ביאור:מ"ג בראשית ו ז
וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה עריכה
ויאמר. אל לבו. או אמירה למלאכים. ויש אומרים לנח. והנכון בעיני שהוא דבוק עם לבו הכתוב למעלה:
[מובא בפירושו לדברים פרק כ"ח פסוק כ"ב] יככה ה' בשחפת. הזכיר השם המיוחד ולא אמר יככה אלהים, והנה הוא מדת הדין במקום זה, וכמוהו (בראשית ו) ויאמר ה' אמחה, (שמות יד) ה' ילחם לכם, שהוא מדת הדין, כי כן מצינו שם אלהים מדת הרחמים במקומות רבים, כמו (בראשית ח) ויזכור אלהים את נח, (שם כ) וירפא אלהים את אבימלך, כי כל אחת מן המדות זו כלולה בזו,
ויאמר ה' אמחה את האדם. הוא עפר ואביא עליו מים ואמחה אותו, לכך נאמר לשון מחוי:
אמחה את האדם. פרש"י, אדם הוא עפר, אביא עליו מים ואמחנו, מדכתיב לשון מיחוי, ולא כתיב אשמיד או אכלה:
מאדם עד בהמה וגו'. הוא פי' על את האדם. דמשמעו עם האדם. ומפרש מה זה נקרא עם האדם. ופרש גם הבהמה גם רמש גם עוף השמים שכונן רק בשביל האדם:
ויתעצב אל לבו. כבר פירשו חז"ל ברבה אין עצבון אלא אבילות. והיינו כמו התאבלות על העולם. ואינו מובן שהרי עדין לא אמר ה' גזרה של אמחה. ואפי' אחר הגזירה אין מתאבלין לפני המיתה. אלא הענין דבכל משך מאה ועשרים שנה מתו כמה צדיקים שהיו בעולם והמה מכונים בשם לב הבריאה. כי הוא תכליתו כמש"כ לעיל בשם שת. ומכונים כמו"כ לבו. באשר באמת אינו נופל עליו ית' שום שם ומחשבה כ"א אחר הבריאה. ומש"ה חל על תכלית הבריאה לומר חי אני. כאשר יבואר בפ' שלח. וכמו כן חל לומר על הצדיק שהוא תכלית הבריאה בכלל שהוא לבו של הקב"ה בורא העולם ומלואה. והנה בכל דור ודור הצדיק נאסף אל עמיו וזרח צדיק אחר אבל במשך מאה ועשרים שנה אלו מי שמת לא הניח תמורתו וממלא מקומו מש"ה שייך לומר. ויתעצב אל לבו. שהתאבל על מות הצדיקים שאין עוד אדם שיהא ראוי לקיים העולם לצוות לו:מש"ה: אשר בראתי וגו'. אותם האנשים שכבר נבראו אמחה:אשר בראתי וגו'. אותם האנשים שכבר נבראו אמחה:
[מובא בפירושו לבמדבר פרק י"ב פסוק ג'] ומה שהוסיף אשר על פני האדמה, כדי שלא תבין כי אם בתחתונים, והבן זה, כי הוא כענין (בראשית ו) וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, הוסיף בארץ לענין מכוון ולא אמר באדמה, בעבור כי הארץ מלה כוללת, אבל כשבא לומר אמחה פרט ואמר (שם) מעל פני האדמה, ושם כתבתי במקומו. וזהו שכתוב (תהלים קמה) להודיע לבני האדם גבורותיו, ויש לך להבין כנוי גבורותיו ומלכותו, וזה מבואר:
מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם עריכה
מאדם עד בהמה וגו'. הוא פי' על את האדם. דמשמעו עם האדם. ומפרש מה זה נקרא עם האדם. ופרש גם הבהמה גם רמש גם עוף השמים שכונן רק בשביל האדם:
מאדם עד בהמה. אף הם השחיתו דרכם (ב"ר). דבר אחר, הכל נברא בשביל האדם, וכיון שהוא כלה מה צורך באלו:
כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם: עריכה
כי נחמתי כי עשיתם. חשבתי מה לעשות על אשר עשיתים:
כי נחמתי כי עשיתם. אשר תקנתי בזה האופן כאשר המה עתה. אלא יש לשנות סדר הבריאה וממילא אמחה את הנברא עד כה. והמלכה זו אינו ח"ו המלכה ממש אלא כך הי' צריך להיות מתחלת הבריאה בזה האופן ושישתנה לאופן אחר כדי שיהא אפשר גם היום נמצא איזה איש או מקום מיוחד באותה שלוה וטוב שהי' לפני המבול ולא יהיה כחדש תחת השמש וכמו שביארנו לעיל בשינוי שנעשה באדם הראשון ובאשתו:
ויאמר ה' אמחה וגו'. הוצרך לומר כי נחמתי וגו' ולא הספיק במה שאמר בסמוך, בא לומר שטעם שאמר אמחה הוא לצד שניחם על עשייתם לא לצד מעשיהם הרעים, כי יש הפרש אם הכליון יהיה לצד מעשיהם הרעים ימצאון שלא יתחייבו כליה והם אותם שלא הגיעו לעונשין, ואם יהיה הכליון לצד כי ניחם ה' קטן וגדול שם הוא בכלל הגזרה, ולזה אמר אמחה וגו' כי נחמתי כי עשיתים ולטעם זה אין נמלט, ולזה אמר תכף ומיד ונח מצא חן בעיני ה' פירוש לא לצד מעשיו כי בבחינת החזרה שחזר ה' מבריאת האדם לא יצילנו היותו צדיק ולזה הוצרך לומר מצא חן ולא מחאו. ואין מזה הוכחה לומר כי לא היה צדיק כי הגם שהיה צדיק לא תצילנו צדקתו אלא בחינת החן שהשיג מאמצעות בחינת המצות, כי יש לך לדעת כי יש מצוה שתועלתה היא להמשיך חן על האדם, או בבחינת ג' או ד' מצות ידועות, וה' לא הודיע תועליות המצות לטעם שאמרו ז"ל (תנחומא עקב) שירוצו כל העולם לתועליות, וזה נח זכה ומצא החן גם שמו יגיד כן נח חן:
[מובא בפירושו לפסוק ו'] כי עשה. לא כתיב כי ברא. שלא התנחם על עיקר הבריאה ח"ו אלא על אשר תיקן כ"צ האדם בלי יגיעה כ"כ ע"כ הוא בריא אולם ובא לידי תאוה וזנות ומזה נשחת עוד כאמור. ע"כ ראה ה' לעשות חדשות בארץ יתקלקלו האוירים וכדומה עד שיבוא מזה כמה חלאים על האדם כאשר כן אמר ה' אחר המבול וכאשר יבואר להלן ח' כ"ב. אמנם באשר שהשינוי אין תקנה לאנשים שכבר הורגלו ברע ע"כ אמר עוד אמחה את האדם וגו' שלהם אין תקנה אלא אבדון: