ביאור:מ"ג דברים יב כט
כִּי יַכְרִית יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לָרֶשֶׁת אוֹתָם מִפָּנֶיךָ וְיָרַשְׁתָּ אֹתָם וְיָשַׁבְתָּ בְּאַרְצָם:
עריכהכי יכרית. גם זאת הפרשה דבקה עם כי ירחיב כי אם לא ינצחו את הגוים לא ירחיב גבול:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "שאלות רבות והסבר לכל הפרשה. עיון במהותו" וכו']
[עיין בפירושו לפסוק הבא, המובא גם בפסוק זה תחת הכותרת "שאלות רבות והסבר לכל הפרשה. עיון במהותו" וכו']
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "שאלות רבות והסבר לכל הפרשה. עיון במהותו" וכו']
לרשת אותם. ולא למס. אותם. ולא לשאר אומות:
כי יכרית וגו' מפניך מוסב על כי יכרית:
כי יכרית וגו' את הגוים וגו' השמר לך וגו'. צריך לדעת א' למה תלה אזהרת שמירת עבודה זרה בכי יכרית שיראה שזולת זה אינו באזהרה כשיראה את הגוים עובדי עבודה זרה שלוים ובטוחים שנים רבות, וזה אינו, שאזהרת עכו"ם אינה משתנית מהמבחן במה שיארע להאומות, ב' אומרו פן תנקש וגו' אחרי השמדם הלא אדרבא אחר שיראה שנשמדו לפניו לא ינקש אחריהם, ודברי המאור רש"י ז"ל לא הספיקו בו ישוב הכתוב על נכון, ג' אומרו פן תנקש ופן תדרוש כיון שהנקישה היא דרישת עבודתם היה לו לומר פן תנקש וגו' לדרוש אחרי וגו', ד' אומרו לאמר למי יאמרו, ה' אומרו איכה אין ידוע כונת מאמר זה אם שואל, או מתמיה, או מדמה, ולכל הפירושים אין ידוע המכוון, ו' אומרו לא תוסף עליו ולא תגרע קשה בשלמא לא תגרע יצו ה' לבל יגרע מכל האזהרות שצוה על עבודה זרה אבל לא תוסף מה בא ללמד, אם לבל יוסיף סייגים, זה אינו שהרי כתיב (סוף פ' אחרי) ושמרתם את משמרתי, ומצינו לרבותינו ז"ל שהחמירו לגדור כל דדמי לעבודה זרה, ואם לבל יאסור מיני עבודה זרה שלא הזכיר הכתוב, הרי מצינו שאסר הכתוב כל מין עבודה זרה: אכן כונת הכתוב היא שבא להזהיר על הטעיות אשר יטעה אדם ממחזה אשר עיניו תחזינה רשעים מארץ יכרתו, ויאמר ממה נפשך לא ימנע מלומר אחת משתים, או תאמר שעבודה זו שעובדים הנכרתים היא חשובה עבודה ולזה הקפיד ה' על עשותם לזולתו ולא לו ויסחם מארץ החיים, או תאמר שעבודה זו שעובדים הגוים אינה חשובה עבודה להתקנאות עליה אל קנא ונוקם כמו שתאמר הזורק למרקוליס הפוער לפעור או המעביר למולך וכדומה לזה והראיה שאין עובדין עבודה זו לה' אלהים, וטעם שהקפיד ה' להכרית הגוים לא על שעבדו עבודה כזו אלא על שלא עבדוהו לה' בעבודה הראויה ועזבו שאר מצות, וכל אחת מב' חלוקות אלו שיכריע המכריע בדעתו הרי זה בטל תורה, אם יכריע לומר שהעבודה היא עבודה ראויה תבא לו הסברא לעבוד לה' אלהינו במיני העבודות עצמן שבהם קינא כשנעשו לזולת, ואם יכריע לומר שאינה עבודה תבא לו הסברא לעשות גם הוא כן כיון שאין זה מעשה עבודה זרה, לזה בא מאמר ה' ואמר כי יכרית וגו' השמר לך מלטעות באחד מב' חלוקות הרשומות, כנגד טעות הבא מהשמדתם שעבודתם עבודה אמר השמר לך פן תנקש אחריהם פירוש תנקש כמו שפירש"י תטרף אחריהם להיות כרוך לעשות כמעשיהם לאלוהי שאני עובדו אחר שאני רואה שהקפיד ה' על שעובדים בזה לזולתו והוא אומרו אחרי השמדם מפניך, וכנגד טעות הבא מהבחנת העבודה היותה בזויה ואין עבודה זו נקראת עבודה ולא יקפיד ה' עליה לעשותה לפער לפעור לבזותו וכדומה אמר ופן תדרוש לאלהיהם וגו' פי' תדרוש במעשה העבודה ומאמצעות השכלתך בה תאמר, והוא אומרו לאמר איכה יעבדו הגוים פי' דבר תמוה הוא כי איך יעבדו עבודה בזויה כזו אין זו חשובה עבודה ויכול אני לעשות כן כי אין בזה לא כבוד ולא חיבה לעבודה זרה, והוא אומרו ואעשה כן גם אני לפער לפעור ולזרוק אבן ברגמת מרקוליס, השמר פן תאמר כן. וגמר אומר לא תעשה כן לה' זה כנגד טעות הראשונה שיחשוב לעשות לה' מין עבודה שעובדים הגוים, ושלל עיקר הסברא שממנה בא הטעות ואמר כי את כל תועבת ה' אשר שנא עשו וגו' לא כמו שאתה חושב שה' מתקנא שעושים מעשה משובח זה לזולתו לא כן הוא אינו אלא דבר השנאוי בעיני ה', וסמך גם כן לומר דבר זר גם בעיני אדם כאומרו גם את בניהם וגו' ישרפו, ומעתה גם טעות ב' שאין עבודה זו עבודה ואין ה' מקפיד על המעשים סתר בזה בנועם דבריו כי המעשה מצד עצמו שונא אותו ה' הגם שאינה מעלה וכבוד, והוא אומרו תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהן פי' המעשה מצד עצמו הוא מתועב בעיני ה', כדרך שתעב הרבה דברים בלא טעם מושג לכל משכיל, כמו שתאמר איסור ב' אחיות הגם שיחפצו שניהם בדבר וכדומה לזה, כמו כן אסר מעשה זה לעבודה זרה הגם שאין חפץ שיעשוהו לעבודתו הקדושה. וגמר אומרו את כל הדבר וגו' לא תוסף וגו' ולא תגרע לפי דברינו יבא על נכון, פי' לא תוסף כנגד עבודת הגוים לאלהיהן שלא יעשה מהם לעבודת ה', ולא תגרע ממנו פי' להתיר עבודות הבזויות של עבודה זרה כנזכר אלא הכל בכלל האיסור, ובזה נתיישבו כל הדקדוקים:
כי יכרית ה' אלהיך את הגוים. פרשה זו תזהיר האדם שלא לעבוד להקב"ה בעבודת האלילים, ונתן טעם בזה כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם, ואמר ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני להקב"ה מה שהם עושין לעכו"ם ותחשוב שהיא דרך טובה והקב"ה רוצה בכך, לא תעשה כן, למה, כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם, יאמר הנה הם מחזרים אחר הדברים שהקב"ה שונאן ועושין אותן, וכענין שכתוב ברשעים הכופרים (תהלים לו) כי החליק אליו בעיניו למצוא עונו לשנוא, כלומר רומזים בעיניהם ומסתכלין שיוכלו למצוא עון שהקב"ה שונאו ועושין אותו, וכן יאמר בכאן על הגוים האלה כי לא מצאו מכל תועבה קשה לפני הקב"ה כמו שרפת הבנים והנה הם עושין כן, וזהו שאמר כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם, כלומר אפילו האדם שהוא מבחר המין שלא ברא הקב"ה עולמו אלא בשבילו הנה הם שורפים אותם באש לאלהיהם. ואמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם, הוא ענין הקרבנות ועבודת המקדש, ובא ולמד שהוא שונא את זה ובוחר בזה: ובמדרש כי יכרית ה' אלהיך את הגוים, משל למה הדבר דומה, למלך שנטע כרם בתוך שדהו והיו בתוכו ארזים גדולים וקוצים, הלך המלך וקצץ את הארזים והניח הקוצים, אמרו לו עבדיו, אדונינו המלך הקוצים שהיו נאחזין בבגדינו וקורעין אותם הנחת וקצצת את הארזים, אמר להן אילו קצצתי את הקוצים והנחתי את הארזים במה הייתי גודר כרמי, ולא יפה עשיתי, אלא יעמוד הכרם על עמדו ואני מצית בהן את האור. כך ישראל כרמו של הקב"ה שנאמר (ישעיה ה) כי כרם ה' צבאות בית ישראל, הכניס ישראל לארץ וקצץ הארזים שבה שנאמר (עמוס ב) ואנכי השמדתי את האמורי מפניכם אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים, והניח את בניהם ובני בניהם שם כדי שישמרו את הכרם שנאמר (שופטים ג) ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל, וכתיב (שם ב) למען נסות בם את ישראל השומרים הם את דרך ה' ללכת בם, וכשיעמוד הכרם על עמדו במשמרת התורה (ישעיה לג) והיו עמים משרפות סיד קוצים כסוחים באש יצתו:
השמר לך פן תנקש אחריהם אחרי השמדם מפניך. אחר שתראה שאשמידם מפניך יש לתת לב מפני מה נשתמדו אלו מפני מעשים מקולקלים שבידיהם, אף אתה לא תעשה כן, שלא יבאו אחרים וישמידוך, לשון רש"י. ואם כן יהיה זה אזהרה והתראה מלעבוד ע"ז. וכן כתב, איכה יעבדו, לפי שלא ענש על ע"ז אלא על זבוח וקטור ונסוך והשתחואה כמו שכתוב (שמות כב יט) בלתי לה' לבדו, דברים הנעשים לגבוה, בא ולמדך כאן שאם דרכה של ע"ז לעבדה בדבר אחר כגון פוער לפעור וזורק אבן למרקוליס שהיא עבודתו חייב, וחייב על זבוח וקטור ונסוך והשתחואה אפילו שלא כדרכה, עכ"ל: וזה איננו נכון, כי הכתוב אומר לא תעשה כן לה' אלהיך, אם כן אינה אזהרה בעבודה לאלהיהם, רק שלא לעבוד השם הנכבד בעבודתם, כאשר נתן הטעם כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם וגו': אבל פירוש הפרשה, כי עד הנה צוה פעמים רבות כי בבואנו אל הארץ נעקור ע"ז ומשמשיה ונאבד את שמם, וצוה שנעשה זה מיד כאשר אנחנו יורשים אותם מיד, ועתה אמר כי כאשר יכרית ה' הגוים ההם מפנינו וישתקע שם ע"ז מן הארץ ונשב בארצם לבטח, לא נחשב בלבנו הנה הכרית השם מפנינו עובדי אלהים אחרים בעבור שהיו עושים כבוד בעבודה שלמה למעשה ידי אדם עץ ואבן, ואין ראוי לתת כבודו לאחר ותהלתו לפסילים, כי כן אסר זבוח וקטור ונסוך והשתחואה בלתי להשם לבדו, והנהוג במלכים כי המתהדר בכבודם לתת עטרה בראשו או ללבוש לבוש מלכות כהם אחת דתו להמית, אם כן אעשה אני לשם הנכבד כאשר היו עושים הגוים לאלהיהם וייטב לפניו. לכן הזהיר, לא תעשה כן, כי הדברים המתועבים לפניו היו עושים לאלהיהם, ולא אסרם מפני המעשה שהיה נכבד וראוי לעשותו לפני השם לבדו, רק מפני הכונה שהיתה בהם לעבוד אלהות, כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם, שהוא דבר מתועב לפני השם לשפוך דם נקי, ואף כי להיות אכזרי על פרי בטן לא ירחמו. ועל כן אמר (להלן יג א) את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם וגו', להזהיר על מעשה הקרבנות ועבודת המקדש שלא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו, וזה ענין הפרשה הזאת באמת: אבל רבותינו (סנהדרין ס:) שלמדו מכאן לעובד ע"ז כדרכה שחייב עליה לעולם אפילו פוער עצמו לפעור, מפני שהזכיר הכתוב "איכה יעבדו" ללמד כי תקרא עבודה באיכות ההוא ויהיה בכלל ולא תעבדם (שמות כ ה), אבל אם יזרוק אבן לפעור, או אפילו דרך כבוד שיחבק [וינשק או] שיכבד וירבץ לפניו, אינו חייב מיתה. ועל דרך הפשט הזהיר בראש הסדר (לעיל פסוק ד) "לא תעשון כן לה' אלהיכם" לעובדו כאלהי העמים על ההרים הרמים בקרבנותיו, ועתה בפרשה הזאת הזהיר "לא תעשה כן לה' אלהיך" לעבדו במקדשו בעבודות שלהם:
[מובא בפירושו לפסוק כ"ח] כי תעשה הטוב והישר בעיני ה'. וסמיך ליה כי יכרית. לומר שאין יוצאין למלחמה אלא צדיקים שעושים הטוב והישר: