ביאור:מ"ג בראשית ו ו
הקדמה עריכה
וירא ה' כי רבה רעת האדם וגו'. וינחם ה' כי עשה וגו'. צריך לדעת אומרו רעת האדם בארץ, למה ייחס הרעה בארץ, שנראה שרעתם היתה בגוף הארץ, ואחר האמת רשעת הרשעים ההם היתה בזנות ומפורש בכתוב ובחמס וגזל, ואף שיוצדק לומר בארץ על בחינת גזל הארץ עם כל זה יהיה זה פרט מהפרט. עוד למה דקדק לומר וינחם [ה' כי עשה את האדם] בארץ למה אמר תיבת בארץ שנראה שאם עשאו במקום אחר לא ינחם לעולם ואין משמעות לזה. עוד איך יוצדק לומר וינחם ה' כי לא איש אל וגו'. עוד אומרו ויתעצב עצבון זה למה שאחר שהוא נוקם נקמתו מהם ומוחה כל מורד. ולזה אפשר לומר על הפסד הבריאה: אכן כוונת הכתובים הוא להיות כי האדם הוא מורכב מד' יסודות אש, רוח, מים, עפר והם בהדרגות, הדרגה הפחותה שבד' הוא העפר כי הוא עכור וגס מכולם, למעלה ממנו יסוד המים, למעלה ממנו יסוד האש, למעלה מהאש יסוד הרוח, שהוא הרוחני שבכולן, ותמצא כי כל הנבראים שבעולם הגם שכולן מד' יסודות בראם עם כל זה כל בריה עיקר בניינה מיסוד א' והוא יסוד היסוד והג' סניפים לו. יש בריה שעיקר יסודה הוא המים כדגים הגדילים במים, ויש שעיקר יסודם מן הרוח כעופות והגם שמן הרקק נבראו עם כל זה ה' הגביר בהם יסוד הרוח ולזה לא ינוחו הציפרים עפות הן כבחינת הרוח. ויש בריה שעיקרה מן האש כסלמנדרא. והן האדם יסוד שעליו נבנו בו היסודות הוא יסוד העפר דכתיב (ב' ז') וייצר ה' וגו' את האדם עפר מן האדמה שהוא יסוד הגס והעב שבד' יסודות, ולזה ישיבתו ומנוחתו באדמה ולא יסבול דירה במים ולא באויר ולא באש, ועשה ה' כן לסיבות הרבה, ואחת מהנה כי הוא הסולם אשר בו עולות המדרגות ממטה למעלה והמדרגה התחתונה היא יסוד העפר וצריך להיות בארץ, ואם היה נבנה יסודו מן הג' האחרים הרוחניות בערך העפר לא היתה הכונה שלימה בבריאתו, והמשכיל יבין כי הוא סוד הבירור, והבן. ולזה כאשר ראה ה' כי רבה רעת האדם הכיר כי רוב התיעוב הוא לצד יסודו שהוא בנוי מן הארץ וגם מקום הנחתו וחיותו בארץ, והוא אומרו וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ כי הוא יסוד הגס ונגדי לרוחני בתכלית, ולזה ניחם ה' כי עשה את האדם בארץ ולא עשאו בנוי משאר היסודות הדקים שבזה לא היה רק רע כל היום. ולהיות שמעשהו משאר יסודות לא תצא כוונת היצירה שחשב ה' בלבו לפועל, והוא אומרו ויתעצב אל לבו ולא אמר בלבו פירוש אל רצונו ומחשבתו אשר חשב בבריאת האדם, ומצד זה לא הפך ה' הבריאה שאם לא כן היה ה' סותר ובונה בנין חדש בהרכבה מג' יסודות, ולזה הגם שהביא מבול ואבד הכל הניח הבריאה כמות שהיתה לטעם כמוס בלבו יתברך, והגם שבאדון יתברך לא יוצדק לומר וינחם כי הוא צופה ומביט עד סוף כל הדורות, אמר כן, להיות, כי האדון יתברך מדותיו מדות הרחמים, גם בו יתברך צד הדין, ובזמן שהנבראים הולכים בדרך ישר ה' הוא האלהים מסכמת מדת הדין למדת רחמים, וכשהרשעים מכעיסים מדת הרחמים תרחיק הרחמים ותחפוץ בשלילת ההויה מעשות דין בהם, והוא אומרו וינחם ה', פירוש בחינת הרחמים תחפוץ שלא תהיה הבריאה כדי שלא להפך המדה ולא מפני זה תושלל הבריאה:
וַיִּנָּחֶם יְקֹוָק כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ עריכה
וינחם ה' כי עשה. נחמה היתה לפניו שבראו בתחתונים, שאילו היה מן העליונים היה ממרידן. בב"ר: דבר אחר, וינחם נהפכה מחשבתו של מקום ממדת רחמים למדת הדין, עלה במחשבה לפניו מה לעשות באדם שעשה בארץ. וכן כל לשון ניחום שבמקרא לשון נמלך מה לעשות, ובן אדם ויתנחם (במדבר כג, יט), ועל עבדיו יתנחם (דברים לב, לו), וינחם ה' על הרעה (שמות לב, יד), נחמתי כי המלכתי (שמואל א טו, יא), כולם לשון מחשבה אחרת הם:
וינחם יי'. ידוע כי לא אדם הוא להנחם רק דברה תורה כלשון בני אדם כי המשחית מה שעשה יראה שניחם: ויש אומרים כי וינחם כמו מתנחם לך להרגך ויפרשוהו ויעד ואמרו כי לבו הוא הנביא. ואלו היה כן לא היה אחר ויתעצב מלת אל. ואנה מצאנו שנקרא הנביא לב:
וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ מלת עשה מורה על הרכבת צורה בגולם כי הצלם הוא הצורה והדמות הוא הגולם, וע"כ אמר בצלם אלהים ברא אותו. ובפסוק זה ספר תולדות אדם אמר בדמות אלהים עשה אותו. הזכיר מלת בריאה בענין הצורה, והזכיר עשייה בענין הדמות. ואמר בדמות אלהים עשה אותו כלומר הרכיב הצורה בגולם. וכיון שהדמות פירושו גולם כשאמר בדמות אלהים הוא כמו עבד אלהים שהעבד חוץ ממנו, ועל כן היה מתנחם על ההרכבה הזאת לומר כי טוב היה שתשאר צורתה במקומה ושלא תתרכב עם זה הגולם, וכמו שאמרו רז"ל נוח לו לאדם שלא נברא. וזהו שאמר כי עשה את האדם בארץ לא אמר על הארץ לפי שנשתקעו בתאות הגופניות:
כי עשה. לא כתיב כי ברא. שלא התנחם על עיקר הבריאה ח"ו אלא על אשר תיקן כ"צ האדם בלי יגיעה כ"כ ע"כ הוא בריא אולם ובא לידי תאוה וזנות ומזה נשחת עוד כאמור. ע"כ ראה ה' לעשות חדשות בארץ יתקלקלו האוירים וכדומה עד שיבוא מזה כמה חלאים על האדם כאשר כן אמר ה' אחר המבול וכאשר יבואר להלן ח' כ"ב. אמנם באשר שהשינוי אין תקנה לאנשים שכבר הורגלו ברע ע"כ אמר עוד אמחה את האדם וגו' שלהם אין תקנה אלא אבדון:
[מובא בפירושו לבמדבר פרק י"ב פסוק ג'] ומה שהוסיף אשר על פני האדמה, כדי שלא תבין כי אם בתחתונים, והבן זה, כי הוא כענין (בראשית ו) וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, הוסיף בארץ לענין מכוון ולא אמר באדמה, בעבור כי הארץ מלה כוללת, אבל כשבא לומר אמחה פרט ואמר (שם) מעל פני האדמה, ושם כתבתי במקומו. וזהו שכתוב (תהלים קמה) להודיע לבני האדם גבורותיו, ויש לך להבין כנוי גבורותיו ומלכותו, וזה מבואר:
וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ: עריכה
ויתעצב. האדם. אל לבו. של מקום, עלה במחשבתו של מקום להעציבו, זהו תרגום אונקלוס.
ויתעצב אל לבו. אמר ר' אחא בר' חנינא, כיון שראה יתברך עולמו חרב, כביכול ישב לו, והיה מתאבל. ד"א מוסב על האדם, שלא נתאבל, אלא על לבו של אדם, שנתן שאור בעיסה, ואמר אני הוא שנתתי, אני הוא שעשיתי, וידעתי כי יצר לב האדם רע:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "פירוש נוסף למהותו" וכו']
ויתעצב אל לבו. כבר פירשו חז"ל ברבה אין עצבון אלא אבילות. והיינו כמו התאבלות על העולם. ואינו מובן שהרי עדין לא אמר ה' גזרה של אמחה. ואפי' אחר הגזירה אין מתאבלין לפני המיתה. אלא הענין דבכל משך מאה ועשרים שנה מתו כמה צדיקים שהיו בעולם והמה מכונים בשם לב הבריאה. כי הוא תכליתו כמש"כ לעיל בשם שת. ומכונים כמו"כ לבו. באשר באמת אינו נופל עליו ית' שום שם ומחשבה כ"א אחר הבריאה. ומש"ה חל על תכלית הבריאה לומר חי אני. כאשר יבואר בפ' שלח. וכמו כן חל לומר על הצדיק שהוא תכלית הבריאה בכלל שהוא לבו של הקב"ה בורא העולם ומלואה. והנה בכל דור ודור הצדיק נאסף אל עמיו וזרח צדיק אחר אבל במשך מאה ועשרים שנה אלו מי שמת לא הניח תמורתו וממלא מקומו מש"ה שייך לומר. ויתעצב אל לבו. שהתאבל על מות הצדיקים שאין עוד אדם שיהא ראוי לקיים העולם לצוות לו:מש"ה: אשר בראתי וגו'. אותם האנשים שכבר נבראו אמחה:
ויתעצב אל לבו. נתאבל על אבדן מעשה ידיו, כמו נעצב המלך על בנו (שמואל ב יט, ג). וזה כתבתי לתשובת אפיקורס אחד ששאל את רבי יהושע בן קרחה, אמר לו, אין אתם מודים שהקב"ה רואה את הנולד? אמר לו, הן. אמר לו, והא כתיב ויתעצב אל לבו? אמר לו, נולד לך בן זכר מימיך? אמר לו, הן. אמר לו, ומה עשית? אמר לו, שמחתי ושימחתי את הכל. אמר לו, ולא היית יודע שסופו למות? אמר לו, בשעת חדותא חדותא בשעת אבלא אבלא. אמר לו, כך מעשה הקב"ה, אע"פ שגלוי לפניו שסופן לחטוא ולאבדן לא נמנע מלבראן בשביל הצדיקים העתידים לעמוד מהם:
וינחם ה'. ויתעצב אל לבו. דבר תורה כלשון בני אדם. והענין, כי מרו ועצבו את רוח קדשו בפשעיהם.
וטעם ויתעצב אל לבו. הפך ישמח יי' במעשיו כי טוב בעיניו שיקבלו נבראיו חסדיו.
והסתכל כוונת שלמה ע"ה ששבח הצורה כשלא הורכבה מעולם כלל בגולם הוא שאמר (קהלת ד) ושבח אני את המתים וגו' וטוב משניהם את אשר עדן לא היה. וכבר המשילו חכמי המחקר שלש דרכים הללו, האחת הצורה שלא הורכבה מעולם כלל בגולם המשילוה למלך יושב בהיכלו. השניה הצורה שנפרדה מן הגולם המשילוה למלך שיצא מבית האסורים וחזר למלכותו. השלישית הצורה המורכבת עדין בגולם המשילוה למלך חבוש בבית האסורים. ואין ספק כי מעלת המלך גדולה יותר מאד בראשונה מבשניה ובשניה יותר מבשלישית. וראוי לשאול בכאן א"כ שהראשונה יותר מעולה למה הורכב ולמה ישבח הכתוב ההרכבה הזאת בחתימת מעשה בראשית שאמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, והשבח הזה ששבח את הכלל יכלול גם הרכבת הצורה בגולם באדם הנברא ביום ו', וא"כ איך שבח הכתוב הרכבת הצורה בגולם והזכיר בכלל והנה טוב מאד, ויבא שלמה ע"ה לשבח אותה כשלא הורכבה בגולם בהפך מדברי משה, ואמר וטוב משניהם את אשר עדן לא היה. ותשובת הדבר כי אע"פ שהראשונה יותר מעולה מהשתים מצד שלא השיגה צער ונזק ולא נדבקה אל הגולם, מ"מ כשנדבקה אל הגולם ונבדלה ממנו והיא טהורה כאשר באה, אז נתפרסמה מעלתה ונבחנה כזהב, וע"כ נפשות הצדיקים מתאוות לשוב למקומן הראשון, ומפני זה ישבח משה ע"ה ההרכבה בזו כי היא משובחת כשהיא חוזרת טהורה כשבאה לפי שהצליחה בשליחותה. ויהיה באור הכתוב כפשוטו האדם בארץ האדם שבארץ. כי הנחמה היתה בעבור האדם לחטאו. כיוצא בו (ישעיה סב) עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהלה בארץ, באורו עד ישים תהלה את ירושלים שבארץ. וכן כתוב בפירוש (תהלים קכב) ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדו, ירושלים הבנויה למטה כעיר שחוברה לה יחדיו למעלה:
ויתעצב אל לבו. אמר ר' אחא בר' חנינא, כיון שראה יתברך עולמו חרב, כביכול ישב לו, והיה מתאבל. ד"א מוסב על האדם, שלא נתאבל, אלא על לבו של אדם, שנתן שאור בעיסה, ואמר אני הוא שנתתי, אני הוא שעשיתי, וידעתי כי יצר לב האדם רע:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "הקדמה"]עוד נראה לומר לפי מה שכתב הרמב"ם פרק ה' מהלכות תשובה וזה לשונו כי יתעלה שמו הוא ודעתו אחד ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו וכו', ואין בנו כח לידע היאך ידע הקב"ה הברואים ומעשיהם, אבל נדע ודאי שמעשה האדם ביד האדם ואין הקב"ה מושכו וכו', ע"כ. והראב"ד ה' יכפר בעדו נהג מיעוט כבוד בהרמב"ם על דברו בזה והעלה כי טוב לומר שראותו יתברך כראות אצטגנינין וכו' יעוין שם דבריו. ודברי הרמב"ם עיקר כי אין אופן ידיעת ה' מושגת אצלינו ומי ידמה לה' לקחת ידיעה מהנדמה אליו. ואשכילך, כי ה' יכול לשלול הידיעה המושגת בידיעתו לבל ידענה, כשירצה האדון מה שאין כח באנוש לעשות זאת שתגיע אליו הידיעה ולא ידענה, והוא שרמז רמב"ם באומרו ואין דעתו של אדם יכולה להשיג וכו', כי איך אפשר שתגיע עדיו הידיעה מעצמה ותהיה מושללת מעצמה, והוא שאמר הכתוב (במדבר כג) לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל, הנך רואה כשירצה ה' שלא לדעת יושלל הידיעה הגם שהידיעה ישנה מעצמה, כי אינו בבחינת האדם שהידיעה הוא חוץ ממנו, לומר ימנע ולא ידענה, כי ה' הוא ודעתו אחד ואינו צריך לתת לב לדעת, שבזה נאמר דכשלא יתן לב לא ידע, לא כן, ואף על פי כן כביכול ישנו בבחינה זו דכתיב לא הביט וגו'. ומעתה נוכל לומר כי ה' בעת ברוא האדם שלל מהידיעה פשעי אדם לב' סיבות, א', לטעם הפשטי כי טוב ה' ולא יביט אל התיעוב וטעם זה לבד לא יספיק כיון שהוא צורך בידיעה לדעת מה יעשה והנמשך. אלא שיש עוד טעם ב' והוא שנתחכם לעשות ה' כן לבל תחול טענת הרשעים שיאמרו ידיעתו מכרחת, כיון שה' ידע כי פלוני זה יעבור על מה שעבר הדבר מעצמו יתחייב להיות הגם שה' לא גזר להיות כן, ומעתה אין עונש לרשעים כי לא מרשעים יצא רשע ובמה יפחד רשע ויחדל מעושק, לזה מנע ה' ידיעה זו של מעשה הרשעים. אבל מעשה הצדיקים לא שללו מהידיעה ובו שמח ולסיבה זו היתה הבריאה, והוא שאמר הכתוב (לעיל א לא) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. ואם תאמר אם לא הביט און של רשעים היאך קבע עונש לעושי רשעה, וכי צריך לקבוע עונש לפלוני המרשיע אין צריך לקבוע עונש אלא לעושה עון ופשע. ובערך הצדיקים אין מקום לטענת ידיעתו מכרחת כי טענה זו היא התשלום והנה ה' חפץ לשלם ואין טוען נגד עצמו, מה שאין כן בעונש הרשעים שיבואו בטענה לבל יקבלו עונש לזה שמר ה' את הדבר. ואין לטעון ולומר אלו הביט ה' בהם שיהיו צדיקים היו עושי צדק, שטענה זו אינה טענה לפוטרם מפרט הבחירה שנתן בידם ובחרו ברע ומאסו בטוב ברצונם. ואחרי הודיע אלהים אותנו את זה אין תמיהה באומרו וינחם ה' וגו', כי נחמתי, כי הוא עצמו שלל ידיעה זו ממנו:
ויתעצב אל לבו. כי לא יחפץ במות המת, וההפך "ישמח ה' במעשיו" (תהלים קד, לא).
וענין נחמה זו וענין ויתעצב אל לבו הוא דרוש עמוק עמוק מי ימצאנו האריכו בו למעניתם כל החוקרים זה אומר בכה וזה בכה וכולם כמתנבאים וכן הרבה ענינים בתורה סתומים וחתומים אשר בכולם לבי אומר וגו' שלא להאריך בדרושים אלו כי ילאה השכל האנושי מלהשיגם כי כל הספיקות ההם באים לנו מצד שאנו משערים ידיעתו יתברך לידיעתנו והכתוב אומר בהפך זה כי לא מחשבותי מחשבותיכם וגו' (ישעיה נה ח) ואיך נוכל לעמוד על מחשבתו ית' הבלתי נודעת אצלינו ואין בידינו כח לשער אותם.
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "פירוש נוסף למהותו" וכו'][מובא בפירושו לפסוק ז'] כי נחמתי כי עשיתם. אשר תקנתי בזה האופן כאשר המה עתה. אלא יש לשנות סדר הבריאה וממילא אמחה את הנברא עד כה. והמלכה זו אינו ח"ו המלכה ממש אלא כך הי' צריך להיות מתחלת הבריאה בזה האופן ושישתנה לאופן אחר כדי שיהא אפשר גם היום נמצא איזה איש או מקום מיוחד באותה שלוה וטוב שהי' לפני המבול ולא יהיה כחדש תחת השמש וכמו שביארנו לעיל בשינוי שנעשה באדם הראשון ובאשתו:
ועל דרך המדרש ויתעצב אל לבו אמר ר' אמי משל למלך שבנה פלטרין על ידי אדריכל ולא ערבה לו על מי להתרעם לא על אדריכל. עוד למלך שעשה סחורה ע"י סרסור ולא הצליח בה על מי להתרעם לא על הסרסור. הבן המשל הנמרץ הזה. ולפי שהיה במשל האדריכל מקום לטעות בשתי רשויות, כי יאמר אדם אע"פ שהמלך מלך האדריכל חכם ממנו באותה מלאכה, ואין הדבר כן ח"ו כי הכל אחד מיוחד בלי פרוד, ע"כ חזר רבי אמי להזכיר משל הסרסור שהסרסור אין שום כח בסחורה ואין לו חלק בה כלל, וכונת ר' אמי בשני המשלים כי האדריכל הוא הסרסור והסרסור הוא האדריכל. פי' אדריכל אומן או בנאי. תרגום (מלכים א ה) ויפסלו בוני שלמה, ובנו אדריכלי שלמה:
וענין "אל לבו", כי לא הגיד זה לנביא שלוח אליהם, וכן הלשון במחושב, כדרך לדבר אל לבי (להלן כד מה), וזולתו:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "הקדמה"]
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "הקדמה"]
וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ מלת עשה מורה על הרכבת צורה בגולם כי הצלם הוא הצורה והדמות הוא הגולם, וע"כ אמר בצלם אלהים ברא אותו. ובפסוק זה ספר תולדות אדם אמר בדמות אלהים עשה אותו. הזכיר מלת בריאה בענין הצורה, והזכיר עשייה בענין הדמות. ואמר בדמות אלהים עשה אותו כלומר הרכיב הצורה בגולם. וכיון שהדמות פירושו גולם כשאמר בדמות אלהים הוא כמו עבד אלהים שהעבד חוץ ממנו, ועל כן היה מתנחם על ההרכבה הזאת לומר כי טוב היה שתשאר צורתה במקומה ושלא תתרכב עם זה הגולם, וכמו שאמרו רז"ל נוח לו לאדם שלא נברא. וזהו שאמר כי עשה את האדם בארץ לא אמר על הארץ לפי שנשתקעו בתאות הגופניות:
וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ. בצירוף הארץ כמו שפירשתי בשם הרמב"ן בפסוק נעשה אדם אני והארץ כי הארץ נתנה בו חומר גס ועב.
ויתעצב אל לבו. ע"ד הפשט מלת לב בהקב"ה אינו אלא משל והוא הדין בשאר האברים הגופניים שבאדם המיוחסים אליו יתברך כגון פי ה' עיני ה' אזני ה' יד ה רגלי ה'. אך מפני שכבר נתברר אצלנו שהקב"ה חפץ בטוב כענין שכתוב (ישעיה מב) ה' חפץ למען צדקו, ולא חפץ ברע כענין שכתוב (תהלים ה) כי לא אל חפץ רשע אתה וגו'. מפני זה כשהכתוב רצה להודיענו כי כשנעשה מה שהקב"ה חפץ יאמר בו שישמח, כענין שכתוב (שם קד) ישמח ה' במעשיו, וכשנעשה מה שלא חפץ יאמר בו ויתעצב אל לבו, כי א"א לנו לעמוד על רצונו לעשות מצותו ולהזהר מעברות בלתי אם ישמיענו כן במדות הללו שהן מדות בני האדם, וע"כ כשהוא יתברך מחשב בו בעצמו ממקום מחשבתו יזכיר בו הכתוב לבו כי הלב באדם כלי המחשבה הבאה אליו מן המוח. וכן תראה כי הרוצה להתבודד ולהמשיך שפע המחשבה יכוף ראשו ויחשוב כדי שירד שפע המחשבה מן המוח שהוא מקור המחשבה אל הלב, ואע"פ שזה משל ורחוק מן הנמשל הנה הנמשל בדמיונו, ומזה תקרא המחשבה שהשפע שלה וכחה ירד מלמעלה לבו. וכן השליח השלוח מאתו יתברך לדבר דבר בשמו יקרא פי ה' כענין שכתוב (ישעיה לד) כי פי הוא צוה, כלומר מלאכי, ורוחו הוא קבצן, כלומר ורוחו של המלאך הנקרא פי וכן תרגם יונתן ומלאכיה. גם הנביאים נקראים פי ה'. גם אורים ותומים. וכן דרשו רז"ל (יהושע ט) ואת פי ה' לא שאלו אלו אורים ותומים. וכשהוא שליח להשגיח על מעשה הבריות להענישם או לגמלם יקרא עין, הוא שכתוב (תהלים לד) עיני ה' אל צדיקים (ד"ה ב טז) ה' עיניו משוטטות וגו'. בכל מקום עיני ה' צופות וגו'. (זכריה ג) על אבן אחת שבעה עינים, באורו השגחות רבות. וכשהוא שליח לשמוע דבר או לקבל אותו יקרא אזנים כענין שכתוב (במדבר יא) ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה'. כי כשם שהאזן באדם כלי השמיעה, כן המלאך השלוח כלי לשמוע הדבר ההוא להגיעו ולקבלו ונקרא בשם כלי השמיעה שבאדם. וכן דרשו רז"ל (תהלים מ) אזנים כרית לי, אין אזנים של מעלה כרויות אלא לשמוע תפלתן של ישראל. בא לבאר כי המלאך הידוע הממתין עד שתתפלל כנסיה אחרונה שבישראל הוא וכחותיו נקראים בשם אזנים לשמוע התפלות וליטול את כלן ולעשות עטרה ולהגיע בראש המלך באשר הוא שם. וכשהוא שליח להלחם עם אומה להכותה או לעקור אותם יקרא יד ה'. כענין שכתוב בפלשתים (ש"א ה) כבדה מאד יד האלהים שם. ובמצרים (שמות ט) הנה יד ה' הויה. ובטביעתם את היד הגדולה. וכששלוחיו ופמליא שלו מתקבצים לפעול בעולם ענין מחודש נקראים רגליו. כענין שכתוב לעתיד (זכריה יד) ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים שענינו חיילותיו. וכן תמצא שהזכיר הכתוב בצבאות ישראל (במדבר כ) ברגלי אעבורה שטעמו בצבאותי, כאשר אזכיר שם בע"ה:
וכשם שמצינו בשעת הכעס קודם המבול ויתעצב אל לבו כך הזכיר הכתוב בשעת הרצון אחר המבול וקבלת הקרבן ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף עוד, וזה מבואר:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מדוע לא כתוב לשון" וכו']