו'. הרי הענין הזה בא ללמד על הקטר חלבים ואיברים שיהא כשר כל הלילה, וללמד על הפסולין איזה אם עלה ירד ואיזה אם עלה לא ירד, שכל תורה לרבות הוא בא, לומר תורה אחת לכל העולים ואפילו פסולין, שאם עלו לא ירדו:
זאת תורת העולה. הרי הענין הזה בא ללמד על הקטר חלבים ואברים שהוא כשר כל הלילה, וללמד על הפסולים איזה מהם אם עלה ירד ואיזה מהם אם עלה לא ירד. שכל "תורת " לרבות הוא, תורה אחת לכל העולים, ואפילו פסולים, שאם עלו לא ירדו, לשון רש"י: ואין התורה הזו לכל העולים, אלא לכל העולות, שהנסכים אם עלו ירדו. ואפילו נסכים כשרים והזבח פסול, או הזבח כשר ונסכים פסולים, וכל שכן שניהם פסולים, בכולן הזבח לא ירד ונסכים ירדו, שזהו ריבויו של מקרא, תורת העולה, תורה אחת לכל העולות, ולא לנסכים ולא לדם, כדברי ר' יהושע (בת"כ ובזבחים ט א): והנה הכתוב הזה מלמד שלא נקריב העולה בלילה, אבל אם נשחטה וזרק דמה ביום נקטיר אבריה כל הלילה, וכן חלבי השלמים. ופירוש "היא העולה", כמו תהיה העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה, ואמר "היא", למיעוט שדרשו בו: וכפי המדרש, (בת"כ כאן) אין הכתוב מלמד שנעלה האברים מן הארץ למזבח בלילה, שכבר למדו זה מפסוק אחר (שמות כג יח) לא ילין חלב חגי עד בקר, כי משם ילמדו (מכילתא משפטים כ יח) שיהיו פסולין בלינה על גבי הרצפה, ומעלן כל הלילה, וכאן ידבר באברים שהן כבר על גבי המזבח ביום, שמהפכין בהן כל הלילה עד הבקר, ולכך אמר "העולה", שכבר עולה על גבי המזבח. ולמד עוד שאפילו פסולין לא ירדו, ובלבד שיהו פסולן בקדש, ושהנסכים ירדו וכן הדם, כמו שכתבתי:
זאת תורת העולה וגו'. רבי יהודה דרש (תורת כהנים כאן) ג' מיעוטים, זאת, היא, וה"א של העולה שניה, למעט נשחטה בלילה, ושנשפך דמה, ושיצא דמה חוץ לקלעים, אלו אם עלו ירדו, אבל הלן, וזבח היוצא, והטמא וכו', אם עלו לא ירדו, וכל שאר הפסולין אם עלו לא ירדו, כי תיבת תורת ריבוי הוא:וזה שיעור הכתוב זאת תורת העולה היא העולה, פירוש כל שעלתה על מוקדה וכו', תורת עולה יש לה, ואין לך בה פסול אלא קודם שעלתה, אבל אם עלתה על מוקדה על המזבח, תורת עולה יש לה בכל גוונא, וכל הפסולין טהרם המזבח זולת ג' דברים שמיעט כנזכר, שלא היה לו לומר אלא תורת העולה עולה על מוקדה ואמר זאת, ואמר הא, ואמר היא, למעט כנזכר:
זאת תורת העולה היא העולה. לומר כל העוסק בתורת העולה כאילו הקריב עולה. הקרבנות נקראו אשה והתורה נקראת אש שנאמר (ירמיה כג, כט) הלוא כה דברי כאש. מימינו אש דת למו (דברים לג, ב) דת למו אותיות תלמוד. הקרבנות נקראו לחם את קרבני לחמי (במדבר כח, ב) ותורה נקראת לחם לכו לחמו בלחמי (משלי ט, ה). כשם שאי אפשר לעולם בלא לחם כך אי אפשר לעולם בלא תורה:
זאת תורת העולה הוא העולה על מוקדה. הוא העולה מיותר לגמרי, והסכימו המפרשים לומר שבא להודיע שכל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה וע"ז אמר זאת תורת העולה העוסק בתורת העולה הוא העולה זהו טוב כמו הקרבת העולה עצמה והיא קרינן, הוא מוסב על ספר התורה כי ספר לשון זכר ותורה לשון נקיבה ע"כ נאמר הוא העולה וקרינן היא. וי"א הוא העולה. שנחשב לו עסק התורה שנקראת תושיה שמתשת כחו של אדם כאילו הקריב הוא א"ע לעולה, ואל תאמר שעסק התורה דומה להקרבת עולה ע"ד העברה שהרי באמת אין כאן לא מוקד אש ולא מזבח ת"ל על מוקדה על המזבח. כי אש התורה אשר בקרבו דומה לאש המזבח. והודיע לנו הכתוב שזמן העולה כל הלילה עד הבקר, ועוד שעד הבקר מיותר, ללמוד דעת את העם על צד הרמז כמו שזמן העולה כל הלילה עד הבקר כך הזמן המוכן לזה שהעוסק בתורת עולה דומה כאלו הקריב עולה הוא בזמן הגלות שנמשל ללילה כי אז צריכים ישראל לשלם פרים שפתותיהם, ועד הבקר ולא עד בכלל כי בזמן שיעלה בוקרן של ישראל אז יעלו על מזבח ה' פרים ממש, כמ"ש (תהלים נא יז) ה' שפתי וגו' ואימתי אני מבקש שתקבל ניב שפתי, כי לא תחפוץ זבח ואתנה (שם יח) ולשון כי מורה על הזמן ור"ל כי יהיה זמן שלא תחפוץ זבח ועל אותו זמן אני מבקש שתקבל ארשת שפתי במקום הקרבן כי ע"י העסק בתורת הקרבנות יבא האדם ג"כ לידי רוח נשברה זה"ש (שם יט) זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. ומדקאמר לא תבזה ש"מ שעסק הקרבן עצמו נבחר לה' יותר מן העסק בתורת עולה ומ"ש זאת תורת העולה הוא העולה היינו דווקא כל הלילה בגלות כשאין זבח ומנחה, וז"ש אחר כך (שם כ,כא) היטיבה ברצונך את ציון וגו' אז תחפוץ זבחי צדק אז יעלו על מזבחך פרים. ויכול להיות שעל זה נאמר (ירמיה ז כא) עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר, שהנביא מוכיחם שיבואו בית ה' בעולות ושלמים שהבשר נאכל לבעלים ואל תסבבו חורבן הבית וביטול הקרבנות, ואל תשענו על משענת קנה רצוף אהבה לומר שיכולים אנו לפטור עצמנו מן הקרבנות בדברי עולה וזבח והיינו שיח שפתותינו, כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח (שם ז כב) דווקא על הדברים של עולה וזבח לא צויתי ביום הגאולה דהיינו ביום הוציאי אותם מארץ מצרים כי זה בוקרן של ישראל, והכתוב שאומר זאת תורת העולה הוא העולה דוקא כל הלילה עד הבקר ולא עד בכלל כי הבקר זמן לקרבן ממש. ואמר ואש המזבח תוקד בו אם בסתם אש הוא מדבר, ר"ל תוקד בו באדם המקריב הקרבן כי אש קדחה באפו מצד היותו נבהל ונרתע לאחוריו לומר מה זה עשיתי כי הרעותי מעשי וקפחתי חיי כי הייתי ראוי לכל הדינין הללו ונמצא שאש המזבח פועל בו וגורם לו לשוב בתשובה, ואם באש דת התורה ידבר, פשוט שהוא תוקד בו ממש ושורף בו כל מחשבה רעה וכל הבהמיות שבו.
היא העולה. נקראת כן בעבור שהיא עולה כלה על המזבח
[מובא בפירושו לפרק ז' פסוק י"א] ועל צד הרמז יתכן לפרש ה' פעמים זאת תורת שנאמרו בפר' זו, כנגד ה' חומשי תורה שהעוסק בהם דומה כאילו הקריב ה' מיני קרבנות אלו עולה, ומנחה, וחטאת, ואשם, ושלמים. אבל המילואים לא היו כ"א לשעה ולא לדורות וכדרך זה מצינו ה' זאת תורת בפר' מצורע כי גם שם ארז"ל (ערכין טו) מאי תקנתיה של מספר לה"ר אם ת"ח הוא יעסוק בתורה כו', ואם כן התורה מצלת מן לה"ר המסבב ה' מיני צרעת אלו והעוסק בה' חומשי תורה ניצול מהם כדרך שפירש בעקידה שבכל ספר נזכר עונש חטא הלשון. כך בקרבנות אלו העוסק בה' ספרים אלו דומה כאלו הקריב ה' מיני קרבנות אלו, כי העוסק בספר בראשית, דומה כאלו הקריב עולה. והוא זאת תורת העולה כי בו מבואר תורת העולה כי הבל הקריב עולה מבכורות צאנו (בראשית ד ד) וכן בנח כתיב ויעל עולות במזבח (שם ח כ) וכן אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו (שם כב יג) וכן ביעקב ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק (שם מו א). והעוסק בספר שמות, כאלו הקריב מנחה. כי כל המנחות באות מצה ובספר זה מבוארים כל דיני מצה והוראתה וצירופה לקרבן פסח שנאכל על מצות וכתיב (שמות לד כה) לא תשחט על חמץ דם זבחי. והעוסק בספר ויקרא, כאלו הקריב חטאת. אע"פ שכל הקרבנות מבוארין בספר זה מ"מ עיקר הספר תורת החטאת הוא, כי אחר שחטאו ישראל בעגל אשר הוא היה התחלה לכל חטאת ולכל עון נתן ה' מקום לחוטאים שיוכלו לבא לידי כפרה ע"י הקרבן ואגב זה נזכרו כל הקרבנות שיש בכולם צד חטא חוץ מן השלמים. והעוסק בספר במדבר, כאלו הקריב אשם. כי בו נאמר כל תורת האשם בפר' נשא (במדבר ה ו) איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם ואשמה הנפש ההוא וגו'. ואע"פ שכבר נאמר דין האשם בפר' ויקרא (ה יד) מ"מ נשנית שם לדבר שנתחדש בו כמו שפירש"י שם, וא"כ ע"י לימוד הפר' עם הדבר שנתחדש בו נגמר כל תורת האשם. והעוסק בספר דברים, כאלו הקריב שלמים. כי בפר' כי תבא (כז ז) נאמר וזבחת שלמים ואכלת שם וגו'. וכן בפר' ראה נאמרו כל דיני השלמים קדשים קלים כמ"ש (שם יב כז) ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלהיך והבשר תאכל. ושם נגמרו דיני השלמים מחמת כמה דברים שנתחדשו בהם. ע"כ נאמרו ה' זאת תורת אלו כי העוסק בכל ספר מיוחד שכרו הרבה כאלו הקריב מין אותו קרבן המבואר באותו ספר. והמשכילים יבינו לרבים ענין יקר זה כי ברור ונכון הוא.
הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר עריכה
הוא העולה. למעט את הרובע ואת הנרבע וכיוצא בהן, שלא היה פסולן בקדש, שנפסלו קודם שבאו לעזרה (ת"כ וזבחים פ"ג ופ"ד):
(...) ופירוש "היא העולה", כמו תהיה העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה, ואמר "היא", למיעוט שדרשו בו:
הוא העולה הנקטרת ביום. כדכתיב ביום זבחכם ביום הקריבו את זבחו: כל הלילה. תגמר הקטרתה:
ובכאן רמז שלא יעלה עולה בלילה רק היא תהיה על מוקדה כל הלילה.
היא העולה. כתב רש"י ז"ל מיעט הרובע כו', לא ידעתי למה בחר יותר לפרש הכתוב אליבא דרבי שמעון ולא אליבא דרבי יהודה, שכתב למעט הנשחט בלילה, ושנשפך דמה, ועוד לא דקדק יפה הרב בלשונו, שלא כתב המיעוטים בזאת אלא בהיא העולה, ורבי שמעון מזאת דריש:ופשוט אצלי כי ממיעוט זאת לבד דריש רבי שמעון ולא מהיא העולה, כי אין צריך לרבי שמעון מיעוטים רבים לפרטים שאמר בהם, אם יעלו ירדו, כמו שמיעט רבי יהודה ג' [פרטים] מג' מיעוטים, שאם באנו לומר כן צריכים אנו למיעוטים רבים מלספור, כי רבים הם הפרטים שהזכירם רבי שמעון שעליהם בא המיעוט, אלא ודאי כי ממיעוט אחד מיעט הכל, כל שאין פסולו בקודש אין הקודש מקבלו, וכיון שאין צריך אלא מיעוט אחד וקתני ליה בברייתא (זבחים פד.) תלמוד לומר זאת, מנין לרש"י לומר שדורש היא העולה:ותמצא שאמרו בהוריות (ב:) על מתניתא דקתני נפש אחת וכו', הרי אלו מיעוטין העושה מפי עצמו וכו', ומוקי הש"ס הברייתא כרבי יהודה, ופריך דלמא רבי שמעון היא, ומשני מאן שמעת ליה דדריש מיעוט כהאי רבי יהודה, דתניא זאת תורת העולה היא העולה הרי אלו מיעוטין, הרי כי רבי שמעון לא דריש מיעוט:
על מוקדה על המזבח. יתבאר על דרך אומרם בפרק המזבח מקדש (זבחים פה:) כל אלו שאם עלו לא ירדו אם ירדו לא יעלו, אמר עולא לא שנו אלא שלא משלה בהם האור אבל משלה בהם האור יעלו, והגם דאיכא התם מאן דמתני אסיפא דעצמות והגידים והקרנים וכו', הרי מסיק בגמרא דלא נפקא פלוגתא אלא בסיפא, אבל ברישא דרישא האברים והאמורים הפסולים שנתרבו מהעולה שאם עלו לא ירדו ואם ירדו לא יעלו, לכולי עלמא אם שלט בהם האור יעלו הגם שירדו:ולזה אמר הכתוב, כנגד אותם שמשלה בהם האור על מוקדה, וכנגד אותן שעדיין לא משלה בהן האור אלא עלו למזבח אמר על המזבח, וחלקם הכתוב לצד שישתנו בדינם, על מוקדה תעלה הגם שירדה, אבל מה שהוסיף הכתוב לומר על המזבח, דוקא אם עלתה ולא ירדה:ולזה הקדים הכתוב לומר על מוקדה, קודם אומרו על המזבח, ומן הראוי יקדים עליית המזבח כי אינה מוקדה אלא אחר שקדם המזבח, אלא נתכוון לרשום הדרגה ראשונה שבה יחזור הפסול כשר ממש לענין אם ירדו יעלו, ואחר כך אמר הדרגה שנייה שאין בהם הסרת פסול, אלא כל עוד שהם על המזבח כנזכר:ובתורת כהנים נחלקו רבן גמליאל ורבי יהושע, רבן גמליאל סובר על המזבח, כל דבר שראוי למזבח אם עלו לא ירדו, ואפילו נסכים, ורבי יהושע סובר על מוקדה דוקא ולא נסכים וכו', ושבעים פנים לתורה (זוה"ק ח"א מז:):
[מובא בפירושו לשמות פרק כ"ג פסוק י"ח] ולא ילין חלב חגי וגו'. חוץ למזבח: עד בקר. יכול אף על המערכה יפסל בלינה ת"ל (ויקרא ו) על מוקדה על המזבח כל הלילה:
וע"ד המדרש היא העולה זו רומי שהיא מתגאה ומעלה את עצמה.
[מובא בפירושו לפרק ז' פסוק י"א] וי"מ פסוק, המקריב את זבח שלמיו לה' יביא את קרבנו לה' מזבח שלמיו, שראוי שיברכוהו ויאמרו יהי רצון שכל קרבנותיו שיביא לה' יהיו מזבח שלמיו, לא חטאות ואשמות ועולות. אבל אצל העולה נאמר זאת תורת העולה היא העולה ר"ל היא לבדה יביא ולא ישנה באולתו להביא שנית עולה על חטא ההרהור, כ"א שלמים בשעה שיש שלום בינו לבין בוראו.
ועל דרך השכל זאת תורת העולה היא העולה ירמוז הכתוב על מעלת הנפש השכלית וכאלו אמר זאת תורת הנפש העולה היא העולה, בזכות התורה שנקראת היא, שנאמר (משלי ג') עץ חיים היא למחזיקים בה, וכתיב (תהלים יט) תורת ה' תמימה משיבת נפש, כלומר נפש לשרשה.על מוקדה על המזבח, בא לבאר על מעלת הנפש המשכלת שהיא עולה על מעלת הגלגלים ועל מעלת המלאכים, כי מלת על מוקדה כוללת הגלגלים ומלת על המזבח כוללת כל המלאכים. ופירוש על מוקדה כאילו אמר על האש, כאמרו (ישעיה י) יקד יקוד כיקוד אש, ורוצה לומר על האש, על השמש, כי גלגל השמש מניע יסוד האש כשם שגלגל הלבנה מניע יסוד המים. והנה המלך שלמה ע"ה שכל דבריו בספר קהלת היו תחת השמש הזכיר בענין הנפש (קהלת ג) העולה היא למעלה כלומר למעלה מהשמש שהוא על מוקדה: וידוע כי גלגל השמש כולל הגלגלים כולם בהיותו אמצעי, ובכל הדברים כולן עקר הדבר אמצעיתו, ובא לרמוז כי הנפש למעלה ממעלת הגלגלים. ובאמרו על המזבח הוא כנוי על מעלת המלאכים, ומלת מזבח שם כולל להם, לפי שכשם שהמזבח מקום מיוחד לקרבנות שהם רצון ה' יתעלה, וכמו שכתוב ריח ניחוחי, ותרגומו לאתקבלא ברעוא, ואמר הכתוב (ישעיה נו) לרצון על מזבחי, כן המלאכים קרבין אליו לעשות רצונו וגבורי כח לשמוע בקול דברו. ובאמרו כל הלילה עד הבקר בא לבאר באיזה זכות היא עולה ובמה כחה זה על מעלת הגלגלים והמלאכים, בזכות שהיא עוסקת בתורה כל הלילה עד הבקר שהיא מתעלה ומשבחת כל ימי היותה בגוף שהוא חשך ואפלה עד הבקר כלומר עד שתפרד ממנו ותשוב אל בית אביה כנעוריה שהוא הבקר האמתי שלה, בקר לא עבות, כאומרו ואש המזבח תוקד בו הכוונה לומר כי עם היות אש המלאכים יוקדת ואשן גדולה וחזקה, היא העולה על כולן, וזה על דרך מאמר רז"ל גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת: וע"ד הקבלה היא העולה, כמו והיא מתהלכת, והיא המדה המתעלה אל המקום אשר חוצבה משם, ממנה תתחיל מחשבת המקריב, וכבר הזכרתי ענין זה בפרשת ויקרא:
[מובא בפירושו לפסוק ג'] (...) ובמדרש (ויק"ר ז ו) אמרו, זאת תורת העולה הוא העולה על מוקדה. כל המתגאה נידון באש כו' אין כוונתו להוציא מקרא זה מידי פשוטו ולפרש הוא העולה על האדם המתגאה, אלא שדעת מדרש זה לומר שהעולה מכפרת על גסות הרוח ויש לו קצת סיוע מן פסוק והעולה על רוחכם (יחזקאל כ לב) דהיינו על גסות הרוח, ע"כ דין העולה באש אשר טבעו לעלות, ע"כ אמר הוא העולה על מוקדה כי מוקד אש המזבח העולה למעלה הוא כפרה על הגס רוח העולה בגדולות ונפלאות ממנו. (...)
וה"א מוקדה נוסף או מוקד ומוקדה הם שני שמות:
כל הלילה עד הבקר. המפרשים אמרו לפי שהעולה באה לכפר על הרהור הלב אשר עיקרו בלילה שנאמר (מיכה ב א) חושבי און ופעלי רע על משכבותם באור הבוקר יעשוה. ע"כ זמנה כל הלילה. ובתנחומא (פנחס יג עיין שם) מצינו סתירה לדעה זו שמסיק שם צדק ילין בה (ישעיה א כא) א"ר יודא בר סימון לא לן אדם בירושלים ובידו עון כיצד תמיד השחר היה מכפר על עבירות של הלילה ושל בין הערבים מכפר על עבירות של כל היום הה"ד צדק ילין בה. וכתיב (ישעיה לג כד) העם היושב בה נשוא עון. כי ילין מדבר בלן בה, הוצרך להביא פסוק העם היושב בה על היום כי הוא זמן ישיבה ולא זמן לינה ושכיבה, ולפי זה תמיד של הלילה היה מכפר על עבירות היום, ועו"ק למה אמר שזמנו של תמיד של בין הערבים כל הלילה ולמה לא הזכיר זה בתמיד של בוקר שזמנו כל היום, ועו"ק שבפר' תצוה ובפר' פנחס לא הזכיר עולת הבוקר כ"א פעם א', ותמיד של בין הערבים הזכיר ב"פ, ונראה לפי שחטא היום כפול במעשה ובמחשבה ועוד שכל היום אדם פנוי לעבירה, ע"כ הזכיר ב"פ בין הערבים כי כפרתו כפולה וזמנו כל הלילה לכפר על חטא של כל היום, אבל הלילה אינו זמן הפעולה ועל הרוב עיקר חטא הלילה בהרהור כמ"ש חושבי און ופעלי רע על משכבותם באור הבוקר יעשוה. ועוד שרוב הלילה האדם ישן על מטתו וא"כ עולת הבוקר אינו מכפר כ"א על ההרהור ולא פרט זמנו כל היום כי אינו צריך לכפר על חטא של כל הלילה.
וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ: עריכה
ואש המזבח תוקד בו. יאמר שתוקד במזבח כל הלילה, כי מצוה שישימו ביום עצים הרבה כדי שלא יתאכלו לגמרי ויכבה האש ממנו. ולפי דעתי, מה שאמר (פסוק ו), אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, מצוה לכהנים בקיום האש, כמו שאמר (פסוק ה) ובער עליה הכהן עצים, וצוה שיזהרו בזה ויערכו אש ועצים הרבה שתוקד האש תמיד כל היום וכל הלילה, והזהיר בלאו שלא תכבה לעולם. והנה אם נתעצלו הכהנים וכבתה האש עברו בלאו, ומפני זה אמרו רבותינו (יומא מה:) שהיתה מערכה שניה לקיום האש: ומה שאמר (בפסוק ה) והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה, מקרא יתר, ונדרש לרבותינו (תורת כהנים פרק ב ז) בכל אדם, מלמד שכל המכבה עובר בלא תעשה, ואפילו כבה מן המערכה גחלת אחת לוקה, בין שכבה אותה בראשו של מזבח בין שהורידה וכבה אותה למטה. וכמדומה לי שאינו עובר אלא בלאו אחד:
ואש המזבח תוקד בו. בלילה כמו ביום:
על מוקדה על המזבח וגו'. ג' יקידות נזכרו בפר', ומהרי"א פירש שהם כנגד ג' תפלות כי התפלות כנגד התמידים תקנום תפלת השחר כנגד תמיד השחר, ותפלת מנחה כנגד תמיד של בין הערבים, ותפלת ערבית כנגד איברים ופדרים שזמנם כל הלילה, וז"ש על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר. כנגד תפלת ערבית שזמנה כל הלילה עד הבקר ועז"א ואש המזבח תוקד בו, ואח"כ אמר והאש על המזבח תוקד בו ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר. כנגד תפלה של שחרית, ואח"כ אמר אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. וזאת תורת המנחה, זהו כנגד תפלת מנחה, עד כאן תורף דבריו. וכדמות ראיה לדבריו שהתפלה רמוזה בלשון יקידה לפי שנאמר (תהלים לט ד) בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני. והנני מוסיף על דבריו להביא על זה ראיות בריאות וטובות, כי מתחילה אמר ואש המזבח תוקד בו. אין כאן שום אזהרה ללאו כי אם עשה, ובב' נאמר לאו ועשה שנאמר והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה, תוקד בו עשה, לא תכבה לא תעשה, ובג' נאמר ג"כ לאו ועשה והוסיף בו ענין התמידות שנאמר אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. וכל זה לא נכתב על צד הקרי כ"א לכוונה גדולה ונפלאה וזה לפי שתפלת ערבית רשות ואינה חובה על כן לא נאמר בה שום לאו ואפילו העשה אינו עשה גמור, כי אין ציווי אל האש, שהרי נאמר ואש המזבח תוקד בו. ותפלת שחרית חובה ואסור לבטלה ע"כ הוסיף לאו דלא תכבה. ותפלת המנחה נוסף על לאו דלא תכבה אמר אש תמיד, המורה על התמידות שלא יבטל ע"י שום עסק בעולם כדמסיק במסכת ברכות (ו) אמר רבי חלבו לעולם יזהר אדם בתפלת המנחה שכן אליהו לא נענה כי אם בתפלת המנחה כו', רבי יוחנן אומר אף בתפלת ערבית שנאמר (תהלים קמא ב) תכון תפלתי קטורת לפניך משאת כפי מנחת ערב, ר' נחמן בר יצחק אמר אף בתפלת שחרית שנאמר (תהלים ה ד) ה' בוקר תשמע קולי בוקר אערוך לך ואצפה. הנך רואה שלשון תמיד ולשון לעולם מורים על הזריזות והתמידות בתפלת המנחה ע"כ נאמר כאן אש תמיד, ולהלן אמרו לעולם יזהר אדם כו'. אך מאמר זה עדיין צריך למודעי, כי ג' דעות אלו לא נזכרו כסדר מדריגתן כי היה לו לקבוע דברי ר' יוחנן באחרונה כדי לסדרן דרך לא זו אף זו, לא זו מנחה אלא גם שחרית, ולא זו שחרית אלא אפילו ערבית, ע"כ נ"ל ששלשתן מדברים מתפלת המנחה לבד, שכל אחד מהם מוסיף זמן למנחה כדמסיק בטור או"ח סימן ק"ח על המבטל איזו תפלה, אם יש לה תשלומין לאחר ב' תפלות, כי לדברי בעל הלכות גדולות יש תשלומין אפילו אם עבר ב' תפלות, ולדברי רבינו יונה אפילו אם עבר יומו כדמסיק בבית יוסף, על כן ראו ג' אמוראים אלו לדבר במעלת תהילת תפלת מנחה כי ר' חלבו אומר לעולם יזהר אדם בתפלת מנחה כדרך שנאמר אש תמיד. שלא יבטלה בשום עסק בעולם. רבי יוחנן מוסיף ליתן זמן למנחה, אף אם נאנס ולא התפלל מנחה מ"מ יזהר לשלם התפלה בערבית הסמוכה לה וזה"ש אף בתפלת ערבית ר"ל שיהיה נזהר להתפלל מנחה אף בערבית, שנאמר משאת כפי מנחת ערב. וקשה למה קרא לערבית מנחה אלא ודאי שמדבר במי ששכח להתפלל מנחה שמתפלל ערבית ב' מתחילה ערבית והב' לתשלומי מנחה, לכך נאמר על תפלת ערבית, תכון תפלתי קטורת לפניך זו תפלת ערבית הבאה בשעת הקרבת הקטורת בין הערבים דהיינו בשעת העלאת הנרות ואח"כ יתפלל אחת למנחה, הוא שקראה מנחת ערב. ורב נחמן הוסיף לומר עוד אף בשחרית, ר"ל אף בשחרית יש תשלומין למנחה אע"פ שעבר ב' תפלות ועבר גם יומו שנאמר בוקר תשמע קולי בוקר אערוך לך ואצפה, וקשה בוקר בוקר למה לי, כי אין לומר שמדבר במי ששכח ערבית שמתפלל שחרית שתים שהרי ערבית רשות והדבר שהוא רשות אינו צריך תשלומין, ועוד מדקאמר אערוך לך ודאי בוקר זה מדבר בתפלת מנחה שנאמר בה (ויקרא ו ז) הקרב אותה בני אהרן לפני ה', מה שלא נאמר כן בשום אחת מהם ולפני ה' האמור כאן, היינו לך האמור להלן כי תפלה זו קרובה אל ה' יותר מכולם ומכאן למד לומר שפסוק זה מדבר במי ששכח מנחה ולא התפלל אותה אפילו בערבית שמתפלל בבקר ב'. ראשונה, תפלת הבוקר אשר עליה אמר, ה' בוקר תשמע קולי והשניה, לתשלומי מנחה ועליה אמר, בוקר אערוך לך ואצפה שהיה מצפה וממתין עד שהתפלל תחילה שחרית של חובה, ואמר לך דוגמת לפני ה' האמור כאן כי תפלת מנחה קרובה ביותר אל ה' מדה"ר כי בלילה מדה"ד שולטת ע"כ אין הערבית כל כך עת רצון ולפיכך הוא רשות, והשחרית קרוב קצת אל הלילה שעברה, אבל המנחה שבצהרים רחוקה משני גבולים אלו, כמ"ש (תהלים לז ו) ומשפטך כצהרים. ע"כ סדרם הכתוב בפר' זו כסדר מדריגתן ערבית, שחרית, מנחה. וכן סדרם דוד, באומרו (שם נה יח) ערב ובוקר וצהרים אשיחה ואהמה. כמספר ואהמה דהיינו נ"ז ברכות שבג' תפלות עם ברכת המינים, ולפי זה קאי לעולם יזהר אדם בתפלת המנחה על שלשתן וכן מ"ש אש תמיד תוקד על המזבח, ועל ענין התמידות אמר וזאת תורת המנחה כי גם דינה שלעולם, ותמיד, יזהר בה ומיושב ג"כ מ"ש ובער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר, ע"ד מ"ש ה' בוקר, תשמע קולי בוקר, אערוך לך, והוא ליתן בקר ב' לתפלת המנחה כאמור.
ואש המזבח תוקד בו. ולא חוץ ממנו:
ובדרך רמז תרמוז כל הפרשה על גלות האחרון שאנו בו לנחמנו מעצבון נפשנו, כי כל איש ישראל מאנה הנחם נפשו בראות אורך הגלות, נראה למי דומה, למצרים ת', לבבל ע', לשניהם יחד ת"ע, והן היום אלף ותרע"ב מה אייחל עוד, ולא גלות לבד אלא ענוי מהאומות כי כל גוי וממלכה בבני ישראל יעבודו, ואשר זה יסובב חשוב לא טוב, כי שפת אמת לא הוכרעה בכוננת והאריכה לשון שקר, ובא הצופה ומביט עד סוף כל הדורות קורא הדורות מראש והודיע למשה לזרז לישראל ובראשם בני תורה שפתי כהן אשר תורה יבקשו מפיהו אהרן ובניו להודיע לדורות את הדבר הזה, זאת תורת העולה, אמר זאת למעט כל העליות שאין כמוה עולה, וחזר ופירש מי הוא זאת, ואמר הוא העולה כבר דכתיב (שה"ש ג) מי זאת עולה מן המדבר. על מוקדה על המזבח הם ב' פרטים שאנו בהם, הא' שאנו בני תורה מה שאין בכל האומות, והב' שאנו מיוסרים בגלות ויסורין ודלות, כנגד התורה אמר על מוקדה שנמשלה התורה לאש, וכן תמצא שאמרו ז"ל (תענית ד) האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא וכו', וכנגד הגלות וענפיו אמר על המזבח כי היסורין מתיחם להם שם מזבח להיותם כפרה, וכן הוא בלשון חכמים (ברכות ה). והודיע הכתוב כי באמצעות ב' דברים תהיה עלייתנו מיועדת בהפלגות המעולות משונות לשבח שבחים אשר לא היה ולא יהיה. וביאר עד מתי יהיו ישראל בגדר ב' דברים אלו, כל הלילה שהוא זמן הגלות הנמשל ללילה שומר מה מלילה (ישעי' כא) וכן בפסוק ליני הלילה דרשו ז"ל על הגלות עד הבוקר שהוא זמן שיריק עלינו כבודו ואתא בוקר, והזמן הוא אחר עבור ת"ק לאלף הששי, לפי מה שקדם לנו מדבריהם ז"ל (ב"ר יט) כי יומו של הקב"ה אלף שנה, ומהשכל יהיו ת"ק ראשונה מדת לילה ות"ק שניה מדת יום, והודיע ה' כי עד הבוקר שכשיגמר ת"ק שנה בגלות עד הבוקר שיהיה העליה, ובוקר זה אין אני יודע אם בוקר של אלף הה' או בוקרו של אלף הו' כי באלף הד' גלה כבוד ישראל בעקב"ו, לזה גילה ה' סודו ביד עבדיו הנביאים כי הוא לבוקר ב', והוא אומרו (ישעי' לג) הי' זרועם לבקרים לב' בקרים לבוקר ב' אם לא לבוקר א'. ולזה אמר עד הבוקר הידוע שהוא ב' ולא בוקר הבא ראשון בגלות. ואולי כי לזה רמז הנביא באומרו (ישעי' כא) אמר שומר אתא בוקר וגם לילה פי' הגם שאתא בוקר ראשון לא הועיל ובא גם כן הלילה אחריו כי לא נושענו בו. ואולי כי אלו ישראל היו שלמים היו נגאלים בבוקר ראשון:והוא מה שרמוז בדבריהם שלא נגזר על ישראל גלות אלא יום אחד דכתיב (תהלים כ) יענך ה' ביום צרה פירוש יומו של הקב"ה, ולא נשארים אלא תרע"ב שהם עק"ב שנשארו מאלף הד' ות"ק של אלף הה' הרי תרע"ב ובבוקרו היו נגאלים, ולצד מעשיהם הרעים עכב ויעד בוקר ב', ולזה נתכוון באומרו (ישעי' לג) ה' חננו לך קוינו וגו' פירוש קוינו להיות הגאולה בבוקר א' שלא לעכב עד בוקר ב', אבל על כל פנים היה זרועם לבקרים כשיעברו שנים. ואומרו ואש המזבח תוקד בו יודיע הכתוב כי באור בוקר תעשן אף ה' ואש מפיו תאכל על אשר עינונו בני עולה ויסרונו ביסורי נקמה ובפרט בני המערב הפנימי אין לך כוס מר שלא הטעימו תמיד, והוא אומרו ואש המזבח שרמזנו בו בחינת היסורין מהאומות ולא ריחם לבם לאשר הכה ה' זה ימים והשפיל גאון יעקב, ולא נהג בם בחינת דיראון, לומר די ראות עליוני עליונים למטה מטה, אש מזבח זה תוקד בו בנעלם הנעלמים כי הוא המקנא ולובש קנאה ורמז גם כן באומרו ואש המזבח לבחינת עקדת יצחק, גם המזבח יגיד אל בחינת הדין כי יתעוררו הדינים ויתגברו, והוא סוד אומרו תוקד בו והבן.ולבש הכהן מדו בד ירצה למדת החסד והרחמים כי יתכנה בשם כהן, הכוונה שגם החסדים יסכימו לנקום נקם, ועיין מה שפירשתי בפרשת וארא וגו' בפסוק (ו' ב') ויאמר אליו אני ה', ואומרו מדו בד יתבאר על דרך אומרם ז"ל כי כל נפש שהורגים האומות מישראל על קידוש שמו ית' הקב"ה רושם מדמו צורת הנהרג ההוא במלבוש ואותו ילבוש יום נקם בלבו, והוא אומרו מדו אשר בו אותם שהם בד שהם ישראל אשר הם (בלק כג ט) עם לבדד ישכון ושורשה בד. גם ירמוז אל האחדות שהם נהרגים על אשר לא יחפצו לשתף שם שמים ודבר אחר ומיחדים שמו יתברך, ואומרו ומכנסי בד ירמוז למה שהרגו האומות מהאנשים הנגשים אל ה' המכניסים אמונת ה' ואחדותו בלב ישראל, והם הם יקירי אל עליון אשר אין דבר מפסיק בינו לבינם, והוא מה שדקדק לומר ומכנסי בד לשון הכנסה. בד הוא בחי' האחדות, לאלה אמר על בשרו פירוש אין דבר מפסיק בינם לבין ה', ואמר בשרו לשכך את האוזן על דרך אומרו (ירמי' יג) כאשר ידבק האזור אל מתני איש וגו', (במדבר יא א) באזני ה', עיני ה' (תהלים לד), ולצד מה שעשו להצדיקים הללו יחתם גזר דין לאומה רשעה, ואומרו והרים את הדשן כנגד מה שהריעו בבחינת היסורין והעינויים אשר צררו אותנו, ואם באת לראות הוא יותר מגלות מצרים, כי גלות מצרים היו משעבדים אותם ומאכילים אותם ומלבישים אותם, וצא ולמד ממה שאמרו ז"ל (מכילתא וילקוט) בפסוק זכרנו את וגו' את הקשואים וגו' חנם היו אוכלים הכל, והן גלות ישמעאלים אשרי מי שלא ראם משעבדים וממררים חיי ישראל, ולא די שלא יתנו שכר אלא עוד שואלים ממנו מדוד והבא, ועוד אדם נגזל במה שיש לו והם תובעים ממנו מה שאין לו, וכוס זה ישקוהו עד שימות, וכנגד זה אמר והרים אל מרים ראשי את הדשן אשר תאכל האש אש העמים, כי מצינו שצרת האומות תקרא אש, וצא ולמד מאש בין הכרובים (יחזקאל י) את העולה שהיא האומה הנקראת עולה:ואומרו על המזבח יתבאר על דרך מה שנחלקו רמב"ם (הל' תשובה פ"ו) וראב"ד בענין משפט העובדי כוכבים המענים אומתינו, כי הראב"ד סובר שישפטו על אשר הרעו יותר מהקצוב להיותם בעלי בחירה ורצון. ורמב"ם סובר כי ישפטו גם על העיקר, וכבר כתבתי בפרשת בין הבתרים (לד טו יד) כי האמת הוא שישפטו על הכל בטוב טעם. ומחדש אני דובר כי מהתוספת יוקח ראיה אל העיקר, שאם כונת המענים לקיים מצות ה' היה להם שלא להוסיף וממה שהוסיפו גילו דעתם כי לא למצוה יכוונו. והוא אומרו על המזבח פירוש ביתר על השיעור שהוא לכפרה שקצב ה' להם אותו שיעשו ביותר מהקצוב, ושמו אצל המזבח שהוא הקצוב לכפרה וידין ממנו כי לא למצות ה' הם מתכוונים, שהיתר יגלה על בחינת הנגזרה לכפרה אם לה מתכוונים או בשנאה להרע לבד ונמצאים מתחייבים על הכל. או ירצה כי הגם שעדיין לא שלמו ימי גלות יבוא ה' למנין הנותר מהצער הקצוב אשר הוסיפו בני עולה לענות ושמו אצל המזבח להשלים בו כפרה הצריכה אשר קצב ה' בגזרת הגלות:עוד ירצה כי יקריב מעשה הצרות לפני מדת הדין שמתיחסת למזבח כדי לנקום נקם מאויבינו. ואומרו ופשט וגו' להיות שבגדים הראשונים הם לעשות משפט בעושי רעתינו ועכשיו בא להטיב להוציאנו מהגלות ולהטיב אותנו, לזה ילבש בגדי בחינת ההטבה, כי לא יעכב קיבוץ גליות עד כלות עושי רשעה אלא תיכף ומיד יקבץ נפוצותינו ויוציא אותנו ממחנה האנשים הרשעים אל מקום טהור היא ארץ ישראל הטהורה כי ארץ העמים היא טמאה היא ועפרה ואפילו אוירה (שבת טו) ואין לך מקום שיקרא טהור זולת ארץ הקדושה. גם ירמוז באומרו מקום טהור מקומו של הקב"ה הנקרא טהור כביכול, ואומרו והאש על המזבח פירוש לא תדמה כי אין צרה לעושי רשעה אלא הרעה ההיא אשר יעשה ה' בהם שפטים בהוציא אותנו מביניהם, לא כן אלא והאש היא בחינת אש המשפט לא תכבה, וביער עליה הכהן עצים הם האומות שהם עצים יבשים על דרך אומרו (דברים כ יט) כי האדם עץ וכן אמרו ברבות (בפתיחתא איכה ר') וזה לשונם העצים אלו הגליות ע"כ. ואומרו בבקר בבקר ירצה לפי מה שהקדמנו כי זמן הגאולה היה ראוי להיות בבקר ראשון של שנת הת"ק לאלף החמישי ולסיבת העון נתעכב עד בוקר ב', ואמר הכתוב כי לא מפני זה יזכו האומות ולא יבא עליהם מה שהיה צריך לבא עליהם בבוקר ראשון, לו יהיה שישראל לא זכו ליגאל אף על פי כן לא ימלטו האומות מהצרה שהיתה עתידה לבא עליהם אז ויביא ה' עליהם מה שנתחייבו בבוקר ראשון ובוקר ב':ואומרו וערך עליה וגו' יתבאר על דרך אומרם ז"ל (ב"ק פ"ג) הכל לפי המבייש והמתבייש, כי אינו דומה נכבד המבייש נכבד לבזוי המבייש נכבד ואין צריך לומר עבד המבייש את רבו, והוא אומר וערך עליה העולה שהוא האומה הישראלית בכללותה. והקטיר עליה פירוש יעריך גם כן בחינת הצדיקים השלמים מובחרי ישראל שלמים שבהם המעלים ריח בשמים על דרך אומרו (תולדות כז כז) ראה ריח בני כריח שדה ותדע כי כל העובר עבירות ריחו נודף לרעה, והמעשה שהובא בדבריהם (קב הישר פ"ז) שהיה עובר אליהו וראה אדם רשע ומנע עצמו מהריח ריחו הרע יותר ממה שהרגיש בעוברו על סרחון נבילה, ובהפך יהיה לאיש צדיק שלם שיעלה ממנו בושם כריח הגן, לזה זכר זכרון עריבתם בלשון הקטרה, והמכוון כי ישפוט בפרטות את אשר הריעו לאנשי בושם:עוד ירצה כי כאשר יעריך ה' את העולה לנקום נקמתה מהמריעים לא יעריכנה בפני עצמה אלא יקטיר עליה המובחרים והשלמים שבאומה שיקראו בשם חלב השלמים שבזה תגדל מעלתה של האומה לנקום נקמה גדולה משונאיה. ואומרו אש תמיד וגו' פירוש הגם שיכה ה' בהם מכה רבה לא תכבה אש ותמיד תוקד על המזבח על דרך אומרו (יואל ד) ונקיתי דמם לא נקיתי, עד אבוד רוח הטומאה מן הארץ, והיה ה' למלך על כל הארץ (זכרי' יד):
ועל צד הרמז שהזכיר חשכת הגלות שנמשל ללילה, ובעצם הזמן ההוא ממרום שלח ה' אש ביעקב ויש לחוש פן ח"ו מנפש ועד בשר יכלה ואיה הבקר אשר אמר, ע"כ אמר שאש של מעלה שורף ואינו מכלה כי אש המזבח תוקד בו בישראל כי כל אש שלמעלה כך טבעו ששורף ואינו מכלה ואש המזבח יוכיח וכארז"ל (חגיגה כז) פושעי ישראל אין אש של גיהנם שולט בהם, ק"ו ממזבח הזהב שלא היה עליו כי אם כעובי דינר זהב ולא נשרף ק"ו אלו שמלאים מצות כרימון. ומסיק בתנחומא (שמות טו) שאש של מעלה כך טבעו ששורף ואינו מכלה וראיה מן אש דסנה כי הסנה איננו אכל, וזה לימוד נפלא על מ"ש ממרום שלח ה' אש לומר לך אשיו משום חציו כי חציו כלים וישראל אינן כלים כך אשיו אשר שלח ה' ממרום הוא ולא יבער בם לכלותם, אלא אש הדומה לאש המזבח תוקד בו עד הבקר עד שיעלה בוקרן של ישראל ומה שאמרנו כל הלילה עד הבקר רמז לזמן הגלות, פירוש זה מוכרח מן המדרש שמסיק בילקוט זאת תורת העולה א"ר אבא בר יודן משל למלך שכבדו אוהבו בחבית של יין וכלכלה של תאנים אמר לו המלך זו היא דורון, אמר ליה אדוני המלך לפי שעה כבדתיך אבל כשתכנס לפלטין אתה יודע במה אני מכבדך כך אמר הקב"ה למשה זאת תורת העולה הוא העולה בתמיה, אמר לפניו רבש"ע לפי שעה הקרבתי אותה אבל כשתטיב ברצונך את ציון ותבנה חומות ירושלים אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל. וקשה על מדרש זה, היכן רמוז בפסוק תשובה זו כי הקושיא כאן והתשובה בספר תהלים (נא כ,כא) אלא ודאי שבעל מדרש זה סמך על יתור עד הבקר הנאמר כאן ודרש שמשה השיב להקב"ה דווקא כל הלילה בעה"ז הנמשל ללילה תקבל זה ועד הבקר לזמן הגאולה כשיעלה בוקרן של ישראל דהיינו כשתטיב ברצונך את ציון ולא עד בכלל כי אז תחפוץ זבחי צדק, ונקט אגב שטפיה לשון הפסוק שבתהלים אבל כל תשובה זו הוציא מן יתור עד הבקר, וכוונת המאמר הוא שהעולה של העה"ז באה על חטא ההרהור וכי זה כיבוד ודורון כי אין כבוד לה' שיחטא ויביא קרבן כי יותר היה טוב שלא יחטא ולא יביא קרבן כי קרבן זה אינו דורון כלל אלא תשלום החטא וכי מכבדים את המלך בתשלום חובו ועל כן הביא משל מן התאנים ויין לפי שנאמר (הושע ט י) כענבים במדבר מצאתי ישראל כבכורה בתאנה. כי במדבר היו ישראל חוטאים ורעים מתוכם ומברם כמו שיתבאר בע"ה בפסוק (במדבר יא ד) והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה ע"ש, ובזה המשילם לענבים שנראין יפים מבחוץ ובתוכם פסולת וגרעינין, והתאנים יש להם עוקץ מבחוץ כדמסיק בילקוט פר' לך לך (טז פ) בענין המילה מה התאנה אין בה פסולת כי אם עוקצה כו', והיין הוא אחר הסרת הפסולת שמתוכו, וכלכלה של תאנים הוא אחר שחתכו העוקצין, והמשיל אליהם הקרבנות המכפרים בעד חטא המעשה והרהור שמבית ומחוץ, ובאה התשובה על זה כל הלילה בעה"ז בעוד היות האדם מסובך בחשכת חומרו אז אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. דוקא כל זמן היותו בארץ מחובר בחלק הארצי החומרי שבו, אמנם כשיעלה בקר הגאולה אז יוסר לב האבן מקרב ישראל אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל לא עולה על חטאת אלא שלמים ועולת נדבה הבאים דרך צדקה ודורון, אז יעלו לרצון פרים הבאים דרך צדקה ודורון, וזה פירוש יקר.
צו את אהרן ג הוקר רגלך מבית רעך פן ישבעך ושנאך: שלמה המלך ע"ה למדנו בכתוב הזה (משלי כה) מוסר ודרך ארץ שישתדל האדם לקנות אוהבים ושיחזר אחר חברתם, ולפעמים ישחר פניהם ללכת לביתם, לא שיתמיד בזה, כי לכך הוא מונע רבוי ההתמדה מהכנס לביתם תמיד כל היום. נראה שכוונתו כי הדרך הממוצע בזה הוא טוב, לפי שחברת האוהבים כשהם נועדים ונאספים במקום אחד יש בה תועלת, כי עם החברה תתרבה האהבה ותתחזק הברית ויתמיד השלום ביניהם, וכן אמר שלמה ע"ה (שם יח) איש רעים להתרועע ויש אוהב דבק מאח, יאמר הכתוב כי מי שיש בו מעלה שיודע לקבץ הריעים והחברים ראוי הוא שישבחוהו בני אדם. ובאור להתרועע, להשתבח, מלשון (תהלים קנ) בצלצלי תרועה. כי מי שהוא איש ריעים בודאי נאספו בו שתי מעלות אלה, האחת השפלות, שעם הגאוה לא היה מקבץ אותם אך יברחו ממנו, והשנית שאינו ירא מן הבריות, והנה הוא נצול משני נזקים גדולים המגיעים ממדת העוני והעושר, והוא שאמר (משלי יח) תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות, כי מהעוני יבא נזק שיצטרך העני שיירא מן הבריות, ומן העושר יבא נזק והיא מדת הגאוה אשר יעניקנו עשרו, ועל כן הזכיר הכתוב למעלה ממנו שהוא מדבר במדות העוני והעושר, והוא שאמר תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות, כוון שלמה ע"ה בזה לגנות העוני והעושר וכענין שאמר במקום אחר (משלי ל) ראש ועושר אל תתן לי וגו', ונתן טעם לדבריו פן אשבע וכחשתי ופן אורש וגנבתי. וכן אמר החכם רבוי העושר מזיק לנפש כרבוי הדם לגוף. ובאור הכתוב כי העני מצטרך לדבר תחנונים כי הוא ירא מן הבריות, והעשיר עשרו יגיענו למדת הגאוה ולענות עזות, וסמך לו מיד איש רעים להתרועע, לבאר כי איש רעים נצול משני נזקים אלה, כי כיון שהוא איש רעים לא יירא מן הבריות כי רעיו יחזקו דבריו, וכיון שהוא איש רעים אין בידו מדת הגאוה כי עמה לא היה מקבץ הרעים, רק עם השפלות, ואיש כזה ראוי הוא לכל שבח ומעלה שהרי יש בידו התועליות הבאות מן העוני והעושר, ומן הנזקים שיגיעו מהם אין לו חלק בהם, למדנו מכל זה שמחברת האוהבים יגיעו לאדם תועליות גדולות: אמנם יזהיר שלמה ע"ה בכאן שעם היות חברת האוהבים טובה ותועלתם רבה ראוי לו לאדם שיוקיר רגליו מבית רעהו ושלא יתמיד כל כך לבא לביתו תמיד, כי המעוט יפה וההתמדה והרבוי יזיק, כי יחזור על רעהו למשאוי וטורח כי ישבעהו עד שישנאהו, כענין אכילת הדבש שמעוטו יפה ורבויו מזיק, כן חברת האוהבים להכנס אל ביתם, ועל כן הזהיר בפסוק שלמעלה ממנו דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאותו, כדי להמשיל חברת הרעים לאכילת הדבש, וקשור הכתובים יבא כן, כשם שאכילת הדבש מעוטו יפה שהוא ערב ומתוק לגוף ורבויו מזיק עד שיקיאנו, כן בית רעך מעוט הכנס בו יפה ורבויו מזיק שישבעך עד שישנאך וישליכך מעליו. וכן הרבוי שבכל המדות אין בהם תועלת שהרי המטר חיי העולם ורבויו מזיק. ובאור הכתוב הוקר רגלך מבית רעך, לא אמר מבית הרע, כי אין צריך לומר הפחות או הבינוני, אלא אפילו מאותו החשוב הנכבד שהוא רעך והוא בדוק אצלך ומוחזק באהבה יתרה, יש לך להתרחק ולהוקיר רגלך מהכנס לביתו תמיד בשעות שאינן ראויות כגון בשעת אכילה ושתיה או בשעת השינה ושעת עשית שאר הצרכים, ונתן טעם בזה פן ישבעך ושנאך, כלומר כדי שלא ישבעך, שהרי אם תכביד עליו להכנס לביתו תמיד בשעות הללו בודאי ישבעך וישנאך ואז תתגבר השנאה על האהבה אשר אהבך מתחלה, וכענין שכתוב בענין אמנון (שמואל ב יג) כי גדולה השנאה אשר שנאה מהאהבה אשר אהבה: וע"ד המדרש הוקר רגלך מבית רעך, כתיב הוקר רגלך מבית רעך וכתיב (תהלים סו) אבא ביתך בעולות, לא קשיא כאן בחטאות ואשמות כאן בעולות ושלמים, כך דרשו רז"ל בפ"ק דחגיגה. ובאור המדרש הזה קרא בית המקדש בית רעך וכן דרשו רז"ל בישראל שנקראו ריעים למקום שנאמר (שם קכב) למען אחי ורעי, וכן אמר שלמה ע"ה על הקב"ה (משלי כז) רעך ורע אביך אל תעזוב, ואמר (שיר ה) זה דודי וזה רעי, והכוונה בזה שיזהיר האדם שלא יחטא ושלא יתמיד להכנס לבהמ"ק בחטאות ואשמות, לפי שחטאת ואשם הם קרבנות שבאים על חטא המעשה והקב"ה חפץ באדם יותר שלא יחטא ולא יביא קרבן כלל ממה שיחטא ויביא קרבן, וכן אמר הנביא (שמואל א טו) הנה שמוע מזבח טוב, ועל כן יאמר הוקר רגלך מבית רעך, אל תנהוג קלות ראש בעצמך ותרבה כל היום עונות וחטאות ותלך לבהמ"ק להקריב שם קרבן, פן ישבעך הקב"ה ושנאך כי הוא שונא הקרבנות ההם, כי על זה נאמר (משלי כא) זבח רשעים תועבה, כי הרשע בעת שיביא קרבנו כונתו חוזר על החטא ולכך הוא תועבה כי הקב"ה יתעב אותו וישנאנו, אבל בעולות ושלמים על זה אמר דוד (תהלים סו) אבא ביתך בעולות, כי העולה אינה באה על חטא המעשה רק על חטא המחשבה וההרהור שאין אדם נצול ממנה, ומן הידוע כי ההרהור מצוי הוא בלילה יותר ממה שהוא מצוי ביום ועל כן קבעה תורה זמנה של עולה בלילה כדי שתהיה הכפרה בזמן העברה, וזהו שכתוב: צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו. וע"ד הפשט פרשה זו של עולה כוללת ארבעה ענינים, האחד בא ללמדנו כי קרבן עולה הוא הנכבד שבכל הקרבנות כלן ותועלת כפרתו עצומה, והשני בא להודיע גודל חיוב הנברא לעבוד את בוראו, והשלישי הפלא העצום והנס הגדול הנעשה במזבח הזה, והרביעי גודל עונש הרשעים שאינם רוצים כפרה שהם נענשים ביסורי גיהנם שאין להם קץ ותכלית, וכמו שאמרו רז"ל גיהנם כלה והם אינם כלים. דע כי כל מיני הקרבנות הם י"ג כמספר י"ג מדות, חמשה מהן באות מהקמח, והן, מנחת סולת, מנחת מרחשת, מחבת, חלות, רקיקין, וכלן נקראין קרבן. השמונה מהם הם בעלי חיים, והם, עולה, חטאת, אשם, תודה, שלמים, בכור, מעשר, פסח, יש מהם נאכלין לכהנים כגון חטאת ואשם ובכור, ויש מהן נאכלין לבעלים כגון מעשר ופסח ותודה. קרבן תודה בא על הנס, והוא לשון הודאה אם היה חולה ונתרפא מביא קרבן תודה, הוא שכתוב (תהלים קז) ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה, או שאר שמחות כגון שמחת חתן וכלה, שנאמר (ירמיה לג) קול ששון וקול שמחה וגו' מביאים תודה בית ה'. ויש שאינו נאכל לא לכהנים ולא לבעלים, והוא קרבן עולה שאין לבני אדם בו שום חלק אלא כולו להקב"ה, וזהו לשון כליל, וקרבן זה של עולה הוא הנכבד שבכל הקרבנות כלן, וכן מוכיח הלשון שאמר היא העולה, הוסיף לומר היא העולה למעלת הקרבן וחשיבותו, וכן (יחזקאל י) היא החיה אשר ראיתי. גם פרי מעשיה גדול שמכפרת על הרהור הלב, כמו שאמר באיוב (איוב א) והעלה עולות מספר כלם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם, וזהו לשון עולה שמכפרת על העולה על הרוח. והיה קרבן עולה קרב כל הלילה עד הבקר לפי שהאדם מחשב בלילה וחוטא ביום, הוא שאמר הנביא (מיכה ב) חושבי און ופועלי רע על משכבותם באור הבקר יעשוה, ועל כן צותה התורה שתהיה כפרה בזמן העברה. ולפי שעקר העברה היא ברוח היה הכל כליל באש ושב אל הרוח, ולא היה רשות לדבר גופני ליהנות ממנו, זהו הענין האחד. הענין השני גודל חיוב הנברא לעבוד את בוראו, דבר ידוע כי האדם צריך שיהיה נכנע ושפל להקב"ה בעמדו בתפלה לפניו או בעשותו מצוה או אחד מיתר העבודות הקלות או החמורות, שיתהדר בהם לכבוד הש"י, ושלא יחוס על כבוד עצמו, אלא שיכיר בעצמו כי הבשר והדם דל הוא ואין ידו משגת לחובה העצומה, וראוי לו להכנע ולהשפיל עצמו, כענין שכתוב באברהם (בראשית יח) ואנכי עפר ואפר, והמלך דוד ע"ה אמר (תהלים טו) נבזה בעיניו נמאס וז"ש בכאן: