ביאור:מ"ג בראשית ו יג
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ
עריכה[מובא בפירושו לפסוק כ"ב] ככל אשר צוה אותו אלהים כן עשה. לפי שפרשה זו מתחלת בשם אלהים, שנאמר ויאמר אלהים אל נח קץ כל בשר וגו'. ומדת הדין אמרה כן, ע"כ מסיימת בשם אלהים. אבל פרשה שניה מתחלת ויאמר ה' לנח בא אתה וגו'. ומדת הרחמים אמרה כן בהצלתו של נח ע"כ מסיימת ג"כ בשם של רחמים שנאמר ויעש נח ככל אשר צוהו ה'. וגם מה שנאמר בזו הפרשה כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר. מדבר ג"כ בהצלה להמתין להם אולי ישובו.
[מובא בפירושו לפרק י"א פסוק ב'] אבל היודע פירוש שם, יבין כוונתם ממה שאמרו ונעשה לנו שם, וידע כמה השיעור שיזמו במגדל לעשותו, ויבין כל הענין, כי חשבו מחשבה רעה, והעונש שבא עליהם להפרידם בלשונות ובארצות מדה כנגד מדה, כי היו קוצצים בנטיעות. והנה חטאם דומה לחטא אביהם, ושמא בשביל זה דרשו (ב"ר לח ט) אשר בנו בני האדם, אמר רבי ברכיה מה בני חמריא בני גמליא, אלא בנוי דאדם קדמאה וכו'. והסתכל כי בכל ענין המבול הזכיר "אלהים", ובכל ענין הפלגה הזכיר השם המיוחד, כי המבול בעבור השחתת הארץ, והפלגה בעבור שקצצו בנטיעות, והנם ענושים בשמו הגדול, וזה טעם הירידה, וכן במדת סדום. והמשכיל יבין:
קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי
עריכהויאמר קץ כל בשר. הוא הגוף: וטעם בא. הגיע קץ אידם:
[מובא בפירושו לפסוק י"א] או יאמר ותשחת הארץ הם מעשיהם הרעים ומצד זה נתמלאה הארץ מקטרגים המתייחסים בשם חמס, והוא שהודיע הכתוב לנח באומרו קץ כל בשר בא לפני פירוש אותם המקטרגים שנבראו מיושבי הארץ שנקרא קץ, כמו שמפורש בדברי הזוהר (ח"א ס"ג), בא לפני וקובל למהר לאבדם.
קץ כל בשר. שהקצבתי להם זמן ק"כ שנה. בא לפני. שקבעתי להם לתשובה.
קץ כל בשר בא לפני. יום המיתה נקרא קץ כל בשר. בא לפני וקובל שאין לו זכרון בין כל הבעלי חיים, ואיש לא זכר אותו, כי מטעם זה המתין הקב"ה ז' ימי אבלו של מתושלח כי יראו חכמים ימותו אולי החי יתן אל לבו כי זה התכלית הנרצה מן האבל וההספד, כי הגוזל ועושה עושר ולא במשפט אילו היה זוכר יום המות כי בחצי ימיו יעזבנו לא היה גוזל משל אחרים אלא ודאי שחושב כי לעולם חוסן כמו שאמר (תהילים מט יב) קרבם בתימו לעולם וגו'. והנה אתי ביאור נפלא על כל המזמור המדבר מענין מאספי הממון וטעותם ויען כי לא באתי בחבור זה להאריך בדברים שאינן מענין הפרשה ע"כ לא אזכרנו פה אך פסוק זה לבד האומר קרבם בתימו לעולם משכנותם לדור ודור, תחלה אמר בתימו ואח"כ משכנותם, תחלה אמר לעולם ואח"כ לדור ודור. והנכון לומר בזה שהרשע הבונה לו בעה"ז בנין חזק ועליות מרווחים מאבני שיש ודאי קרבם, דהיינו מחשבתם שבתימו לעולם שהבית של אבנים יעמוד לעולם. וא"ת מה לו הנאה בזה שהבית יעמוד לעולם אחר שהוא לא ישכון וידור בו לעולם וכי לא ידע שסופו למות. ע"ז אמר משכנותם לדור ודור. שנותן ברכת שלום לעצמו אף אם הוא לא ידור בו מ"מ בניו ובני בניו לדור ודור ישכנו בו. וא"ח מה כשרון לבעליו אם בניו ישכנו והוא ישכון בקבר ע"ז אמר קראו בשמותם עלי אדמות. שהוא הולך בטעות גדול לומר כשבניו יקראו שמות בניהם ובנותיהם בשמם אז יקרא שם המת על נחלתו ולא יכרת ודומה לו כאילו הוא חי וענין היבום יוכיח. מצד טעות זה אפילו יום המיתה לא יחזירם למוטב לכך קץ כל בשר בא וקובל לפני כאמור. ויש אומרים, קץ כל בשר זה מלאך המות המשחית ומנפש עד בשר יכלה ומקרב קצו והוא בא לפני ומבקש ליתן בידו אשר למות למות. ואמר הקב"ה אם אתן רשות למשחית לא יבחין בין צדיק לרשע לפיכך והנני משחיתם אני בעצמי, וכדי שלא יהיה גם נח בכלל ההשחתה לפיכך עשה לך תיבת וגו' רמז לדבר קץ כל בשר סוף תיבות מן כל בשר עולה למספר ר"ל כמספר, מלאך סמאל, עם ח' אותיות שבשני תיבות אלו.
קץ כל בשר. כל מקום שאתה מוצא זנות וע"א אנדרלמוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים:
[מובא בפירושו לפסוק י"ב] כי השחית כל בשר את דרכו. אם נפרש כל בשר כמשמעו, ונאמר שאפילו בהמה וחיה ועוף השחיתו דרכם להזקק לשאינן מינן, כמו שפירש רש"י, נאמר כי מלאה הארץ חמס מפניהם, לא מפני כולם אלא מפני מקצתם, וסיפר עונש האדם לבדו. או שנאמר שלא שמרו גם בזה תולדתם, והיתה כל הבהמה טורפת וכל העוף דורס. והנה גם הם עושים חמס:
ויאמר אלהים וגו'. כי מלאה הארץ חמס וגו'. ואם תאמר בשלמא אם נפרש אומרו חמס כמו שאמרו מרבותינו (ב"ר פל"א) שהוא עבודה זרה וגליוי עריות וכו' יש טעם בדבר אבל להאומר שהוא חמס ממש שהוא הגזל למה נענשו הנגזלים כגוזלים. הגם שיש לומר שכולן היו גוזלים כל אחד כפי שיש יכולתו ממושלל יכולת. עם כל זה יתבאר הדבר על פי דבריהם (שם פכ"ו) שאמרו וז"ל במקום שאתה מוצא זנות וכו' והורגת טובים ורעים ע"כ. ולפי הדברים יכוין הכתוב לתרץ קושייתנו שהגם שנחתם גזר דין על הגזל עם כל זה כיון שבאותן עבירות שנדונו עליהם היה זנות נהרגו גם אותן שלא היו גוזלים.
כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם
עריכהכי מלאה הארץ חמס. לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל (סנהדרין קח):
חמס. הוא הגזל והעושק. ונתן לנח הטעם בחמס ולא הזכיר השחתת הדרך, כי החמס הוא החטא הידוע והמפורסם. ורבותינו אמרו (סנהדרין קח.) שעליו נתחתם גזר דינם. והטעם מפני שהוא מצוה מושכלת אין להם בה צורך לנביא מזהיר, ועוד שהוא רע לשמים ולבריות. והנה הודיע לנח החטא שעליו בא הקץ הגיע הצפירה:
ויאמר אלהים וגו'. כי מלאה הארץ חמס וגו'. ואם תאמר בשלמא אם נפרש אומרו חמס כמו שאמרו מרבותינו (ב"ר פל"א) שהוא עבודה זרה וגליוי עריות וכו' יש טעם בדבר אבל להאומר שהוא חמס ממש שהוא הגזל למה נענשו הנגזלים כגוזלים. הגם שיש לומר שכולן היו גוזלים כל אחד כפי שיש יכולתו ממושלל יכולת. עם כל זה יתבאר הדבר על פי דבריהם (שם פכ"ו) שאמרו וז"ל במקום שאתה מוצא זנות וכו' והורגת טובים ורעים ע"כ. ולפי הדברים יכוין הכתוב לתרץ קושייתנו שהגם שנחתם גזר דין על הגזל עם כל זה כיון שבאותן עבירות שנדונו עליהם היה זנות נהרגו גם אותן שלא היו גוזלים. ולא יקשה לך מאמרם ז"ל שכתבנו למעלה למה שפירשנו שלא היה חיוב מיתה, אין כוונתם ז"ל שלא היו עושים מהגזל זולת זה אלא שהיו עושים כל אופני חמס וכשהיה מזדמן לידם מציאות שלא יכלו לגזול היה מרמאים כסדר האמור והיו מתקבצים אלפים מהם לגזול קופה של תורמוסים:
כי מלאה הארץ חמס מפניהם. שכלם גוזלים זה את זה: הבעלים גוזלים את האריס בכח, והאריס גוזל את הבעלים במרמה, באפן שהארץ נותנת כל פרותיה לגזלנים.
[מובא בפירושו לפסוק י"ב] כי השחית כל בשר את דרכו. אם נפרש כל בשר כמשמעו, ונאמר שאפילו בהמה וחיה ועוף השחיתו דרכם להזקק לשאינן מינן, כמו שפירש רש"י, נאמר כי מלאה הארץ חמס מפניהם, לא מפני כולם אלא מפני מקצתם, וסיפר עונש האדם לבדו. או שנאמר שלא שמרו גם בזה תולדתם, והיתה כל הבהמה טורפת וכל העוף דורס. והנה גם הם עושים חמס:
[מובא בפירושו לפסוק י"ב] ואמר והנה נשחתה, ומה היא ההשחתה כי השחית כל בשר את דרכו, קרא לכולם בשם בשר כי כלם היו משחיתים את הזרע, וכענין שכתוב (ישעיה כז) שוחטי הילדים ודרשו רז"ל אל תקרי שוחטי אלא סוחטי. ולפי שהן קלקלו זרע האדם שהוא נוצר למ' יום, לפיכך היה ענשם מדה כנגד מדה להשחת במי המבול שירדו עליהם ארבעים יום. ארבע עברות אלו היו בהן, ע"ז גלוי עריות שפיכות דמים וחמס. וטעם הארבעים כל אחד ואחד כנגד שהיו עובדין השמש ל' יום וכח השמש פועל בו חמשה ימים קודם בואו בטלה, וחמשה ימים אחר שנתרחק מטלה, והרי מ' יום שהשמש וכחותיו עומדים בטלה מ' יום, וכן בכל מזל ומזל מ' יום, זהו כנגד ע"ז ג"ע ושפיכות דמים. והחמס לפי שבעליו עוברין על משפטי התורה שנתנה למ' יום. ולא היה חטא ההשחתה הזאת בבני האדם בלבד כי אם בכל שאר ב"ח. וכן דרשו רז"ל ברותחין קלקלו וברותחין נדונו, כי היו מי המבול רותחין. כתיב הכא וישכו המים וכתיב התם (אסתר ז) וחמת המלך שככה. ומה שהזכיר ותשחת הארץ לפני האלהים זו השחתת עבודה זרה, ורמז לך הכתוב כי היו רעים וחטאים בעברות שבין אדם למקום כגון השחתת עבודה זרה והשחתת הזרע, ובעברות שבין אדם לחברו ג"כ כגון גזל, שכ"א ואחד היו גוזלין וחומסין זה מזה, שנאמר ותמלא הארץ חמס. וממה שהזכיר פעם שנית כי מלאה הארץ חמס מפניהם והזכיר על זה קץ כל בשר בא לפני, באר לך הכתוב שלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. וכן אמר ישעיה ע"ה (ישעיה נד) רחקי מעושק כי לא תיראי וממחת כי לא תקרב אליך. והזכיר למעלה (שם) כי מי נח זאת לי, כי יזהיר על עון הגדול אשר עליו נתקרבה מחתת דור המבול. והטעם לפי שהגזל מן המצות המושכלות שאלולי לא נתנה תורה היה אדם מוציא אותם בשכלו, ומושכל ראשון הוא שאין לו לאדם כלום בממונו של חברו:
[מובא בפירושו לפסוק ט"ו] שלש מאות אמה אורך התיבה. פרט לנו הכתוב מדת ארכה ורחבה וקומתה מחמת שני דברים. האחת להודיע לנו גודל הנס שהחזיק המועט את המרובה כי היו שם בריות גדולות פילים וראמים. השניה היא להודיע לנו שעיקר התחלת מי המבול היה בעבור הזנות כמ"ש ויראו בני האלהים את בנות האדם. וגו' וכאמרו רז"ל (סנהדרין קח) ברבה קלקלו וברבה נדונו, וטעמו של דבר לפי שע"י הזנות חללו קדושת שם של יה המתווך בין איש לאשה ובהתחלק מהם יו"ד ה"א נשאר אש ואש כמ"ש (איוב לא יב) כי אש היא עד אבדון תאכל. וזה שאמרו רז"ל (סנהדרין קח) ברותחין קלקלו וברותחין נדונו כי הם הציתו את האש בעצמם וכן מצינו בפרשה זו מספר ט"ו בכמה מקומות שנאמר חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים. וכן תגבורת המים חמשים ומאת יום דהיינו ט"ו עשיריות. וכן מספר אורך ורוחב וקומה של התיבה מורה ג"כ על מספר ט"ו כי שלש מאות אמה באורך על רוחב חמשים נמצא בכל שטח של אמה אחת ט"ו אלפים אמה על אמה. ושלשים אמה קומתה והיו בה שלשה מדורים הרי עשרה אמות לכל מדור ומדור כי היו בה תחתים שנים ושלישים כולם שוים נמצא ק"ן אלפים אמה לכל מדור ומדור. נמצא ט"ו אלפים אמה שבכל שטח אמה כנגד ט"ו אמה שגברו המים על ההרים. וק"ן אלפים אלו שבכל מדור כנגד תגבורת המים ק"ן יום והוא ט"ו עשיריות. וכל מספר ט"ו אלו מורה שאע"פ שנחתם דינם על הגזל, מ"מ עיקר ההתחלה היתה בעבור הזנות וחילול השם של יה העולה ט"ו. וכן מצינו בחזקיה, שנענש מתחלה על שלא עסק בפריה ורביה (ברכות י) ואמר לו הנביא צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה (ישעיה לח א) ודרשו רז"ל שם כי מת אתה בעה"ז ולא תחיה לעה"ב ומה חרי האף הגדול הזה שבעון ביטול פריה ורביה יהיה נענש בזה ובבא, אלא לפי שנא' (שם כו ד) כי ביה ה' צור עולמים ומזה למד שהעה"ז נברא בה"א והעה"ב ביו"ד וע"י שלא עסק בפריה ורביה גרם לשם של י"ה שיסתלק מן איש ואשה והוי כאילו החריב כל שני עולמות אשר מציאתם תלוי בשם של יה כי יסתלק השם מכל הנבראים ויעלה לו השמימה על כן דינו להיות נטרד מן שני עולמות. וכן דור המבול לפי שחללו שם של יה היה ג"כ דינם חרוץ ליטרד מן העה"ז והעה"ב כדאיתא בפרק חלק (סנהדרין קז) שדור המבול אין להם חלק לעה"ב כו'. לכך נאמר בהפכו (תהלים קיח טז) לא אמות כי אחיה, לא אמות בעה"ז כי אחיה גם לעה"ב, ואספר מעשה יה כי ביה ה' צור עולמים כי שני העולמות הם מעשה יה. לפיכך כשחזר חזקיה בתשובה וקבל עליו לעסוק בפריה ורביה והחזיר שם של יה למקומו ע"כ נאמר לו (ישעיה לח ה) הנני יוסיף על ימיך ט"ו שנה כנגד שם של יה, ונאמר הנני יוסיף מלה זרה בדקדוק כי הל"ל הנני מוסיף אלא לפי שהנני יוסיף ר"ת יה להורות שבזכות שם של יה זכה להוספה זו. וזהו שמסיק במסכת סוכה פרק החליל (נג) כשכרה דוד השיתין בקש התהום להציף עלמא כו' עד אמר דוד ט"ו שיר המעלות ואסקיה. לפי שידע דוד שדור המבול נענשו בתהום רבה בעון הזנות כי מי התהום מים נסתרים, והזנות קראו שלמה (משלי ה טו) מים גנובים. דהיינו נסתרים הפך ממה שנאמר (שם ט יז) שתה מים מבורך וגו'. לפיכך כשהיה דוד צריך להעלות התהום היה מתירא שמא ע"י שיעלהו יציף העולם כדרך שנעשה לדור המבול ע"כ אמר ט"ו שיר המעלות לרמוז שבזכות שישראל גדורין מעריות ושם יה מתווך ביניהם ינצלו מתהום רבה. וזהו שמסיק באותן ט"ו שיר המעלות (תהלים קכח ג) אשתך כגפן פוריה וגו' אמר אשתך האל"ף נקודה בסגול להורות שמדבר בזמן שג' שותפין באדם אב ואם והקב"ה וכשהקב"ה שותף בדבר א"כ שם יה מתווך ביניהם לכך נאמר פוריה בתוספת י"ה. וכן ארז"ל (סוכה נא) בין עזרת אנשים לעזרת נשים היו ט"ו מעלות, וכל זה מורה שמספר ט"ו תמיד מתווך בין איש לאשה כי כל זה נמשך מקדושת שם של יה על כן היו כל מדות הללו של התיבה תמיד קרובים למספר ט"ו כאמור.
[מובא בפירושו לפסוק י"ז] ואני הנני מביא את המבול מים. טעם לדינם של דור המבול, לפי שחטאו בע"ג וזנות וגזל, כי בע"ג כתיב (ירמיה ב יג) אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים אשר לא יכילו המים. בעון ג"ע, כי הבא על אשת איש מיתתו בחנק, ואמרו רז"ל (כתובות ל) אע"פ שבטלו ארבע מיתות ב"ד דין ד"מ לא בטלו מי שנתחייב חנק או טובע בנהר כו', נמצא שדור המבול שנכשלו באשת איש שמיתתם בחנק דין הוא שיטבעו במים וכמ"ש (תהלים לב ו) על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא ודרשו רז"ל זו אשה וסמוך ליה רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו מכלל שבהעדר האשה מאחר שאינו ניצול מעבירה יגיעו אליו שטף מים רבים. בעון הגזל, לפי שכל גוזל נכנס לתוך תחום חבירו על כן דין הוא להביא עליהם שטף מים רבים כי אז כל טפה נוגעת בחבירתה ונכנסת אל תוך גבולה, לפי שבגשמי ברכה נאמר (איוב לח כה) מי פלג לשטף תעלה. מכאן למידין (ב"ב טז) שלכל טיפה יש דפוס בפני עצמה. וכמלא נימא יש בין כל טיפה וטיפה כדי שלא תכנס אחת בגבול חברתה. וזה הגוזל ונכנס בתחום חבירו דין הוא שיהפכו עליו גשמי ברכה למבול כי אז כל הטיפות מתערבין. ועל זה מסיק במס' (תענית ז), א"ר אמי אין הגשמים נעצרים אלא בעון גזל שנאמר (איוב לו לב) על כפים כסה אור. לפי שבלשון גשמים סתם, מדבר בגשמי ברכה כמו שפי' רש"י מתחלה נאמר ויהי הגשם על הארץ ואח"כ נאמר ויהי המבול אלא כשהורידן הורידן ברחמים אולי יחזרו בתשובה ואז יהיו גשמי ברכה. ובזה מיושב שלא נצטרך לומר נח היה מקטני אמנה, כי פשוטו אינו משמע כן ועל כל פנים היה מסופק בביאת המבול כי אולי יחזרו בתשובה כדרך שהיה הנביא יונה מסופק ביעוד הפורענות לאנשי נינוה כי מטעם זה נאמר מפני מי המבול אבל בעוד היותם גשמים לא נכנס לתיבה כי אולי יחזרו בתשובה ויהיו גשמי ברכה. לכך אמר אין הגשמים, דהיינו גשמי ברכה נעצרים כי אם בעון הגזל, כי זה הגוזל ונכנס בגבול של חבירו אינו דין שירדו לו גשמי ברכה שאין טיפה נכנס בגבול חברתה. וקרוב בעיני לומר שרבי אמי בדור המבול ידבר וראייתו תוכיח כי יש לדקדק בפסוק על כפים כסה אור, למה קרא הגזל כפים ולמה קרא הגשמים אור, אלא ודאי שדרש מקרא זה לדסמיך ליה שנאמר כי בם ידין עמים. ש"מ שבדור המבול הוא מדבר שנדונו במים ואמר על הגזל שבכפים כי ברא הקב"ה כל אצבע ואצבע לתשמישו כדאיתא בגמרא (כתובות ז) ורצה הקב"ה שלא יכנס שום אצבע בגבול חבירו, וזה הגוזל מחלל קדושת ידיו על כן נדונו במבול כי אז כסו העננים אור השמש שכל כך היו העננים גסים ועבים עד שלא יכלו ניצוצי אור השמש לעבור דרך העננים כי המאורות לא שמשו כל ימות המבול ולסבת גסות העננים הורידו מי המבול בקצף שצף והיו הגשמים גשמי ברכה נעצרים וירד עליהם המבול, זה שאמר הכתוב על כפים כסה אור, וענין זה יקר מאד.
כי מלאה הארץ חמס. האדמה במה שאינה מספקת גידוליה להבריות שעליה כמש"כ. מפניהם. שהמה חייבים בדבר:
וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ:
עריכהויש אומרים, קץ כל בשר זה מלאך המות המשחית ומנפש עד בשר יכלה ומקרב קצו והוא בא לפני ומבקש ליתן בידו אשר למות למות. ואמר הקב"ה אם אתן רשות למשחית לא יבחין בין צדיק לרשע לפיכך והנני משחיתם אני בעצמי, וכדי שלא יהיה גם נח בכלל ההשחתה לפיכך עשה לך תיבת וגו' רמז לדבר קץ כל בשר סוף תיבות מן כל בשר עולה למספר ר"ל כמספר, מלאך סמאל, עם ח' אותיות שבשני תיבות אלו.
את הארץ. כמו מן הארץ ודומה לו (שמות ט) כצאתי את העיר מן העיר. (מ"א טו) חלה את רגליו מן רגליו. ד"א את הארץ עם הארץ שאף ג' טפחים של עומק המחרישה נמוחו ונטשטשו:
את הארץ. מן הארץ וכן כצאתי את העיר. או עם כמו את יעקב איש וביתו. והנכון בעיני שמלת משחיתם מושכת עצמה ואחרת עמה וכן אלהים צבאות כסאך אלהים. והנה כן והנני משחיתם ומשחית את הארץ:
והנני משחיתם את הארץ. כמו מן הארץ, וכן כצאתי את העיר (שמות ט כט), חלה את רגליו (מ"א טו כג). דבר אחר, את הארץ, עם הארץ, שאף שלשה טפחים של מחרישה נימוחו, לשון רש"י מבראשית רבה (לא ז). ורבי אברהם אמר שמלת "משחיתם" מושכת עצמה ואחרת עמה, והנני משחיתם ומשחית את הארץ:
והנני משחיתם את הארץ. אשחיתם יחדו עם הארץ, שאשחית מזג הארץ והאויר בנטית גלגל חמה שהטה ממשוה היום, מן המבול ואילך, כמו שפרש הוא יתברך במענהו לאיוב.
והנני משחיתם את הארץ. דהאדמה עצמה נשתנה הרבה ע"י המבול כמו שמבואר להלן ג' י"ח והלאה. וגם טבע האדמה נשתנה כמו שיבואר להלן ח' כ"א וכ"ב:
[מובא בפירושו לויקרא פרק י"ח פסוק כ"ה] ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה וגו'. אם יושביה חטאו הנה הארץ מה פשעה שאמר ואפקוד עונה עליה, ונראה שכל זה נמשך מן חטא הקדום כי אמר ה' תוצא הארץ עץ פרי שיהיה טעם העץ כטעם הפרי והיא לא עשתה כן לפיכך כשחטא האדם נפקדה גם היא על עונה ונתקללה. ויש להקשות למה לא נתקללה מיד, אלא לפי שעיקר השינוי הוא שרצה ה' שתתן חומר זך ודק בכל הנמצאים ודבר זה נוגע בכל הנמצאים אשר מן הארץ מוצאם והיא לא עשתה כן אלא נתנה חומר גס ועב בכולם, ודבר זה גרם שלא היה טעם העץ כטעם הפרי כי היה החומר גס ועכור וזה גרם גם אל האדם להיות לו תשוקה אל התאות המוחשות ביותר ואם היה חומרו זך ונקי לא היה בא לכלל חטא, ע"כ לא נתקללה האדמה עד שחטא האדם כי אז היה הנזק ניכר ביותר אבל בעץ עושה פרי לא היה הנזק כל כך גדול. והרמב"ן כתב בפר' בראשית (ב ט) שפרי עץ הדעת היה מוליד תאות המשגל ולכן כסו מערומיהם אחר שאכלו ממנו ע"כ מצינו שבכל מקום שחטא של ג"ע מצוי אז הקב"ה פוקד עון הארץ כי היא גרמה לאדה"ר שחטא בעץ הדעת וע"י זה היה לו נטיה גדולה אל העריות, כי בדור המבול שהיה הזנות מצוי שם נאמר (בראשית ו יג) והנני משחיתם את הארץ. כמו עם הארץ כי גם שלשה טפחים של מחרישה נתקלקלו וזה היה לארץ על צד העונש לטהרה ברותחין ומטעם זה נקרא א"י ארץ לא מטוהרה לפי שלא גושמה ביום זעם כדאיתא ביחזקאל (כב כד) וכתיב (ויקרא כו לב) והשמתי אני את הארץ. ומכאן ראיה שבשעת הכעס גורם החטא שהארץ מקולקלת וכמ"ש (דברים כט כא,כב) וראו את מכת הארץ ואת תחלואיה אשר חלה ה' בה, גפרית ומלח שריפה כל ארצה. כי ברותחין קלקלה וברותחין נדונה בשריפה כל ארצה וכן בדור המבול כתיב (בראשית ו ה) וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ. שנתפעלה הארץ מרעת יושבי בה. ומ"ש ואת תחלואיה אשר חלה ה' בה. יאמר ע"ד משל שכל חולה דרכו להקיא מה שבקרבו, כך נאמר גם כאן בפר' עריות ותקיא הארץ את יושביה כי תהיה בדמיון החולה המקיא המאכל אשר בקרבו, וע"ז נאמר ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה וזה פירוש יקר.
והנני משחיתם את הארץ. אשחיתם יחדו עם הארץ, שאשחית מזג הארץ והאויר בנטית גלגל חמה שהטה ממשוה היום, מן המבול ואילך, כמו שפרש הוא יתברך במענהו לאיוב. ולכן נמעטו שני חיי המין האנושי תכף אחר המבול, כי לא היו עוד המזגים והפרות על שלמותם הראשון. ולזה התר למין האנושי אכילת בעלי חיים אחר המבול.
והנני משחיתם את הארץ. דהאדמה עצמה נשתנה הרבה ע"י המבול כמו שמבואר להלן ג' י"ח והלאה. וגם טבע האדמה נשתנה כמו שיבואר להלן ח' כ"א וכ"ב:
וטעם הודעת כל דבר זה לנח הוא לצוותו לעשות תיבה לשמירת קיום המין. ויש לתת לב מדוע העלים עין מעשות צדקה בבני דורו לבקש רחמים עליהם מלפני ה': ועוד תגדל הקושיא שראינו כי אבינו הגדול הוא אברהם למד ממנו כאומרם ז"ל (ב"ר פמ"ט) שלא בקש רחמים על פחות מעשרה ממה שראה שנח לא בקש וכו', וקשה כי מי אמר לו שאם היה מבקש לא היה מתקבל: אכן מדברי ה' אשר דיבר לנח גילה דעתו לנח כי הדבר מוחלט בעיני ה' להשחית ולא נתן מקום לנח להתפלל, כאומרו קץ כל בשר וגו' והנני משחיתם בהחלט, מה מקום לו להתפלל, מה שאין כן כשדבר דבריו לאברהם לא מצאנוהו שדבר כדברים האלה אלא נתן לו מקום להתפלל דכתיב (וירא יח) ארדה נא ואראה הכצעקתה וגו'. והגם שאחר האמת גם שם עלתה להם הגזירה. אף על פי כן עשה ה' אשר זמם להראות לאברהם הנהגתו, וכמו שפירשנוהו במקומו, ואמר דברים שישמע מהם אברהם שיש לו רשות לבקש רחמים. וכן תמצא בדברו למשה בתוכחות על עון ישראל לא החליט הגזרה ובזה מצא מקום להתפלל וכמו שפירשנוהו במקומו (שלח יד יא), מה שאין כן נח סתם ה' תפלתו: ועוד לו כי לא מצא פתח כאברהם ומשה שטעמם ונימוקם עמם, להיות, שלא היה צד הכרח בדבר להודיעם ה', והרי זה מורה באצבע כי שואל מהם שיתפללו, מה שאין כן נח שאין מקום לומר למה הודיע ה', כי יש טעם בדבר שהוא להכין תיבה וצורכה, ונוסף שהחליט הגזרה, לזה לא התפלל. ומהמעשה למד אברהם כיון שה' לא נתן לו מקום להתפלל אמור מעתה כי פחות מעשרה לא יספיקו:
[מובא בפירושו לפסוק י"ד] וכאן הבן שואל כיון שהיה נח צדיק תמים כמו שהעיד עליו הכתוב והוא המוצא חן בעיני הש"י, למה לא היה מתפלל על בני דורו ויחזירם למוטב, כמו שמצינו באברהם אבינו כי מיד שהודיעו הקב"ה פורענות של סדום שהיו רשעים גמורים התפלל עליהם כמה פעמים לבלתי השחיתם, הוא שאמר (בראשית יח) הנה נא הואלתי לדבר אל אדני, ואמר עוד אל נא יחר לאדני. כן היה מנהג הראשונים והנביאים שהיו נגשים אל ה' להתפלל לפניו על בני דורם, וכן ראוי לכל פרנס הדור להתפלל על הדור. ותשובת הדבר כי מה שחדל נח הצדיק להתפלל בעדם לא במרד ולא במעל, אך מתוך שהיה יודע שקיום העולם בעשרה, וכענין שדרשו רז"ל בעשרה מאמרות נברא העולם, ואילו היה בבני הדור עשרה אנשים צדיקים לא היה מביא עליהם המבול כי היה העולם מתקיים בשבילם, אבל באי התיבה לא היו כי אם ח', נח ואשתו ושלשת בניו ושלשת נשי בניו, ולפי שלא נשלמו לעשרה לא היו ראוים שינצל הדור בשבילם, ודי שיציל נח שהיה עשירי את נפשו ונפשות ביתו. וזהו שתמצא בתפלתו של אברהם כיון שהזכיר י' ואמר לא אשחית בעבור העשרה, מיד אמר וילך ה', לפי שגלוי וידוע לפניו שלא היה שם עשרה, ואברהם לא היה רשאי להתחנן בתפלתו לבקש מלפניו על בני הדור בפחות מעשרה, ולפיכך נאבדו מן העולם. והוא הענין בעצמו בנח שלא היה רשאי להתפלל עליהם כיון שלא היו שם עשרה. ועוד כי בכאן נתן להם זמן ארוך שיחזרו בתשובה, והם ק"כ שנים, ויתברך שמו של הרחמן שלא ענש אא"כ הזהיר:
ואם תאמר ולמה לא מחלו זה לזה ולא יחתם דינם. ואולי כי ה' לא רצה לגלות סוד זה אלא לנח ולא לבני דורו, ונח אינו יכול לומר הדבר כי כל מה שאינו באמור הוא בבל תאמר (יומא ד:) וטעם כי הקב"ה היה יודע שלא יחושו על הדבר, או אפשר שידעו ולא חשו לו, וזה דוחק קצת כי למה לא יתקנו תקנה שאין בה חסרון דבר. והעיקר הוא שהגם שימחלו לא יועילו כיון שהיה בהם דין גזל וחייבים מיתה הם עליו ואינו בדין מחילה בשום אופן.