ביאור:מ"ג בראשית ב כד
עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ עריכה
על כן. מאחר שבזאת הראשונה כיוון האל יתברך שתהיה דומה לאיש כפי האפשר עד שיצר אותה מגויתו, יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו. ראוי שישתדל האדם לשא אשה ההוגנת לו וראויה לדבק בו, גם שיצטרך לעזב את אביו ואת אמו, כי לא יהיה דבוק אמתי בבלתי דומים, אבל יהיה בדומים בלבד, כי אז יכונו לדעת אחת.
על כן יעזב איש וגו' ודבק באשתו. מכאן ולהבא אין עצה שתהיה לו לעזר כנגדו ככונת היצירה. אם לא בזה האופן שהוא יעזוב את אביו ואת אמו ודבק באשתו. ואז יהיו לבשר אחד שיאהבנה ג"כ כמו שהם אדם אחד. וכדאי' בפ' הבע"י האוהב את אשתו כגופו כו' וגם אז אינה טפלה לגמרי כמו שהי' אשה ראשונה שהיתה נחשבת לחלק ממנו. אלא שיהיו בשר אחד. וכמו שהוא חושב לטובת עצמו ורוצה שהיא תשלים אחר רצונו לגמרי כן תחשוב גם היא שהיא מבקשת טובת עצמה והוא ישלים רצונה. מ"מ הועיל סיבת האשה הראשונה שנעשה לטבע קיום שהאשה נשארה לעזר. אע"ג שאינו בזה האופן שהיה ברגע ראשון אלא כמו שנעשה אח"כ. והוא מכלל בריאת העולם ביום הששי ורק מי שזוכה לכך משיג אהבת אשתו בבטול גמור כמו שהיתה חוה לפני החטא. ומש"ה נעשה בשני אופנים ענין דביקות אדם וחוה כדי שיהיו לדורות שני אופני אהבת אשה לאיש. וכמו שדברנו בשני אופני אדם לעבודת ה'. והכל נעשה ביום הראשון לבריאתו כמבואר לעיל ריש הפרשה. כך נעשה טבע אהבת אשה וחייה עם האיש בשני אופנים באותו יום כדי שיהיה לדורות שני אופנים הנהגת אשה לאיש וכענין שאמר ב"ע שלהי מסכת קדושין אני נבראתי לשמש את קוני והמה נבראים לשמשני. וכערך שימושו יהיה שימושה לאיש. או ע"פ המזל ככל הליכות חיי האדם שבא לזה ע"י השגחה פרטית לפי מעשיו ולזה במזל טוב או רע שכן יסד מלכו ש"ע:
על כן יעזב איש. רוח הקודש אומרת כן, לאסור על בני נח העריות (סנהדרין נז:):
וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד: עריכה
לבשר אחד. הולד נוצר על ידי שניהם, ושם נעשה בשרם אחד (שם נח.):
וטעם והיו לבשר אחד. כאילו הם. או שידמו כאשר היו. ויש אומרים שיולידו אחר והוא רחוק:
והיו לבשר אחד. מכון בכל הפעלות להשיג השלמות המכון ביצירת האדם כאלו שניהם נמצא אחד בלבד.
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "פירוש "על כן" כאן. מה הקשר" וכו']
על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו וגו'. רוח הקדש אומרת כן לאסור העריות לבני נח. והיו לבשר אחד, הולד נוצר על ידי שניהם ושם נעשה בשרם אחד, לשון רש"י. ואין בזה טעם, כי גם הבהמה והחיה יהיו לבשר אחד בולדותיהם: והנכון בעיני, כי הבהמה והחיה אין להם דבקות בנקבותיהן, אבל יבא הזכר על איזה נקבה שימצא, וילכו להם, ומפני זה אמר הכתוב, בעבור שנקבת האדם היתה עצם מעצמיו ובשר מבשרו, ודבק בה, והיתה בחיקו כבשרו, ויחפוץ בה להיותה תמיד עמו. וכאשר היה זה באדם, הושם טבעו בתולדותיו, להיות הזכרים מהם דבקים בנשותיהם, עוזבים את אביהם ואת אמם, ורואים את נשותיהן כאלו הן עמם לבשר אחד. וכן כי אחינו בשרנו הוא (להלן לז כז), אל כל שאר בשרו (ויקרא יח ו). הקרובים במשפחה יקראו "שאר בשר". והנה יעזוב שאר אביו ואמו וקורבתם, ויראה שאשתו קרובה לו מהם: