ביאור:מ"ג בראשית טו ח
וַיֹּאמַר אֲדֹנָי יֱקֹוִק עריכה
ושמות אלו אל"ף דל"ת, יו"ד ה"א אחריו, והכוונה אדון אשר בך הרחמים, כי אברהם לא התנבא במדת רחמים כמשה אלא באל"ף דל"ת, הוא אל שדי, ומה שנקוד יו"ד ה"א אחריו בנקוד אלהים, כבר ידעת שהשם הנכתב אין, רשאין להזכירו אלא בכנוי אל"ף דל"ת או בכנוי אלהים, כשהוא לבדו נזכירנו בכנוי אל"ף דל"ת, והסימן בזה (חבקוק ב) וה' בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ, שלא להזכירו אלא בהיכלו, וכשהוא עם אל"ף דל"ת נזכירו בכנוי אלהים, והכוונה בזה אל הרחמים:
בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה: עריכה
[מובא בפירושו לפסוק ו'] ד"א במה אדע לא שאל לו אות אלא אמר לפניו הודיעני באיזה זכות יתקיימו בה אמר לו הקב"ה בזכות הקרבנות:
[מובא בפירושו לפסוק ז'] אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה. כבר פירשתי זה (לעיל יא כח) כי יאמר מעת שהוצאתיך מאור כשדים ועשיתי לך נס היה הרצון לפני לתת לך הארץ הזאת. והנה עתה לא גזר שיתננה לו, אבל אמר שהוציאו מאור כשדים על דעת שיתננו לו, ולכן חשש אברהם פן יהיה בירושת הארץ תנאי המעשים אף על פי שאמר לו פעמים (לעיל יב ז, יג טו) לזרעך אתן את הארץ הזאת, כי עתה לא יגזור המתנה כאשר גזר לו זרע, ולכן אמר במה אדע כי אירשנה: ואינו כשאלת "מה אות" (מ"ב כ ח), וגם הקדוש ברוך הוא לא עשה עמו כשאר האותות להראות לו אות או מופת בדבר נפלא, אבל בקש אברהם שידע ידיעה אמיתית שיירשנה ולא יגרום חטאו או חטא זרעו למנעה מהם, או שמא יעשו הכנענים תשובה ויקיים בהם רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ להאביד ושב הגוי ההוא מרעתו ונחמתי על הרעה (ירמיה יח ז). והקדוש ברוך הוא כרת עמו ברית שיירשנה על כל פנים:
[מובא בפירושו לפסוק ז'] ואברהם האמין בשם כי בנו יירשנו. ועל ירושת הארץ בקש אות כאשר עשה גדעון ועוד כי טעם שבועת השם שיהיה הדבר בלא תנאי. כי כלל כל נבואות הם על תנאי. והנה לא חטא אברהם בעבור שבקש לכרות אתו ברית:
במה אדע כי אירשנה, באיזה זכות. אמר לו בזכות הקרבנות, זהו שאמר קחה לי.
במה אדע. כי אולי יחטאו הבנים ולא יזכו לירש.
ובענין זה ששאל אברם, תמהו רבים למה שאל אות על ירושת הארץ ולא שאל אות על הבטחת הזרע. ואני שואל עוד שאלה אחת למה לא שאל אות על הארץ מיד כשאמר לו הקב"ה בפעם ראשון לזרעך אתן את הארץ וגו' גם בספיקות אלו רבו הדעות. ואני אומר שהאות אשר שאל לא שהיה אברם מסופק בייעוד האל יתברך זולת שרצה שיכרות לו הקב"ה ברית לסלק מעליו כל טוען ומערער. לפי שלמעלה אמר לו לזרעך אתן משמע מתנה בעלמא, ועל זה לא היה מבקש אברהם כריתות ברית כי מי יערער על המתנה אשר נתן לו ה' כי לו ית' תבל ומלואה ובידו ליתן הארץ לכל מי שירצה. אבל אחר שאמר לו הקב"ה לתת לך את הארץ הזאת לרשתה. משמע שנתינה זו שהזכיר היינו תורת ירושה. לפי שנח כשחלק הארץ לבניו נתן ארץ כנען לבני שם ועתה בא אליה בתורת ירושה. אז חשב אברם שמא שאר יורשיו של שם יערערו על חלקם כי בני שם עילם וארפכשד ואשור ולוד וארם. ואברם יצא מן ארפכשד ושמא שאר בני שם יערערו על הירושה על כן אמר במה אדע כי אירשנה. מה האות שאני לבד היורש בלי ערעור. ובאה לו התשובה קחה לי עגלה משולשת וגו'. כדרך שכרת ה' לאהרן ברית מלח עולם לסלק מעליו ערעור של קרח, כך כרת ה' ברית לאברם לסלק מעליו כל טוען ומערער, כי זאת לפנים לחק שכל כורתי ברית עוברים בין הגזרים כנודע.
[מובא בפירושו לפסוק ז'] אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים וגו'. פירש הרמב"ן ז"ל מעת אשר הוצאתיך מאוד כשדים ועשיתי לך נס היה הרצון לפני לתת לך הארץ הזאת, והנה עתה לא גזר שיתננה לו, אבל אמר שהוציאו מאור כשדים על דעת שיתננה לו, ולכן חשש אברהם פן יהי בירשות הארץ תנאי המעשים אע"פ שאמר פעמים: לזרעך אתן את הארץ הזאת, כי עתה לא יגזור המתנה כאשר גזר לו הזרע, ולכן אמר: במה אדע כי אירשנה, ואינו שואל האות, וגם הקב"ה לא עשה עמו כשאר האותות להראות לו אות או מופת בדבר נפלא, אבל בקש אברהם שידע ידיעה אמתית שיירשנה ולא יגרום חטאו או חטא זרעו למונעה מהם, או שמא יעשו הנענים תשובה, והש"י כרת עמו הברית הזה שיירשנה על כל פנים.
[מובא בפירושו לפסוק ו'] ויחשבה לו צדקה. האל יתברך חשב זה הבטחון בו לצדקה וזכות לאברהם. ובזה הודיע שכשאמר אברהם אחר כך "במה אדע כי אירשנה" (פסוק ח), לא חזר בו מאמונתו כלל, שאם היה כן לא היתה אמונתו נחשבת לצדקה כלל, כאמרו "ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול.. כל צדקתו אשר עשה לא תזכרנה" (יחזקאל יח, כד).
[מובא בפירושו לפסוק ט"ז] ובמדרש כי לא שלם עון האמורי עון האמירה שאמר במה אדע כי אירשנה:
[מובא בפירושו לדברים פרק י' פסוק ט"ו] רק באבותיך. מיעוט הוא שגם עליהם יש דין. אברהם במה אדע. יצחק אהב את עשו. יעקב אמר נסתרה דרכי מה'. סמך לרק באבותיך ומלתם (פסוק טז) לומר שתמולו ערלת הלב כמו שעשו האבות:
במה אדע כי אירשנה. רז"ל אמרו (נדרים לב) בעבור שאמר אברם במה אדע נענש בידוע תדע והשכל ימאן לקבל דרוש זה שיסבלו בניו עונש גדול כזה בעבור האות ששאל אברם, ואברם עצמו לא קבל שום עונש ושיני בניו תקהינה. ע"כ לבי אומר וגומר שגלות מצרים היו לו סיבות אחרות ונחלקו בו רז"ל ותמצא כל הדעות במהרי"א כי ידו קבצם, הן קצרה אורך היריעה האחת מלהעלות עליה כל הדעות ההם, אך שבעל מדרש זה קשה לו, יהיה הטעם אל הגלות מה שיהיה, למה זה הגיד הקב"ה בשורה רעה זו לאברם לצערו בחנם. ע"ז אמר שבעון במה אדע שרצה לידע דבר שלא היה בו צורך לידע, כי מה לו לבקש אות על דבר ה', על כן נענש בידוע תדע שהודיעו הקב"ה דבר לצערו וזה ג"כ מדה כנגד מדה.