ביאור:מ"ג דברים יב טז
רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ
עריכהרק הדם לא תאכלו. אע"פ שאמרתי שאין לך בו זריקת דם במזבח לא תאכלנו:
[מובא בפירושו לפסוק כ"ב] והוצרך להזכיר (בפסוק טז) רק הדם לא תאכלו, מפני טעמים רבים. כי מתחלה אמר באיסור הדם (ויקרא יז יא) ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם, והיה במשמע הזה שהדם שאינו מכפר בבהמה לא יאסר, על כן הוצרך לאוסרו בביאור. אבל בחלב לא הזכיר כן באיסורו, ואין כל הקרב מן האימורין אסור ולא כל שאינו קרב מותר, כאשר כתבתי במקומו (שם ג ט) : ועוד כי כיון שצוה בכאן שנשחוט, והזהיר שנאכל באיכות הצבי והאיל, היה במשמע שנכסה הדם כאשר צונו בצבי והאיל (שם יז יג), ועל כל פנים הוצרך להתיר שנשפוך הדם כמים בלא כסוי, וזה טעם "על הארץ", לא "בארץ" שיכסנו בעפר, וכיון שהוצרך להזכיר היתר הדם הקדים לבאר איסורו. ועוד נתירא הכתוב שלא ידונו בדם, בעבור כי במדבר בעת שהיו כל בקרם וצאנם שלמים היה הבשר אסור עד שיזרוק הדם על המזבח כי כן הדין בקרבנות, והנה הדם בהם מעכב אכילת הבשר, וצוה מן הצבי והאיל בעבור שאינם קרבים שנכסה את דמם בעפר, וכן מן העוף בעבור שאין העוף קרב לשלמים, וא"כ היה מחוייב בבקר [ובצאן] של בשר תאוה שנכסה אותו או שנאכלנו עם הבשר בנחירה ולא יראה על פני השדה, כי ראוי היה שיהא מותר לאכלו בפני עצמו ממה שישפכנו על הארץ, שלא יזבחו את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם. על כן אמר שיזבח הבקר והצאן ולא יאכל הדם עם הבשר בנחירה או באבר מן החי, וישפוך הדם על הארץ ולא יחוש לו, אבל לא יאכלנו לא בפני עצמו ולא עם הבשר. ומן הטעם הזה הוצרך להזכיר כן פעם אחרת בבכור בעל מום (להלן טו כג), מפני שהיה הדם מתחילה למזבח, והוצרך עתה לומר כשהוא בעל מום שלא ינהגו קדושה בדמו וגם לא היתר, אבל ישפכנו כמים ולא יאכלנו:
עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם:
עריכה[מובא בפירושו לפסוק כ"ב] והוצרך להזכיר (בפסוק טז) רק הדם לא תאכלו, מפני טעמים רבים. כי מתחלה אמר באיסור הדם (ויקרא יז יא) ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם, והיה במשמע הזה שהדם שאינו מכפר בבהמה לא יאסר, על כן הוצרך לאוסרו בביאור. אבל בחלב לא הזכיר כן באיסורו, ואין כל הקרב מן האימורין אסור ולא כל שאינו קרב מותר, כאשר כתבתי במקומו (שם ג ט) : ועוד כי כיון שצוה בכאן שנשחוט, והזהיר שנאכל באיכות הצבי והאיל, היה במשמע שנכסה הדם כאשר צונו בצבי והאיל (שם יז יג), ועל כל פנים הוצרך להתיר שנשפוך הדם כמים בלא כסוי, וזה טעם "על הארץ", לא "בארץ" שיכסנו בעפר, וכיון שהוצרך להזכיר היתר הדם הקדים לבאר איסורו.
תשפכנו כמים. לומר לך שאין צריך כסוי ד"א הרי הוא כמים להכשיר את הזרעים (ספרי. חולין עד):
[מובא בפירושו לפסוק כ"ב] (...) והנראה בעיני בטעם הענין הזה, כי מתחלה בהיותם במדבר ילל ישימון ושעירים ירקדו שם, והיו כולם יוצאי מצרים הרגילים בהם, אסר להראות הדם על פני השדה ולזבוח כלל רק לפני משכן ה', להרחיק אותם מן החטא ההוא. אבל בבואם לארץ והוצרך להתיר בשר תאוה מפני ריחוק המקום, לא חשש אם ישפך בביתם דם הבקר והצאן על הארץ, אבל בדם החיה ועוף אשר יצוד בשדה וביער והמנהג לשחטם שם ולהביאם שחוטין אל הבית השאיר המצוה כאשר היתה לכסות דמם בעפר שלא יקריבנו לשעירים: (...)