ביאור:מ"ג בראשית לב כז
וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַרעריכה
ויאמר שלחני. היה המלאך מתירא אם ילך בלא רשותו פן ילקוהו מן השמים בפולסי דנורא, כיון שבא אליו להתאבק עמו בשליחותו של הקב"ה, על כן חשב עצמו כחבוש והיה מתחנן לו ואמר שלחני, כענין שכתוב (הושע יב) וישר אל מלאך ויוכל בכה ויתחנן לו:
כי עלה השחר. וצריך אני לומר שירה ביום (ב"ר חולין צא):
כי עלה השחר. וכיון שהאיר היום מעתה יש לילך לדרכך:
כי עלה השחר. אמר לו יעקב וכי גנב אתה או קוביוסטוס אתה שאתה מתירא מן השחר, אמר לו לא גנב אני ולא קוביוסטוס אני אלא מלאך אני, ומיום שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד עכשיו, ולפיכך הודיעו שהוא זמן אמירת שירה למלאכים, הוא שכתוב (איוב לח) ברן יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלהים. הוא זמן קדושה שנאמר (ישעיה ו) וקרא זה אל זה ואמר. והשיב לו יעקב לא אשלחך כי אם ברכתני. שתודה לי על הברכות שברכני אבי. ואמר לו לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל. כלומר שהברכות נתונות לך בעקבה רק בשררה ודין, או שרמית את לבן כי אם באמת ותמים עשית מה שעשית. ועל כן נתנה לו מדת אמת לומר שהיה אמתי בכל דבריו ובכל מעשיו, הוא שכתוב (מיכה ז) תתן אמת ליעקב:
ויאמר שלחני כי עלה השחר. כי לא אוכל עוד להביאך לידי הכחשת אלוה אחר שנתת לבך ודעתך בעליית השחר כאמור.
וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי:עריכה
לא אשלחך וגו'. זה הוא שאמר כי שרית וגו' ותוכל כי משל בו ולא היה המלאך יכול הלוך זולת רצונו,
לא אשלחך. ש'גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת' (סנהדרין צב, א).
ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני שתהיה מודה לי שאין אתה יכול לי בענין ראיית והסתכלות מציאת האל יתברך כדי שמלאך רע יענה אמן בעל כרחו והקטיגור יהיה לסניגור כמו שעושה סמאל ביום כפורים.
ברכתני. הודה לי על הברכות שברכני אבי שעשו מערער עליהן. (וכאן קשה לרש"י תברכני הל"ל. אלא הודה וכו' וכן איתא בהדיא בזוהר פרשת תזריע עמוד מ"ה ודו"ק):
כי אם ברכתני. שתשלחני מאתך בשלום שלא אהיה נזוק כמה שנתאבקתי עמך כי עתה עלה השחר אז ידע יעקב שהוא מלאך:
ואומרו כי אם ברכתני פי' שלא יוזק מתקיעת ירכו. או לצד שהכיר בו היותו מלאך השתדל שיברכהו:
כי עלה השחר. אמר לו יעקב וכי גנב אתה או קוביוסטוס אתה שאתה מתירא מן השחר, אמר לו לא גנב אני ולא קוביוסטוס אני אלא מלאך אני, ומיום שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד עכשיו, ולפיכך הודיעו שהוא זמן אמירת שירה למלאכים, הוא שכתוב (איוב לח) ברן יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלהים. הוא זמן קדושה שנאמר (ישעיה ו) וקרא זה אל זה ואמר. והשיב לו יעקב לא אשלחך כי אם ברכתני. שתודה לי על הברכות שברכני אבי. ואמר לו לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל. כלומר שהברכות נתונות לך בעקבה רק בשררה ודין, או שרמית את לבן כי אם באמת ותמים עשית מה שעשית. ועל כן נתנה לו מדת אמת לומר שהיה אמתי בכל דבריו ובכל מעשיו, הוא שכתוב (מיכה ז) תתן אמת ליעקב:
[מובא בפירושו לפסוק ל'] ועל דרך השכל ויאבק איש עמו זה גבריאל והוא השכל הפועל לדעת חכמי המחקר והוא המעלה העשירית ממעלות המלאכים הנקראים אישים, וע"כ נקרא בכתוב איש. ויעקב רצה לידע אם אפשר שתהיה נפשו שכלית בעודה משותפת בחומר במדרגת השכל הפועל הנקי הטהור מן החומר. והודיעו כי א"א לו זה עד עלות השחר כלומר עד שיסתלק ממחשכי הגוף אל האור הצח והטהור שכנהו בשחר: והנני כותב לך כאן באור הפרשה על הדרך הזה כמו שפירש פילוסוף אחד מחכמי תורתנו שהיה מסיביליי"ה בפי' שיר השירים שחבר. ולפי שהחבור ההוא לשון הגרי הנה תמורתו קדש, כי העתקתי לשון הפירוש אל לשוננו הקדוש, וזה לשונו המועתק: ויותר יעקב לבדו. נתפשט יעקב במחשבתו מכחות הגוף עד שנשאר לבדו עם הנפש השכלית שלו, ורצה לידע אם תהיה הנפש השכלית שלו במדרגת השכל הפועל שכנהו הכתוב במלת איש והוא גבריאל: וידוע כי אין התאבקות בשני אנשים אלא א"כ שוין, והכונה לומר כי לא היה לו ליעקב יכולת בזה שיהיה שוה לשכל הפועל עד עלות השחר כלומר עד שיסתלק השכל ממחשכי הגוף אשר כנהו שחר: וירא כי לא יכול לו, פירוש עתה כי השכל הפועל לא היה לו יתרון על הנפש השכלית שביעקב כלל אלא בענין הזה בלבד, והוא בהכירו כי השכל הפועל נקי מן החומר, והנפש השכלית אשר ביעקב משותפת עם החומר. זהו שאמר ויגע בכף ירכו, המשיל החומר לכף הירך שכל הגוף נשען עליו: ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו, הגיד הכתוב כי חסרון מדרגת הנפש השכלית שביעקב ממדרגת השכל הפועל הלא הוא מצד כף ירך יעקב כלומר מצד החומר: ויאמר שלחני כי עלה השחר. ירמוז עתה השכל הפועל, כי הנפש השכלית שביעקב כשתפרד מן החומר והוא השחר שלה לא תצטרך אליו כלל כי מדרגתה שוה למדרגתו, והזכיר המשל הזה כמי שמשלח את חברו ואינו צריך לו: ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני, למד הכתוב כי הנפש השכלית שביעקב מתאחזת בו ונקשרת עמו, וע"כ אמר לא אשלחך, לא אפרד ממך אפילו רגע עד שתשפיע עלי שפע ותחזור במדרגה השכלית הנקיה מכל חומר, וע"כ פרידתך ממני נמנעת עד השיגי מדרגה עליונית שאני משתוקקת אליה: ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך, דע כי שם יעקב מורה על שפלות, מלשון (בראשית כה) וידו אוחזת בעקב עשו, כי העקב שפל מכל המקומות שבגוף, ושם ישראל מורה על שררה ומעלה, וע"כ אמר ראוי אתה להקרא בשם שיורה על הקדימה ועל המעלה, לא שתקרא בשם המורה על השפלות והאחור, ובאר הטעם כי שרית עם אלהים ועם אנשים באר כי מדרגת נפשו השכלית עלתה במדרגת השכלים הנפרדים בידיעת המושכלות ואע"פ שהנפש שלו משותפת בחומר, זהו שאמר ועם אנשים, כלומר אע"פ שהיא עם חברת הגוף בתוך בנין האנושי. ומאחר שאמר עם אלהים לא היה צריך לומר עם אנשים, שאם שרה עם אלהים כ"ש עם אנשים, אבל הכונה כי מדרגת נפשו השכלית של יעקב במדרגת אלהים שהם השכלים הנפרדים אף בהיותה מחוברת עם הגוף: הגידה נא שמך. רצה לידע אמתת עצמו שיודיעהו שם שיורה על מהותו ואיך המושכלות מושפעות עלינו מאתו, ולא הודיעהו זה רק השיב לו למה זה תשאל לשמי, כלומר לא תצטרך לשאלה הזאת כי כבר השגת הרבה ועלית במדרגת השכלים. ואמר אחר כך ע"כ לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, פירושו לפי שהנפש השכלית ראויה שתמשך אחר השכל הפועל לא יתעסקו תלמידי ישראל בענין התאוות הגשמיות שהמשיל לגיד הנשה: וידוע כי התלמידים קרוים בנים, וכבר ידעת כי גידי הבהמה חזקים מאד כחבלים ויותר מהם, והכתוב המשיל העון לחבל הוא שכתוב (ישעיה ה) הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה, לפי שעם שתחלתו חלוש סופו הולך וחזק, ומתוך חוזק התאוות ישכח הש"י, וע"כ קראו בשתי מלות הללו גיד הנשה. וייחס בו האכילה ואמר לא יאכלו כי ערבות חוש הטעם ותענוגו אינו אלא לפי שעה: ומן הידוע כי המיעוט בו יפה ונעים, שבו קיום הגוף, והיתרון ממנו הפסד וחרבן הגוף, כן יקרה לאדם עם כל שאר תאוותיו. אשר על כף הירך, לפי שכל הגוף נשען עליו, כי יכנסו כל שאר התאוות בכלל לשון אכילה. ופי' ואמר עד היום הזה, כי נהגו בני אדם בעוה"ז בתאוות הללו עד הגיעם לעוה"ב הנקרא יום, ואמר הזה כלומר אחר הפרדו מן העוה"ז. כי נגע בכף ירך יעקב, כלומר שהרי עלתה מדרגת הנפש השכלית למדרגת השכלים הנפרדים מן החומר, אין ביניהם הפרש אלא היותה משותפת בחומר, זהו פי' כי נגע בכף ירך יעקב. וע"כ הזכיר יעקב וייחס כף ירך ליעקב ולא לישראל, מפני ששם יעקב מורה על השפלות ועל בקשת הענינים הגשמים השפלים, ושם ישראל בהפך ממנו מורה על המעלה והשררה ועל בקשת המושכלות וידיעת השכלים הנפרדים. ואמר הכתוב בענין אליהו (מ"א יח) ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב אשר היה דבר ה' אליו ישראל יהיה שמך, ומה היה הצורך להודיענו אשר אמר ה' אליו ישראל יהיה שמך כאלו שאלנו אנחנו יעקב מי הוא. אבל הענין לפי שהיו ישראל בזמן ההוא מורדים בהקב"ה, והיו מטעין אותם נביאי הבעל שבהם, באר אליהו כי היו נמשכים אחר החומר והתאוות הגשמיות, ומורה על כל זה שם יעקב, והיתה הכונה בזה שיהיו שכליים כמלאכי השרת, כמו שכתוב (תהלים פב) אני אמרתי אלהים אתם וגו', והם נטו מדרך ה' יתעלה והלכו אחרי נביאי הבעל ההולכים בחושך ולא אור, וע"כ הזכיר להם אליהו בענינם שם יעקב ושם ישראל, ללמדם שאין תכלית הכונה להמשך אחר החומר ואחר התאוות הגשמיות כי אם להמשך ולהתקשר במדרגת השכלים הנפרדים, כשם שלא היתה תכלית הכונה בשם יעקב כי אם בשם ישראל מן הטעם זה בעצמו, וזהו שאמר ה' אליו ישראל יהיה שמך. וכמו שאמרו רז"ל ישראל עקר ויעקב טפל לו, ומזה אמר הכתוב (שמות יט) כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. ייחס הנשים ליעקב שהן טפלות לאנשים, וייחס הזכרים לישראל שהם העקר. ע"כ לשון החכם הפילוסוף. ואם אולי לא כוונתי יפה בהעתקת לשונו אות באות לא היתה כונתי רק לשמור כוונתו בדרך הזה אשר הוא הולך עליה: ואני אומר לפי הדרך הזה שיתכן לפרש מה ששנה הכתוב קריאת שם המקום פעם פניאל ופעם פנואל, כי בהיות מחשבתו משוטטת בענין המלאך קרא את שם המקום פניאל ביו"ד, לרמוז על המלאך הזה שהוא העשירי במעלות המלאכים הנקראים אישים, וכאשר עבר את המקום ההוא ונתפשט מן המחשבה הזאת, חזר כבתחילה להרגשות העוה"ז שהוא שש קצוות, ע"כ הזכיר פנואל בוי"ו, וזהו שאמר והוא צולע על ירכו, כי אז התבונן בענייני הגוף והרגיש בהרגשותיו: וע"ד הקבלה ויאבק איש עמו הוא כבוד נברא במלאכים, וכבר נתבאר זה בפרשת וירא אליו ה' ואין בכאן צורך להאריך: