ביאור:מ"ג בראשית כה ח
וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם
עריכהמלת ויגוע. צאת הרוח מהגוף רגע אחד בלי ענוי ועכוב. הלא תראה ויאסוף רגליו אל המטה ומיד גוע. והנה כל גויעה מיתה ואין כל מיתה גויעה על כן כתוב במבול ויגוע:
והזכיר בו לשון גויעה ואין גויעה אלא בצדיקים. והקשו בגמרא והא דור המבול נאמר בו גויעה דכתיב (בראשית ז) ויגוע כל בשר הרומש על הארץ. וכתיב כל אשר בארץ יגוע, ומתרץ גויעה ואסיפה קאמרינן:
[מובא בפירושו לפסוק י"ז] ויגוע. לשון רש"י, לא נאמרה גויעה אלא בצדיקים. ובגמרא (ב"ב טז:) הקשו והא דור המבול נאמר בהם גויעה, ויגוע כל בשר הרומש על הארץ וגו' וכל האדם (לעיל ז כא), כל אשר בארץ יגוע (לעיל ו יז). ומתרץ גויעה ואסיפה קאמרינן. כוונתם, כי הגויעה מיתה בלא חולי מכאיב ובלא יסורין, ואין זוכין לה אלא הצדיקים ואנשי דור המבול ההפוכים כמו רגע ולא חלו בהם ידים, וכן מתי מדבר, ועל כן אמר בהם גויעה בגוע אחינו (במדבר כ ג), וכן והוא איש אחד לא גוע בעונו (יהושע כב כ), שלא המית אותו עונו פתאום. אבל כשיזכיר הכתוב כן עם זכרון המיתה כמלת ויאסף או וימת, תרמוז למיתת הצדיקים: ולשון בראשית רבה: (סב ב) ויגוע וימת אברהם (לעיל פסוק ח), אמר רבי יהודה בר אילעי החסידים הראשונים היו מתיסרין בחולי מעים בעשרה ובעשרים יום לומר שהחולי ממרק, רבי יהודה אומר כל מי שנאמרה בו גויעה מת בחולי מעים. ושם (לעיל ו יז) אמרו וכל אשר בארץ יגוע, יצמוק. ויראה שמלת גויעה אצלם, המק בשרו והוא עומד על רגליו (זכריה יד יב). וכן דעת אונקלוס שתרגם בכאן ואתנגיד, והוא העלוף, כלשון אתנגיד ואתפח (סנהדרין לט.), יכול ישלם חמשה נגידים (ב"ק סז:). ונאמר כן במבול, כמו שאמר (לעיל ז כג) וימח את כל היקום, ונאמר ויגוע וימת, כגבר יחלש וימות, והיא מיתה בצדיקים:
ופי' וימת אברהם. שמת בשיבה טובה:
בְּשֵׂיבָה טוֹבָה
עריכהבשיבה טובה. כמו שאמר לו הקב"ה ואתה תבוא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה שלא אירע העינוי בימיו:
[מובא בפירושו לפסוק ט'] יצחק וישמעאל. (ב"ר) מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו והיא שיבה טובה שנאמר באברהם:
זָקֵן וְשָׂבֵעַ
עריכהזקן ושבע. שראה כל משאלות לבו ושבע כל טובה, וכן ושבע ימים (להלן לה כט), ששבעה נפשו בימים, ולא יתאוה שיחדשו בו הימים דבר, וכענין שנאמר בדוד וימת בשיבה טובה שבע ימים ועושר וכבוד (דהי"א כט כח). והוא ספור חסדי השם בצדיקים, ומדה טובה בהם שלא יתאוו במותרות, כענין שנאמר בהם תאות לבו נתת לו (תהלים כא ג), ולא כמו שנאמר בשאר האנשים אוהב כסף לא ישבע כסף (קהלת ה ט), ואמרו בו (קהלת רבה א יג) אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותיו בידו, יש בידו מנה מתאוה מאתים, השיגה ידו למאתים מתאוה לעשות ארבע מאות, שנאמר אוהב כסף לא ישבע כסף: ובבראשית רבה (סב ב) אמרו הקב"ה מראה להם לצדיקים מתן שכרן שהוא עתיד ליתן להם לעולם הבא, ונפשם שבעה והם ישנים. נתעוררו החכמים בזה ופירשו הכתוב שאומר "ושבע" במראה הזו:
זקן ושבע. לפי שנתברך אברהם בכל דבר והיה שלם בכל מיני העושר והכבוד הגיד עתה שיצא מן העוה"ז זקן ושבע מכל טוב. ולזה לא אמר ושבע ימים כי היה במשמע שהיה חסר משאר הדברים ולא שבע מהם כי אם החיים. וע"כ הגיד לנו הכתוב מדותיו הטובות שיצא שבע מן העולם מכל דבר כי לא היה מתאוה למותרות. כענין שכתוב בדוד ע"ה (תהלים כא) תאות לבו נתתה לו. ולא כשאר בני העולם שכתוב (קהלת ה) אוהב כסף לא ישבע כסף. וכן דרשו רז"ל אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו. יש בידו מנה מתאוה מאתים יש בידו מאתים מתאוה לעשות ד' מאות. שנאמר אוהב כסף לא ישבע כסף:
ושבע. מכל מה שהתאוה לראות ולעשות בימיו.
ויגוע וימת אברהם בשיבה טובה זקן ושבע. פירש הרמב"ן וכן רבינו בחיי, שהיה שבע מכל תאות העוה"ז, לא כן הרשעים שאין נפטרין מן העולם וחצי תאותם בידם, אבל הוא היה שבע מכל. אבל אצל יצחק שנאמר זקן ושבע ימים אין הלשון משמע כן כי מלת שבע מוסב על הימים שהיה שבע ימים ולא תאות העוה"ז, גם כאן למה תלה הדבר בזקנתו, כי גם בימים הקודמים לא חסר דבר, ועוד למה הזכיר תחילה השיבה ואח"כ הזקנה הלא ימי הזקנה קודמין לימי השיבה. ע"כ נראה יותר נכון לומר, שגם באברהם קאי ושבע על הימים, ואע"פ שלא נזכרו כאן ימים מ"מ מדהזכיר השיבה, גם הזקנה נרמז שקאי על הימים, כמו שיתבאר בסמוך, אבל גבי יצחק שלא הזכיר השיבה הוצרך לפרש ימים, שלפי שעיקר שכרם של צדיקים לעוה"ב, ע"כ הם קצים ומואסים בחיי העה"ז וכל ישעם וחפצם לאור באור החיים הנצחיים וליהנות מזיו השכינה, כי בעוה"ז לא יראנו האדם וחי, לפיכך הרשעים אשר בחשך ידמו לעה"ב ועיקר שלותם בעה"ז לעולם אינן שבעים ימים, כי יודעים המה שחלק אין להם עוד שמה וכל חפצם ימי העה"ז, אבל הצדיקים שבעים בימים ואין להם חפץ בהם כמ"ש דוד (תהלים לט ה) הודיעני ה' קיצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני. ר"ל שאדע עד כמה אהיה חדול מן הטובה האמתית של עה"ב, ע"כ אמר בצדיקים שהם שבעים ימים כי כל שביעה הוא הדבר שאין האדם חפץ בו עוד. ע"כ הקדים ימי השיבה לומר לך לא זו שבימי השיבה היה שבע ימים, אלא אפילו בימי הזקנה היה שבע מהם, כי כל כך היה לו חפץ גדול ליהנות מזיו השכינה, והיה מואס בחיי העה"ז כל ימיו כי נכסוף נכסף לבית אביו שבשמים.
וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו:
עריכהויאסף אל עמיו. יש אומרים כי על כבוד הנפש אמר כי בהיותו מתעסק עם הגוף הוא כחלק נפרד. ובהפרד מהגוף יאסף הכבוד אל עמיו ויש אומרים כי זה משפט הלשון והטעם על לכתו בדרך אבותיו כאלו יתחבר אליהם וכן אתה תבא אל אבותיך בשלום:
ויאסף אל עמיו. מפני שהמיתה היא פירוד ההרכבה, ובהפרדה כבוד הנפש נאסף אל עמיו ע"כ אמר ויאסף והוא חוזר אל הכבוד כי הנפש נקראת כבוד לפי שהיא חצובה מכסא הכבוד. ושרשה שהיא עתידה לשוב שם הוא כסא הכבוד. וזהו (תהלים ל) למען יזמרך כבוד ולא ידום. וזהו (ישעיה נח) כבוד ה' יאספך, כי כבוד השם נאסף שם. והזכיר לשון עמיו כלשון האמור בנפש. (שמות לא יד) מקרב עמיה. כי שאר הנפשות שלא חטאו המה עמה ומשפחתה, וכן בכאן.
ויאסף אל עמיו. נאסף אל צרור החיים לחיי העולם עם צדיקי הדורות שהם "עמיו" ודומים לו. ואמרו "עמיו" בלשון רבים, כי אמנם רב ההבדל בין הצדיקים במעלה עם היותם כלם זוכים לחיי עולם כאמרם זכרונם לברכה שכל אחד ואחד נכוה מחפתו של חברו (בבא בתרא עה, א).
ויאסף אל עמיו. רז"ל אמרו (ב"ב טז) שלא נאמרה גויעה ואסיפה כי אם בצדיקים, וענין אסיפה זו נ"ל לפי שאמרו רבותינו ז"ל (ר"ה יז) שהרשעים נדונים בגיהנם י"ב חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן ונעשין אפר כו', והאסיפה ענינה הפך הפיזור שאין הרוח מפזרתן. ומצינו לשון אסיפה אל תוך הבית כמו ואספתו אל תוך ביתך (דברים כב ב) ואין איש מאסף אותם הביתה (שופטים יט טו) וזה שכבוד ה' יאספם אליו יתברך, לאפוקי הרשעים נדחים ממחיצת השכינה, ומה שנאמרה אסיפה בישמעאל לפי שעשה תשובה, מדכתיב ויקברו אותו יצחק וישמעאל, שהוליך את יצחק לפניו, ואם קבלת רז"ל קבלה נקבל, ואם לדין יש תשובה, כי יש לפרש הפסוק לאידך גיסא שהיה כל כך רשע עד שלא היה חס על כבוד אביו ולא נתעסק בקבורתו עד שהתחיל יצחק תחלה להתעסק בקבורה תחלה, ע"כ מחמת הבושה נתעסק גם הוא בקבורה, אמנם אין לזוז מן קבלת רז"ל, וראיה לדבריהם שהרי כל בני הפלגשים שלח מעל יצחק בעודנו חי ובודאי לא שלח את ישמעאל דאל"כ איך היה שם בשעת קבורתו, אלא ודאי שעשה תשובה ונתחבר עם יצחק והוליכו לפניו.
[מובא בפירושו לבמדבר פרק ו' פסוק כ"ד] אמר הקב"ה לשעבר הייתי זקוק לברך בריותי ברכתי לאדם ולאשתו שנאמר (בראשית א) ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו, ברכתי לנח ולבניו שנאמר (שם ט) ויברך אלהים את נח ואת בניו, ברכתי לאברהם שנאמר (שם כד) וה' ברך את אברהם בכל, אמר הקב"ה לאברהם מכאן ואילך הברכות מסורות לך שנאמר (שם יב) והיה ברכה, מה עשה הוליד שנים יצחק וישמעאל ולא ברכן, משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו פרדס נתנו לאריס והיה בתוך הפרדס אילן אחד של סם המות ואילן אחד של סם חיים מורכב על גביו, אמר האריס אם אני משקה לאילן של סם חיים הרי אילן של סם המות שותה, אמר אני אעבוד זמני ואשלים ומה שהמלך רוצה לעשות בפרדס עושה. המלך זה הקב"ה והפרדס זה העולם והאריס זה אברהם שמסרו לו הקב"ה אמר לו והיה ברכה היו לו שני בנים אחד צדיק ואחד רשע, יצחק וישמעאל, אמר אברהם אם אני מברך ליצחק ישמעאל מבקש להתברך והוא רשע אלא אעבוד אני לפי שאני ב"ו. וכשנפטר מן העולם נגלה הקב"ה על יצחק וברכו שנאמר (בראשית כה) ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו, ויצחק ברך ליעקב, ויעקב לשנים עשר בניו שנאמר (שם מט) כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם, מכאן ואילך אמר הקב"ה למשה הרי הברכות מסורות לכם הכהנים יהיו מברכין את בני, עד כאן במדרש: