ביאור:מ"ג בראשית כז מב
וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל עריכה
ויגד לרבקה. ברוח הקודש הוגד לה מה שעשו מהרהר בלבו:
[מובא בפירושו לפסוק מ"א] ויאמר עשו בלבו. יתכן שגלה סודו לאחד מאוהביו. ויש אומרים על דרך נבואה היה. והראשון קרוב:
[מובא בפירושו לפסוק מ"א] ויאמר עשו בלבו. אמר רבי אברהם יתכן שגלה סודו לאחד מאוהביו. ואין צורך, כי ההסכמה בדבר אשר ימלך אדם עם לבו תקרא אמירה עם הלב, אף על פי שיהיה בה דבור בשפתים. וכן בלב ולב ידברו (תהלים יב ג), כי הרצון יקרא "לב", וכל ישראל לב אחד להמליך את דוד (דהי"א יב לח), שהיו כלם על אותה ההסכמה והיו מדברים בה, וכן ויאמר ירבעם בלבו (מ"א יב כו), וכן אמר אליעזר (לעיל כד מה) אני טרם אכלה לדבר אל לבי, והיתה שם תפלה בשפתיו ויאמר ה' אלהי אדני אברהם (שם יב), אבל טרם אכלה לדבר אל לבי, טרם השלימי מה שעלה בדעתי: ויאמר כאן כי כאשר באה משטמה גדולה בנפש עשו לשטום את יעקב על הברכה, עלה בלבו שיהרוג את אחיו, והיה מתנחם בזה מרוע לבו. וזה טעם ויגד לרבקה את דברי עשו. ולכך אמרה מתנחם לך. ורש"י כתב ברוח הקודש הוגד לה מה עשו מהרהר בלבו, וכן בבראשית רבה (סז ט). ואם כן יהיה "דברי עשו" מחשבתו עם הלב, כמו דברתי אני עם לבי (קהלת א טז):
עשו בנה הגדול. אומרו הגדול, לומר כי הוא יכול עשות אשר זמם לעשות לאחיו, בנה הקטן פי' לצד היותו קטן ממנו ביכולת:
[מובא בפירושו לפסוק ט"ו] וטעם הזכיר הכתוב עשו בנה הגדול ויעקב בנה הקטן. להפליג בענין הצדקת, כי המנהג במולידים להכיר את הבכור בברכה ובכבוד ובמתן, והיא, מדעתה צדקת הקטן ורשעת הגדול תשתדל בכל הטורח הזה להעביר הברכה והכבוד מן הגדול אל הקטן. וכן יאמר למטה (פסוק מב) ויגד לרבקה את דברי עשו בנה הגדול ותשלח ותקרא ליעקב בנה הקטן:
וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן עריכה
[מובא בפירושו לפסוק מ"א] יקרבו ימי אבל אבי. ולא רצה להרגו בחיי אביו כי פחד בנפשו פן יקלל אותו ותהפך לו הברכה לקללה, ולפי שנתחבא יעקב מפחד עשו והלך מחוץ לעיר ע"כ הוצרכה רבקה לשלוח בעדו אל המקום אשר הוא שם:
וטעם ותשלח ותקרא ליעקב. כי היה יעקב במקום אחר איננו באהל אביו ואמו, כי היה מתחבא מפני עשו אחיו שהיה צועק עליו, והיה מתבייש ממנו או מתפחד:
עשו בנה הגדול. אומרו הגדול, לומר כי הוא יכול עשות אשר זמם לעשות לאחיו, בנה הקטן פי' לצד היותו קטן ממנו ביכולת:
[מובא בפירושו לפסוק ט"ו] וטעם הזכיר הכתוב עשו בנה הגדול ויעקב בנה הקטן. להפליג בענין הצדקת, כי המנהג במולידים להכיר את הבכור בברכה ובכבוד ובמתן, והיא, מדעתה צדקת הקטן ורשעת הגדול תשתדל בכל הטורח הזה להעביר הברכה והכבוד מן הגדול אל הקטן. וכן יאמר למטה (פסוק מב) ויגד לרבקה את דברי עשו בנה הגדול ותשלח ותקרא ליעקב בנה הקטן:
וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ: עריכה
[מובא בפירושו לפסוק מ"א] והנה עשו היה אומר יקרבו ימי אבל אבי. כי בחייו לא יצערנו, או מפחדו שלא יקללנו ותהפך ברכתו לקללה, ורבקה פחדה שמא ימות הזקן פתאום ויהרגנו, או שמא יזדמן לו בחייו ויהרגנו:
[מובא בפירושו לפסוק מ"ג] ועתה בני. פי' על דרך אומרם ז"ל (אבות פ"ב מ"י) ושוב יום אחד לפני מיתתך ופי' כי אין אדם בטוח בחייו אפי' יום אחד ובזה יהיה תמיד בתשובה, לזה אמרה ועתה וגו' קום ברח וגו' פי' ועתה תכף ומיד, והגם שלא אמר עשו אלא יקרבו וגו', אפשר שימות יצחק באותו שעה ויוציא מחשבתו לפועל:
מתנחם לך. נחם על האחוה לחשוב מחשבה אחרת להתנכר לך ולהרגך. ומ"א כבר אתה מת בעיניו ושתה עליך כוס של תנחומים ולפי פשוטו לשון תנחומים מתנחם הוא על הברכות בהריגתך:
מתנחם לך להרגך. מתנחם הוא על הברכות בהריגתך, לשון רש"י. ופשוטו מתנחם בך, וכן כי בוחר אתה לבן ישי (ש"א כ ל), והחזיק לו (שם ב טו ה), ורבים כן. או פירושו מתנחם עליך, כמו כי כן צוה לו המלך (אסתר ג ב). אבל אונקלוס אמר כמין לך, אורב לך. ונראה מדעתו כי טעם מתנחם לך, שמראה עצמו לך מנוחם על ענין הברכות, וכאלו אינו מקפיד בהן, והוא מארב כדי שלא תשתמר ממנו. ותרגם הענין לא הלשון:
מתנחם. מגזרת נחמה. והטעם זאת היה נחמתו שיוכל להרגך. והגאון אמר מגזרת ווע"ד בלשון ערבי:
מתנחם לך. פי' מקבל נחמה על אשר עשית לו, להורגך, ובזה תחזור לו הבכורה והברכה: