ביאור:מ"ג דברים יד כב
עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ
עריכהעשר תעשר. גם זו מצוה שיבאר, כי אמר (ויקרא כז ל) וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא קדש לה', ואמר (שם פסוק לא) ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמשיתו יוסף עליו: ואין זה מעשר הלוים, כי בו נאמר (במדבר יח לא) ואכלתם אותו בכל מקום, והוא חולין, ומה טעם לפדיונו. ועתה באר כי הוא יחייב לעשר כל תבואת זרעך, שיאכל אותו הוא עצמו ובניו לפני השם למען תלמד ליראה את השם, כי הכהנים והשופטים העומדים שם לפני השם מורי התורה ילמדוהו יראתו ויורוהו התורה והמצות: ופירש בטעם הפדיון אשר הזכיר שם, בעבור כי לפעמים יהיה המעשר הרבה כי יברכך השם והדרך יהיה רב ממנו, וטוב לפדותו בכסף ולהעלות שם כסף הפדיון. ולא הזכיר החומש, שכבר הוזכר. וטעם היוצא השדה. וכל היוצא השדה, כאשר אמר מזרע הארץ מפרי העץ, וטעמו היוצא מן השדה: ואין הכונה ב"כל תבואת זרעך" שיעשר כל התבואה מכל אשר זרע, ולא כל היוצא מן השדה שנה שנה. אבל טעם הכתוב, שיעשר במינים המחוייבים במעשר כל תבואתו וכל היוצא בהן מן השדה, יזהיר שלא יעשר מן הבא בידו מהם המקצת ויפטור לו המקצת, אבל יעשר בין המדות שזרע בין הנתוסף עליהם הכל באמונה. ואחר כך (פסוק כג) הזכיר המינים המחוייבים להתעשר, מעשר דגנך ותירשך ויצהרך. וכן יזכיר בכל מקום (לעיל יב יז) לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך ותירשך ויצהרך וגו', וכן אמר בפרשת מתנות כהונה (במדבר יח יב) כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן ראשיתם אשר יתנו לה', כי אלו בלבד הם החייבים בתרומה ובמעשרות מן התורה: וכן מה שאמר הכתוב (ויקרא כז ל) וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא, לא יצוה שיעשר כל זרע הארץ וכל פרי העץ, אבל טעמו כל אשר תעשר מזרע הארץ שהוא דגן ומפרי העץ שהוא תירוש ויצהר יהיה לה'. וכלשון הזה כתב רש"י (שם), מזרע הארץ דגן, ופרי העץ תירוש ויצהר. ויקצר הכתוב שם, כי איננו מקום המצוה לחייב שיעשר, אבל הוא מצוה שיהיה המעשר קדש לה' עד שיפדה בתוספת חומש, אבל המצוה בתרומות ומעשרות בכל מקום הן דגן תירוש ויצהר: ופירוש דגן בלשון הקדש, חמשת המינין הידועין בתבואה, ופירוש תירוש, היין החדש אשר ישיקו היקבים, ויצהר, השמן אשר בהן. ואין מין אחר בכל הזרעין ובכל פירות האילן חייבין מן התורה כלל לא בתרומות ולא במעשרות, ויש ברייתות שנויות בתורת כהנים (בחקותי פרק יב ט) ובספרי (ראה קה) לאסמכתות והן מוטעות. אבל הדבר המתבאר בגמרא מן התלמוד הבבלי (ברכות לו.) והירושלמי (חלה פ"ד ה"ד) ופשוטו של מקרא כך הוא, שאפילו זיתים וענבים מעשר שלהם אינו מן התורה עד שיעשו תירוש ויצהר. ותהיה בזה נזהר, שכבר טעו בו מגדולי המחברים (עי' רמב"ם הלכות תרומות פ"ב ה"א) ]:
וחז"ל אמרו שהוא מעשר שני
עשר תעשר. ע"ד הפשט, אחר שהוצאת מעשר ראשון ללוי תעשר מעשר שני לעצמך ותעלה ותאכלנו בירושלים:
[מובא בפירושו לפרק כ"ו פסוק י"ג] בערתי הקדש. זו תרומה גדולה שהיא קדש, והיא אחד מחמשים, תרי ממאה. מן הבית. זו חלה הנתנת לכהנים. וגם נתתיו ללוי. זה מעשר ראשון, וגם לרבות מעשר שני שהיה מפריש לעצמו. לגר ליתום ולאלמנה. זה מעשר עני. וזה סדר המתנות, תחלה היה מפריש תרומה גדולה לכהן ונקראת ראשית דכתיב (דברים יח) ראשית דגנך, ואח"כ היה מפריש מעשר ראשון ללוי דכתיב (במדבר יח) ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל, והלוי היה מפריש ונותן לכהן מעשר מן המעשר, ואח"כ היה ישראל מפריש לעצמו מעשר שני והיה עולה לירושלים ואוכלו שם, הוא שכתוב (דברים יד) עשר תעשר את כל תבואת זרעך וגו', ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר, עשר תעשר, בשני מעשרות הכתוב מדבר, מעשר ראשון ומעשר שני. ואח"כ היה מפריש בשנה שלישית של שמטה מעשר עני והיה נותן לעניים, זהו שאמר לגר ליתום ולאלמנה, ועל זה אמר בכאן כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר, למדך הכתוב שבשנה השלישית של שמטה יש לו לקבץ כל מעשרותיו מן השנים שעברו ושיתן אותן וישלים עתה מה שחסר, וכן אמר הכתוב (שם יד) מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא, והיא שנה השלישית שבה מפרישין מעשר עני, וכן הזכיר כאן בשנה השלישית שנת המעשר, שנה שמפרישין בה מעשר מחדש, זהו מעשר עני, שהרי אין בה מעשר שני כשאר השנים, שהרי מעשר עני זה במקום מעשר שני, ולכך יאמר הכתוב כי אחר שהפריש מתנותיו התרומה והמעשרות כראוי וכסדר, שיתודה ויאמר בערתי הקדש, ושיתפלל לשם יתברך שיברך את הארץ בפירותיה ובגשם מטרות עזו.
ודע אם תחל ממעל הנה האחד ראש ואם ממטה הנה העשירי וזה סוד הבכור והמעשר ודע כי האחד איננו בחשבון וכן העשירי כי הוא כנגד האחד כי הוא ראש למחברת השנית וסוף למחברת הראשונה וכל שרש בחשבון סמוך אליו מפניו ומאחריו ובעבור היות האחד והעשרה עיקריים והאמצעיים חמשה וששה הם הנקראים עגולים על כן אותיות הנח הם אלה הארבעה ומהם אותיות השם הנכבד והנורא:
ומדרש חכמים (בתנחומא ראה יח) בלשון עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר, עשר שלא תתחסר, רמז למפרשי ימים להוציא אחד מעשרה לעמלי תורה:
ד"א אם אתה מעשר שנה זו אתה זוכה לעשר בשנה הבאה:
עשר תעשר. כי בעשור התבואה והבהמה תרבה התבואה וירבה המקנה, כאמרם ז"ל: "עשר" בשביל שתתעשר (שבת קיט, א).
עשר תעשר את כל תבואת זרעך וגו'. לפי שנאמר (מלאכי ג י) הביאו המעשר אל בית האוצר וגו' והריקותי לכם ברכה עד בלי די. שיבלו שפתותיכם מלומר די. (שבת לב) וביאור הענין הוא שיושפע להם ריבוי תבואה הרבה יותר מכדי הצורך וא"כ ודאי לא יוכלו לומר די כי לשון די שייך לומר כשיש להם די מחסורם, אבל כשיש להם די והותר לא יוכלו לומר די וזהו בלי די ובלי הוא לשון לא ור"ל שלא יאמר עליו די והיינו שיבלו שפתותיהם מלומר די כי אין הפה יכול לדבר די כשיש די והותר, ועל אותו ריבוי מופלג אמר כפל עשר תעשר ור"ל אם עשר שתתן מעשר בשנה זו עשרה ממאה, אז תזכה שלשנה הבאה תעשר את כל תבואת זרעך של שנה זו ויעשה לשנה הבאה אלף מדות ותתן מאה מעשר וכן יעשה מידי שנה בשנה זה שאמר היוצא השדה שנה שנה.
ואמרו במסכת תענית עשר תעשר, א"ר יוחנן עשר בשביל שתתעשר. והנה אין בלשון הכתוב לשון עושר כי שני השיני"ן סבולת הן, אבל ר' יוחנן היה מפרש כן עשר בשביל שתעשר ממנו שנים רבות, וזהו העושר, כן כתב הראב"ד ז"ל שם בפירושיו. והנה זה בודאי נסיון, והתורה אמרה (דברים ו) לא תנסו, אלא כבר דרשו רז"ל חוץ מזו, שנאמר (מלאכי ג) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת וגו':
[מובא בפירושו לבראשית פרק מ"ז פסוק כ"ג] הא לכם זרע. נתן להם זרע על חמש שנים אשר היו ראוין להיות שני רעב ופסק הרעב בזכות יעקב (תוספתא סוטה י ג) ע"כ אמר הא לכם זרע היינו על ה' שנים, והמקובלים אמרו שמן ה"א אחרונה שבשם נמשכו כל התולדות וכל דבר עושה פרי, וכדי להיות הדבר לזכרון צוה להם שיתנו החומש לפרעה וארבע ידות יהיה להם. ויש עוד רמז שכל זה היה בזכות יעקב וכמו שיעקב לא אכל מכל אשר לו כ"א ארבע ידות וחלק חמישי הפריש לגבוה, שנאמר (בראשית כח כב) וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, שני מעשרות ועישורא בתרא כעישורא קמא דמי והיינו החומש, כך כל האוכלים בזכותו הטיל עליהם נתינה זו שיאכלו רק ארבע ידות ויפרישו החומש, וכן בתחילת הרעב וחמש את ארץ מצרים שלקח מכולם חלק חמישי כי שם צוה ה' את הברכה כמ"ש (דברים יד כב) עשר תעשר שני מעשרות, ובו מותר לנסות את ה' שנאמר (מלאכי ג י) ובחנוני נא בזאת וגו'.
[מובא בפירושו לפסוק כ"ג] מעשר דגנך תירושך ויצהרך. אם אתה מעשר כראוי הרי הוא דגנך תירושך ואם לאו הרי הוא דגני ותירושי שנא' לכן אשוב ולקחתי דגני בעתו ותירושי במועדו ועוד בא וראה כמה גדול כחן של מעשרות שבכל התורה כתיב לא תנסו את ה' אלהיכם וגבי מעשר כתיב הביאו את המעשר אל בית האוצר ובחנוני נא בזאת וגו' ודרשו רבותינו ז"ל מאי עד בלי די עד שיבלו שפתותיכם מלומר די:
אך לפי שמצינו שכל עניני צדקה כפולים, עשר תעשר, נתון תתן, פתוח תפתח, והעבט תעביטנו, וכן השכר כפול כי ברך יברכך, ע"כ נראה שכל עניני הצדקה כפולים הנתינה ביד, והפיוס בפה, ע"י שלא ירע לבבו ויתן לו בסבר פנים יפות ובלב שלם ורש לא שמע גערה. כאמרו רז"ל (ברכות ח) המתפלל ישהה כשיעור כניסת שני פתחים כו'. והוא לקיים מה שנאמר (תהלים יז טו) אני בצדק אחזה פניך. ומכאן למדו שקודם שיתפלל יתן פרוטה לצדקה (ב"ב י) וזהו שיעור שני פתחים כמ"ש פתוח תפתח את ידך. והיינו פתיחת היד, ופתיחת הלב, שנזכר בפסוק הקודם לא תאמץ את לבבך, ולא תקפוץ את ידך. על כן כל עניני הצדקה כפולים אחת ביד ואחת בלב ועל כל אחד מאלה הקב"ה קובע לו שכר בפני עצמו לכך נאמר כי ברך יברכך. ועל זה אמרו רז"ל במדרש (ילקו"ש ישעיה תמה) חטאו בכפלים כו'. כי חטאו בצדקה שענינה כפול כמ"ש (יחזקאל טז מט) הנה זה היה עון סדום אחותך יד עני ואביון לא החזיקה. וחטאו גם בשבתות כמ"ש (שם כב כו) ומשבתותי העלימו עיניהם שכל עניני שבת כפול (מדרש תהלים צב א), וחטאו גם בשלוח עבדים חפשי בימי ירמיה (לד יא) וכתיב בהם (דברים טו יח) כי משנה שכר שכיר עבדך. וזהו חטאו בכפלים כו'. ד"א כל הכפולות באו לומר, שאם נתן פעם אחד תזכה ליתן גם פעם שני, כי נתינה גוררת נתינה וכן כולם.
תבואת זרעך. אם זכית סופך נפיק לחקלך וחמי עלמא צריך מטרא ותתפלל עליו והוא יוצא, זהו היוצא השדה, ואם לאו סוף ששונאי ישראל יוצאים לקבור בניהם בשדה:
עשר תעשר. מה ענין זה אצל זה אמר להם הקב"ה לישראל לא תגרמו לי לבשל גדיים של תבואה עד שהן במעי אמותיהן שאם אין אתם מעשרים מעשרות כראוי כשהוא סמוך להתבשל אני מוציא רוח קדים והיא משדפתן שנאמר (מלכים ב יט) ושדפה לפני קמה וכן לענין בכורים:
[מובא בפירושו לפסוק כ"א] סמך עשר תעשר וגו' היצא השדה שנה שנה לבשר בחלב לומר כשם שתערובת בשר בחלב אסור כן גם כן אסור התערובות של כלאים בשדה. ואם תשמור מן התערובות אז אבשל פירותיך בזמנן ותתעשר. וסמיך בחלב אמו לשנה שנה לומר שמינקת חבירו לא תנשא בתוך ב' שנים ויהי הולד בחלב אמו ב' שנים:
עשר תעשר. ונסמכה זאת הפרשה כי אסור לאכול כל עוף טמא ובהמה טמאה ונבלה והנה בבשר ובדגן אסור לאכול ההקדש כי אם במקום הנבחר:
הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה:
עריכההיוצא השדה שנה שנה. אמר רבי יהודה הלוי הספרדי נ"ע כי הוא דבק עם זרעך והטעם הזרע שהוצאת אל השדה ולפי דעתי שהוא כפשוטו וטעמו על התבואה מה שיוצאת השדה ואם יטעון טוען כי הכתוב אמר היוצא והוא מהפעלים שאינם יוצאים לאחרים הראינו לו העיר היוצאת אלף והעד תשאיר מאה
(...) טעם היוצא השדה. וכל היוצא השדה, כאשר אמר מזרע הארץ מפרי העץ, וטעמו היוצא מן השדה: (...)וטעם שנה שנה. שיעשר אותו שתי שנים זו אחר זו, כן קבלת רבותינו (ר"ה יב:). ואחר כך (פסוק כח) פירש כי מקצה השלש שנים תוציא מעשר תבואתך של השנה ההיא ותאכילהו לעניים, לומר כי השנה השלישית של מעשר עני הוא. ואמר תוציא וגו' והנחת בשעריך, ללמד על הביעור, ושוב יבאר אותו בפרשת כי תכלה לעשר (להלן כו יב):
היוצא השדה. אמרו במדרש אם זכיתם סוף שיוצאין לזרוע השדה, ואם לאו היוצא השדה מתגרה בכם, היוצא השדה זה עשו, שנאמר (בראשית כה) ויבא עשו מן השדה: תבואת זרעך. אם זכית סופך נפיק לחקלך וחמי עלמא צריך מטרא ותתפלל עליו והוא יוצא, זהו היוצא השדה, ואם לאו סוף ששונאי ישראל יוצאים לקבור בניהם בשדה:
שנה שנה. (ספרי) מכאן שאין מעשרין מן החדש על הישן:
היוצא השדה שנה שנה. אמרו רז"ל אין מעשרין משל שנה זו לשנה אחרת. ד"א אם אתה מעשר שנה זו אתה זוכה לעשר בשנה הבאה:
שנה שנה, למדך הכתוב שאינן מעשרין משנה לחברתה, מן החדש על הישן, כך דרשו רז"ל:
ומדרש חכמים (בתנחומא ראה יח) בלשון עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר, עשר שלא תתחסר, רמז למפרשי ימים להוציא אחד מעשרה לעמלי תורה:
וע"ד המדרש עשר תעשר עשר שלא תתחסר, רמז למפרשי ימים להוציא אחד מעשרה לעמלי תורה. עשר תעשר, בנוהג שבעולם אדם יש לו שדה נותנה למחצה לשליש ולרביע, אבל הקב"ה אינו כן, משיב רוחות מעלה עננים מוריד גשמים מפריח טללים מדשן פירות, ואינו מבקש אלא אחד מעשרה, לפיכך הזהיר משה לישראל עשר תעשר. מעשה באחד שהיה מוציא מעשרותיו כראוי, היתה לו שדה והיתה עושה אלף מדות ומוציא ממנה מאה מדות למעשר ומן המותר היה מתפרנס הוא ובני ביתו כל ימיו, כשמת אמר לבנו תן דעתך על שדה זו, כך וכך אני מוציא למעשר וממנה הייתי מתפרנס כל ימי, שנה ראשונה זרעה הבן עשתה אלף מדות, הוציא ממנה מאה מדות מעשר, שנה שניה זרעה עשתה אלף מדות נכנס בו עין הרע ופחת עשר שלא נתן מאה מדות אלא תשעים, שלישית זרעה, פחתה מאה, פחת הוא עשרה, רביעית פחתה השדה מאתים, פחת הוא עשרה, וכן חמישית וששית עד שעמדה השדה על מעשרותיה, כשראו קרוביו כך לבשו לבנים ונתעטפו לבנים ונכנסו אצלו, אמר להם למה באתם לשמוח על אותו האיש שנדוהו, אמרו ח"ו לא באנו אלא לשמוח לשעבר היית בעל הבית והקב"ה כהן ועכשיו נעשית כהן והקב"ה בעל הבית, ולפיכך משה מזהיר לישראל עשר תעשר את כל תבואת זרעך: