ביאור:מ"ג דברים יט יח
וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב עריכה
ודרשו השופטים היטב. על פי המזימין אותם שבודקים וחוקרים את הבאים להזימם בדרישה וחקירה:
ודרשו השופטים היטב. על פי המזימין אותן בודקים וחוקרין אותן הבאים להזימן בדרישה וחקירה:
[מובא בפירושו לפרק י"ג פסוק ט"ו] (...) ואמר בעדים זוממים (להלן יט יח) ודרשו השופטים היטב, בעבור שלא יודע מי משתי הכתות יאמר האמת בלתי אחר חקירה רבה.
[מובא בפירושו לפרק י"ג פסוק ט"ו] ודרשת וחקרת ושאלת היטב. (שם מ) מכאן למדו שבע חקירות מריבוי המקרא כאן יש ג' דרישה וחקירה והיטב. ושאלת אינו מן המנין וממנו למדו בדיקות ובמקום אחר הוא אומר (דברים יט) ודרשו השופטים היטב ובמקום אחר הוא אומר (שם יז) ודרשת היטב ולמדו היטב היטב לגזירה שוה ליתן האמור של זה בזה:
[מובא בפירושו לפרק י"ג פסוק ט"ו] ודרשת וחקרת ושאלת היטב. הדרישה והחקירה מפורשין בדברי רבותינו (סנהדרין מ.). והזכיר הכתוב זה בעיר הנדחת ובעובד ע"ז ולא הזכיר כן בנביא השקר ובמסית, כי הנביא מפרסם עצמו באותותיו ובמופתיו, ובמסית הכתוב ידבר עם המוסת "כי הרג תהרגנו", והוא היודע ועד כמו שאמר "ולא תחמול ולא תכסה עליו", אבל בעיר הנדחת ובעובד ע"ז שהם מעשים מגיעים אלינו בשמועה הזכיר בהם דרישה וחקירה. ולא הוצרך להזכיר כן בשאר חייבי מיתות, כי מקל וחומר יודע הדבר: ואמר בעדים זוממים (להלן יט יח) ודרשו השופטים היטב, בעבור שלא יודע מי משתי הכתות יאמר האמת בלתי אחר חקירה רבה. ולענין הדין כלן למדין זה מזה בגזירה שוה, ומכלם יצאו לנו שבע חקירות ובדיקות:
וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד עריכה
והנה עד שקר. כ"מ שנאמר עד בשנים הכתוב מדבר:
והנה עד שקר העד. והנה שניהם עדי שקר:
ודרשו השפטים היטב והנה עד שקר העד. לא פירש הכתוב איך יודע שהוא עד שקר, כי בהיות הענין בשני עדים שמעידין על הדבר, אפילו יבואו מאה ויכחישו אותם לא יתברר ששקר ענו. ולא נוכל לומר שבא הרוג ברגליו, כי לא יאמר בזה ודרשו השופטים היטב. ועל כן באה הקבלה הנאמנת, ופירשה כי ההזמה תהיה כשיאמרו והלא ביום פלוני עמנו הייתם (מכות ה.) : והטעם, מפני שהעדות הזו היא על גופם של עדים, והם אינם נאמנים על עצמם לומר לא עשינו כך, שהרי יכולים הללו לומר עליהם שהרגו את הנפש או שחללו את השבת:
[מובא בפירושו לפסוק י"ט] ועשיתם לו כאשר זמם. ושני עדים אלו המזימין הם נאמנים על העדים הראשונים, ואפילו היו מאה עדים וזהו תמה מה נשתנו אלו מאלו, ולמה נאמין שני עדים האחרונים יותר מן הראשונים, כיון שגזרת הכתוב להאמין שני עדים. אבל טעם הדבר מפני שהראשונים חזרו בעלי דבר על פי האחרונים, שאינן חולקין עליהם בעיקר העדות אלא משימין אותן רשעים בהזמתן בחלוק המקומות, כאלו העידו עליהם שחללו את השבת ושבאו על הערוה, אבל אם היו מכחישין עדותן ממש נסתלקה עדות כולן כשתי כתות עדים המכחישות זו את זו.
[מובא בפירושו לפסוק י"ט] כאשר זמם. ולא כאשר עשה, מכאן אמרו הרגו אין נהרגין, לשון רש"י מדברי רבותינו (מכות ה:). והטעם בזה, בעבור כי משפט העדים הזוממין בגזרת השליט, שהם שנים ושנים, והנה כאשר יבואו שנים ויעידו על ראובן שהרג את הנפש ויבואו שנים אחרים ויזימו אותם מעדותם, צוה הכתוב שיהרגו, כי בזכותו של ראובן שהיה נקי וצדיק בא המעשה הזה, אילו היה רשע בן מות לא הצילו השם מיד ב"ד, כאשר אמר (שמות כג ז) כי לא אצדיק רשע. אבל אם נהרג ראובן, נחשוב שהיה אמת כל אשר העידו עליו הראשונים, כי הוא בעונו מת ואילו היה צדיק לא יעזבנו ה' בידם, כמו שאמר הכתוב (תהלים לז לג) ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו. ועוד שלא יתן ה' השופטים הצדיקים העומדים לפניו לשפוך דם נקי, כי המשפט לאלהים הוא ובקרב אלהים ישפוט: והנה כל זה מעלה גדולה בשופטי ישראל, וההבטחה שהקב"ה מסכים על ידם ועמהם בדבר המשפט. וזה טעם ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' (פסוק יז), כי לפני ה' הם עומדים בבואם לפני הכהנים והשופטים, והוא ינחם בדרך אמת, וכבר הזכרתי מזה בסדר ואלה המשפטים (שמות כא ו):
שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו: עריכה
והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו. שהיתה עדותו שקר, ובכונה ממנו לענות שקר באחיו, לא כמטעה או שוגג, כענין בטעות שעות יום המענן, או בעבורו של חדש.
ענה. כמו העיד גם כן במכות ובעונש:
[מובא בפירושו לפסוק י"ט] ועשיתם לו כאשר זמם. רבותינו ז"ל אמרו (מכות ה':) מכאן הרגו אין נהרגים כאשר זמם ולא כאשר עשה, וקשה דלמא אמר הכתוב כאשר זמם להתחייב אפילו לא עשה אלא מעת אשר ענה סרה וזמם לעשות רעה לאחיו נתחייב, וכשנעשה מעשה על ידו ונהרג יש כאן זמם ועשה וקורא אני בו גם כן זמם ונוסף שעשה ואין כאן טענת אין עונשין מן הדין: אכן עיקר הדרשה היא ממה שהיה לו לומר כאשר ענה על אחיו וחוזר למה שאמר שקר ענה באחיו יעשו לו כאשר ענה, ובמאמר זה ישנו לחיוב בין נהרג בין לא נהרג שניהם נכללים במשמעות אשר ענה, ומה שלא אמר לשון הכולל והלך לבקש לשון זה אשר זמם לדיוק בא, לומר דוקא זמם ולא עשה כדבריהם ז"ל, וז"ל בברייתא אמרו אמר לו אביו לאו ק"ו הוא אמר לו למדתנו רבינו אין עונשין מן הדין וכו', אין להקשות מזה לדבריהם, כי בלא טעם אין עונשין מן הדין היה הק"ו מכריח לומר שלא בא הכתוב לפוטרן אם הרגו שהרי ק"ו הדברים ואין כח בדיוק לדחות הק"ו, ולאוקמי קרא שלא בדיוק, אם לא מטעם שדחה רבי אין עונשין מן הדין: