ביאור:מ"ג בראשית ב ח
וַיִּטַּע יְקֹוָק אֱלֹהִים עריכה
ויטע. וכבר נטע גן במקום שנקרא עדן מפאת מזרח ועתה שם בו האדם
ואין טעם "ויטע" שהביא האילנות ממקום אחר ונטען שם, כי מן המקום ההוא הצמיחם, כמו שנאמר ויצמח ה' אלהים וגו'. אבל ענין "ויטע ה' אלהים", להגיד שהיו מטע ה', כי טרם שגזר על הארץ "תוצא הארץ דשא" גזר במקום ההוא שיהיה שם גן, ואמר "בכאן יהיה אילן פלוני ובכאן אילן פלוני" כערוגת המטעים, ולא היה כדרך שאר מקומות הארץ שאמר "תדשא הארץ דשא ועץ פרי", והצמיחה בלא סדר:
ויטע ה' אלהים גן בעדן. ע"ד הפשט ייחס הכתוב הנטיעה לשם יתעלה לבאר שהוא מטע ה', לא שהביא אילנות ממקום אחר ונטעם שם אלא שהיו מטעיו מעשה ידיו להתפאר, וכן קראם דוד המלך ע"ה עצי ה' הוא שכתוב (תהלים קד טז) ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע, ודרשו רז"ל ישבעו חייהם ישבעו מימיהם ישבעו מטעתן, אינן צריכים השקאה ולא עבודה ולא זמירה, שאלו לא כן, מיום שגורש אדם משם מי עבד אותה ומי השקה אותם ומי התעסק בהם, אבל הם כענין שכתוב (יחזקאל מז יב) לא יבול עלהו ולא יתם פריו כי מימיו מן המקדש המה יוצאים, והזכיר מקדם והודיענו הכתוב בזה מעלת רוח מזרחית אשר גן עדן נטעו שם. וע"ד הקבלה ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם פירושו כבר נטע, ואין הכונה שנטע עכשיו שא"כ היה ראוי לומר יהיו האילנות בגן עדן כמו שנזכר בכל ששת ימי בראשית יהי דבר פלוני בצווי, או שיאמר תדשא הארץ עדן. ועוד מי הזכיר לנו עד עתה עדן שיאמר הכתוב שהקב"ה נטע גן בעדן, אבל הנטיעה הזאת מן העדן כבר נרמזה בפסוק בראשית וכמו שרמזתי שם.
[מובא בפירושו לפסוק ה'] עוד יכוין הכתוב לומר בדקדק בכתוב עוד אומר, ואדם אין, מה הוא הכונה בהודעה זו. עוד למה חזר לומר וייצר וגו' עפר וגו' וכבר השמיענו ביום ברא אלהים אדם, ואם בא להשמיענו כי מן העפר בראו למה הוצרך לכפול הודעת הבריאה והיה לו להוסיף שם בהודעת הבריאה ולומר עפר מן האדמה: אכן יתבאר על פי מה שאמרו ז"ל (ב"ר פי"ד) כי אדם הראשון חלתו של עולם ע"כ, מובן מדבריהם כי העולם דין חלה יש בו, ושנו רבותינו בפרק ב' ממסכת חלה וזה לשונם המפריש חלתו קמח וכו' אינה חלה ותנן בפרק ג' גלגל בחיטים וכו' האוכל ממנה חייב מיתה ע"כ. והנה אין מציאות לארץ להוציא ממנה צמחים זולת על ידי השקאת הארץ וזה הוא גלגול בעיסה ומעתה כל צמחי האדמה אסורים קודם שהורמה ממנה חלה שהוא יצירת האדם כי האדמה נתחייבה בחלה וכל זמן שלא הורמה חלתה טבל היא, והוא שאמר הכתוב כאן וכל שיח השדה טרם יהיה וגו' וכל עשב וגו' טרם יצמח כי לא המטיר ביום השלישי לארץ להוציאם אלא הארץ נתעברה מהם במאמרו יתברך אבל לא יצאו והטעם הוא להיות שאדם אין שהוא החלה של הארץ, ואמר התיקון שעשה ה' להוציא הצמחים ואיד יעלה מן הארץ וגלגל את כל עפר העולם כאומרו והשקה את כל וגו' וייצר ה' וגו' את האדם עפר וגו' זו היא הרמת החלה, אחר שנתחייבה כל הארץ בחלה והרים ה' חלה זו הותרה כל הארץ וצמחיה, ואם היה מגלגל במים חלק אחד מהארץ לא היה יוצא מכלל טבל אלא החלק שנתגלגל: ויש לך לדעת כי עפר שממנו נוצר האדם לא עפר של גן עדן אלא של העולם וכמו שדייק הכתוב (ג' כ"ג) לעבוד את האדמה אשר לוקח משם, אבל גן עדן לא הוצרך להרים ממנה חלה ואחר כך יוציא ממנה נטעים כי כולה קודש, ולזה אמר ויטע ה' וגו' גן בעדן מקדם, פירוש קודם בריאת האדם כאומרם ז"ל (פסחים נד.) והכינה לאדם שהיה עצמו חלה קודש ליהנות מקודש וככהן האוכל בתרומה:
ויטע וגו'. כסדר מטע שהוא במשטר נכון. ולא מעורב כדרך הנוטעים ענפים קטנם שמתחלה נוטעים בלי סדר ואח"כ עוקרים אותם ושותלים כסדר כדאי' בב"ר פט"ו. אבל בזה המקום נטע המקום ב"ה מתחלה כסדר. וכן פשט הכתוב בקהלת וכמשמרות נטועים היינו שקבועים במשטר נכון:
גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם עריכה
והנה אילני גן עדן גזר בהם לעשות ענף ולשאת פרי לעד לעולם, לא יזקין בארץ שרשם, ובעפר לא ימות גזעם, אין צריכין לעובד וזומר, שאילו היו צריכין עבודה, אחרי שגורש האדם משם מי עבד אותם. גם זה טעם "ויטע ה' אלהים", שהיו מטעיו מעשה ידיו וקיימים לעולמים, כענין שנאמר (יחזקאל מז יב) לא יבול עלהו ולא יתום פריו וכו', כי מימיו מן המקדש המה יוצאים. אם כן מה טעם "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" (להלן פסוק טו), שהניחו שם להיות זורע לו חטים ומיני תבואות וכל עשב זורע זרע וערוגות הבשמים, וקוצר ותולש ואוכל כרצונו, וזה טעם "לעבדה ולשמרה", לעבוד אדמת הגן הערוגות שיעשה שם, כי הגן שהם האילנות לא יעבדו. ויתכן שכנה הגן בלשון נקבה, כמו וכגנה זרועיה תצמיח (ישעיה סא יא), ונטעו גנות (ירמיה כט ה): ורבותינו נתעוררו בזה, אמרו בבראשית רבה: (טז ה) לעבדה ולשמרה, אלו הקרבנות, שנאמר (שמות ג יב) תעבדון את האלהים, הדא הוא דכתיב (במדבר כח ב) תשמרו להקריב לי במועדו. והכונה להם בזה לומר כי הצמחים וכל בעלי חיים צריכים לכוחות הראשונות [ס"א העליונות] ומהם יבא להם הגידול, ובקרבנות יהיה משך הברכה לעליונים ומהם לצמחי גן עדן, ומהם יהיו ויחיו לעולם בגשמי רצון וברכה שיגדלו בה, כמו שאמרו (ב"ר טו א) ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע (תהלים קד טז), אמר רבי חנינא ישבעו חייהן, ישבעו מימיהן, ישבעו מטעתן, כי "חייהן" יסודותם העליונים, ו"מימיהם" אוצרו הטוב המוריד הגשם, ו"מטעתן" כחם בשמים, כמו שאמרו (ב"ר י ו) אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע והוא מכה אותו ואומר לו גדל, שנאמר (איוב לח לג) הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ, שוטר:
ויטע ה' אלהים גן בעדן. ע"ד הפשט ייחס הכתוב הנטיעה לשם יתעלה לבאר שהוא מטע ה', לא שהביא אילנות ממקום אחר ונטעם שם אלא שהיו מטעיו מעשה ידיו להתפאר, וכן קראם דוד המלך ע"ה עצי ה' הוא שכתוב (תהלים קד טז) ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע, ודרשו רז"ל ישבעו חייהם ישבעו מימיהם ישבעו מטעתן, אינן צריכים השקאה ולא עבודה ולא זמירה, שאלו לא כן, מיום שגורש אדם משם מי עבד אותה ומי השקה אותם ומי התעסק בהם, אבל הם כענין שכתוב (יחזקאל מז יב) לא יבול עלהו ולא יתם פריו כי מימיו מן המקדש המה יוצאים, והזכיר מקדם והודיענו הכתוב בזה מעלת רוח מזרחית אשר גן עדן נטעו שם.
[מובא בפירושו לדברים פרק ו' פסוק ד'] ודע כי לא נברא גן עדן וכל מעלותיו כי אם לאותם המיחדים בכוונה, כי המודה ביחוד כופר בעבודה זרה וכל המודה בעבודה זרה כופר ביחוד, וגיהנם ושבעה מדוריו לא נבראו אלא לעובדי עבודה זרה. ומפני זה תמצא בפרשת בראשית י"ג פעמים גן, ובפרשה זו בכללה תמצא י"ג פעמים אש, וזה למען הודיעך כי כל המכוון באחד שחשבונו י"ג כמספר י"ג מדות, נצול מאשה של גיהנם וזוכה לגן עדן ולכל מעלותיו שהם י"ג, כמו שאמרו רז"ל ר' יהושע בן לוי אשכחיה לר' שמעון דהוה יתיב אתליסר תכטקי פיזא, והכוונה על י"ג מעלות של גן עדן:
ופירוש גן בעדן. גן אלהים הבי"ת משרת עצמו ואחר עמו בעדן בגן אלהים. וכמוהו מאל אביך ויעזרך ורבים אחרים.
מקדם. במזרחו של עדן נטע את הגן.
ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם. פירש רש"י במזרחו של עדן נטע הגן. ואונקלוס תרגם מלקדמין, וכך אמרו בבראשית רבה (טו ג), והוא הנכון.
וענין מקדם קודם שנברא העולם. ולפ"ז וישם שם את האדם אשר יצר כבר ממקור החכמה.
וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר: עריכה
וידוע כי מבחר הפירות הם במזרח והוא שכתוב (דברים לג) וממגד תבואות שמש וכן דרשו רז"ל רוח מזרחית מישב הדעת ומאמץ הכח ומחזק את הלב, כי האויר שבו משובח ביותר וע"ז אמר וישם שם את האדם אשר יצר:
ויטע ה' וגו'. וישם וגו' ויצמח וגו'. טעם שהפסיק בשימת האדם בתוך הודעת נטעי הגן לומר כי בשבילו ברא ה' הגן ולכבודו. וזה הוא שיעור הכתוב ויטע וגו' וישם פירוש לסיבה זו לשום שם האדם ואחר כך חזר לפרט ענייני הגן ונהרותיו ותועליותיהם וחזר לומר (פסוק טו) ויקח ה' וגו' ויניחהו וגו' לגלות על מה שפירשנו באומרו וישם שלא נתכוין לומר בה אלא שהאדם היה סיבה לנטע הגן שאם על הודעת הנחת אדם בגן הרי הוא אומר ויקח וגו' ויניחהו. ופסוק ויניחהו לבד לא יספיק להודעה זו שבשביל האדם לו לשמו ברא ה' הגן שאפשר כי ה' בראו לשום בו לאשר ישר בעיניו למשרתיו למלאכיו לרוחות העליונים ובאותו זמן נתרצה שיהיה שם גם האדם ובן יומו נקרא פרוש וגרוש ושלוח ונשאר הגן לשאר ברואיו. לזה הודיע ה' חסדו כי הגן לאדם בראו ועודנו עומד לאדם הידיד לקונו ואין לשום נברא חלק בגן זולת אדם אשר לא פגם דיוקנו וצלמו:
וה"א האדם. יש לו סוד. גם נמצא שבט המנשה הארונה. וגם יתכן להיותו כן בעבור שהוא שם נחצב מהאדמה והוא יהיה שם עצם ושם תאר:
את האדם אשר יצר. האי אשר יצר מיותר וכבר דרשו ע"ז בזוה"ק פ' תזריע. ולפי דברינו דייק הכתוב דלא היה ראוי להשים שם אלא האדם אשר יצר. באותה יצירה שהיה האדם המעלה ביותר והיה ניזון מאור פני מלך חיים כמשה רבינו בשעה שהיה בהר סיני שלא נצרך לתשמיש חושיו כלל. וכדאי' בש"ר פ' מ"ז שהיה משה ניזון מזיו השכינה כדכתיב ואתה מחיה את כולם:
ואם תאמר, הרי כבר נאמר ויברא וגו' את האדם וגו'. ראיתי בברייתא של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי מל"ב מדות שהתורה נדרשת וזו אחת מהן, כלל שלאחריו מעשה הוא פרטו של ראשון, ויברא את האדם וגו' זהו כלל, סתם בריאתו מהיכן וסתם מעשיו, חזר ופירש וייצר ה' אלהים וגו' ויצמח לו גן עדן ויניחהו בגן עדן ויפל עליו תרדמה, השומע סבור שהוא מעשה אחר ואינו אלא פרטו של ראשון. וכן אצל הבהמה, חזר וכתב וייצר ה' וגו' מן האדמה כל חית השדה, כדי לפרש ויבא אל האדם לקרות שם, וללמד על העופות שנבראו מן הרקק:
[מובא בפירושו לפסוק ה'] עוד יכוין הכתוב לומר בדקדק בכתוב עוד אומר, ואדם אין, מה הוא הכונה בהודעה זו. עוד למה חזר לומר וייצר וגו' עפר וגו' וכבר השמיענו ביום ברא אלהים אדם, ואם בא להשמיענו כי מן העפר בראו למה הוצרך לכפול הודעת הבריאה והיה לו להוסיף שם בהודעת הבריאה ולומר עפר מן האדמה: אכן יתבאר על פי מה שאמרו ז"ל (ב"ר פי"ד) כי אדם הראשון חלתו של עולם ע"כ, מובן מדבריהם כי העולם דין חלה יש בו, ושנו רבותינו בפרק ב' ממסכת חלה וזה לשונם המפריש חלתו קמח וכו' אינה חלה ותנן בפרק ג' גלגל בחיטים וכו' האוכל ממנה חייב מיתה ע"כ. והנה אין מציאות לארץ להוציא ממנה צמחים זולת על ידי השקאת הארץ וזה הוא גלגול בעיסה ומעתה כל צמחי האדמה אסורים קודם שהורמה ממנה חלה שהוא יצירת האדם כי האדמה נתחייבה בחלה וכל זמן שלא הורמה חלתה טבל היא, והוא שאמר הכתוב כאן וכל שיח השדה טרם יהיה וגו' וכל עשב וגו' טרם יצמח כי לא המטיר ביום השלישי לארץ להוציאם אלא הארץ נתעברה מהם במאמרו יתברך אבל לא יצאו והטעם הוא להיות שאדם אין שהוא החלה של הארץ, ואמר התיקון שעשה ה' להוציא הצמחים ואיד יעלה מן הארץ וגלגל את כל עפר העולם כאומרו והשקה את כל וגו' וייצר ה' וגו' את האדם עפר וגו' זו היא הרמת החלה, אחר שנתחייבה כל הארץ בחלה והרים ה' חלה זו הותרה כל הארץ וצמחיה, ואם היה מגלגל במים חלק אחד מהארץ לא היה יוצא מכלל טבל אלא החלק שנתגלגל: ויש לך לדעת כי עפר שממנו נוצר האדם לא עפר של גן עדן אלא של העולם וכמו שדייק הכתוב (ג' כ"ג) לעבוד את האדמה אשר לוקח משם, אבל גן עדן לא הוצרך להרים ממנה חלה ואחר כך יוציא ממנה נטעים כי כולה קודש, ולזה אמר ויטע ה' וגו' גן בעדן מקדם, פירוש קודם בריאת האדם כאומרם ז"ל (פסחים נד.) והכינה לאדם שהיה עצמו חלה קודש ליהנות מקודש וככהן האוכל בתרומה:
[מובא בפירושו לפסוק ז'] וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה אחר שהזכירה התורה בריאת האדם בפרשת יום ו' בכלל חזר ופירש בפרשה זו ענין הבריאה בפרט ובאר בכאן הבריאה שאמר ויברא אלהים את האדם בצלמו היתה בריאת עפר מן האדמה, והוסיף לפרש כי אחר שברא ויצר אותו גולם וצורה נפח בו נשמה מרוח קדשו. ומה שלא הזכיר למעלה ביום ששי ויפח באפיו נשמת חיים לפי שלא רצה להזכיר ביום הששי ממדות הנפש השכלית כלל כ"א ממדות גופניות שהם מעניני העוה"ז בלבד שהרי הבריאה וענין הברכה בפריה ורביה, וענין הרדיה והממשלה אינן מעסקי הנפש רק מעסקי הגוף ומעסקי הנפש המתאוה שהיא כלה בכלות הגוף, וע"כ הזכיר מדות גופו לבד לפי שהוא מצד גופו הווה ונפסד כמו הבהמות והחיות שנבראו עמו בו ביום ואין להזכיר ביום ההוא מדות נפשו שהיא קיימת נצחית בכלל הנפשות המתות עד אשר נשלמו ששת ימי בראשית שהם ששת ימי המיתה ואז הזכיר אותה אחר יום השביעי שהוא יום החיים: ויש לך לקנות לב ולהבין כי למעלה במאמר נעשה אדם אמר ויברא אלהים את האדם בצלמו ולא הזכיר שם עפר כלל ולא שיאמר נעשה אדם מן האדמה כי כל עניני מעשה בראשית הם נגלה ונסתר מבאר בתחתונים ורומז בעליונים ומפני זה יש לך להבין הנסתר מן הנגלה, ותבין כונת הכתוב זה ספר תולדות אדם ביום ברוא אלהים, למה הזכיר זה שני פעמים וכאן בפסוק זה הזכיר עפר ואדמה, וכן יש לך להתעורר בשני כתובים של אחר זה שהם ויטע ויצמח, ויטע רומז בעליונים ויצמח מבאר בתחתונים, וע"כ לא הזכיר בפסוק ויטע זכרון אדמה ולא עץ ופרי ובפסוק ויצמח הזכיר אדמה ועץ ופרי, והנה זה ברור לפניך כשמש כי עניני כל מעשה בראשית כפולים ותולדות השמים והארץ נקשרים יחדו אלה עם אלה וכמו שבארתי למעלה: