ביאור:מ"ג בראשית כה ג
וְיָקְשָׁן יָלַד אֶת שְׁבָא וְאֶת דְּדָן וּבְנֵי דְדָן הָיוּ אַשּׁוּרִם וּלְטוּשִׁים וּלְאֻמִּים:
עריכהאשורם ולטושם. שם ראשי אומות. (ב"ר) ותרגום של אונקלוס אין לי לישבו על לשון המקרא. שפירש למשירין לשון מחנה. וא"ת שאינו כן מפני האל"ף שאינה יסודית הרי לנו תיבות שאין בראשם אל"ף ונתוספה אל"ף בראשם כמו חומת אנך שהוא מן נכה רגלים וכמו אסוך שמן שהוא מן ורחצת וסכת: ולטושם. הם בעלי אהלים המתפזרים אנה ואנה ונוסעים איש באהלי אפדנו וכן הוא אומר (ש"א ל) והנה נטושים על פני כל הארץ שכן למ"ד ונו"ן מתחלפות זו בזו:
אשורים ולטושים ולאומים. לשון רש"י שהם ראשי אומות, ותרגומו של אונקלוס אין לישבו עם לשון המקרא. ולי נראה שסבר אונקלוס ב"אשורים" שהם המחנות שיירות הולכי דרך מעיר לעיר, כמו שאמר אורחת ישמעאלים (להלן לז כה), עשאו מלשון באשורו אחזה רגלי (איוב כג יא), לא תמעד אשוריו (תהלים לז לא). וסבר ב"לטושים" שהם השוכנים באהלים שהם נטושים על פני האדמה, היום ישכנו במקום ההוא ולמחר במקום אחר, כי הלמ"ד והנו"ן יומרו במקומות רבים, כמו לשכה ונשכה, ויפקדו ביום ההוא אנשים על הנשכות (נחמיה יב מד). ומזה חרב נטושה (ישעיה כא טו) כמו לטושה. ואמר ב"לאומים" "ולנגון" בלשון איים. ומלת "היו" עוררה אותו בזה, שהיה ראוי שיאמר כמו שאמר (לעיל י יג) ומצרים ילד את לודים ואת ענמים ואת להבים ואת נפתוחים: ובבראשית רבה (סא ה) רבי שמואל בר רב נחמן אמר אף על גב דאנן מתרגמינן ואמרין תגרין ולפדין וראשי אומים, כלם ראשי אומות הן. והענין כמו שפירשתי, כי היו המתרגמין עושים אשורים תגרין הולכי דרך, והיו עושין מן לטושים אנשי רשע, פניהם פני להבים בוערים כלפידים, מן ללטוש את מחרשתו ואת אתו (ש"א יג כ), ילטוש עיניו לי (איוב טז ט), ואמר רבי שמואל בר רב נחמן שאף על פי שנהגו לתרגם כן אינם אלא ראשי אומות, אין בהם שם תואר כלל, וכך הדבר:
אשורים. יש אומרים כי אשורים שהיו יודעים הדרכים: ולטושים. צופים מרחוק והנכון בעיני כי הם שמות ואין בהם תאר שם: