ביאור:מ"ג במדבר ה טו
וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן
עריכהוהביא. בעל כרחה:
והביא האיש את אשתו. ולא נאמר, מאחר שבכל זה ששטתה אשתו מדרכי הצניעות "ומעלה בו מעל", ישב ודמם אין זה כי אם רע לב, ואף על פי שנעלם מעיניו "ששכב איש אותה" לא נחוש לקנאתו. וכן אם קנא בלי סבה, לא בשביל זה נאמר שתהיה קנאתו דבר בטל, כי אמנם אף על פי כן נמחק המגילה ונקריב ככתוב בפרשה.
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "עיון עמוק בכל הפרשה" וכו']
וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים
עריכהעליה. עמה או בעבורה:
קמח. שלא יהא מסלת: שעורים. ולא חטים (סוטה יב) היא עשתה מעשה בהמה וקרבנה מאכל בהמה:
וטעם השעורים, שתהיה סערת חמת ה' חמה יוצאה סער מתחולל על ראש הרשעה יחול, וכענין צליל שעורים האמור בגדעון (שופטים ז יג) שפתרו אותו לסער ומהומה רבה. וכן בכלי חרס, סימן שתשבר ככלי יוצר, וכן העפר, כי עפר היא ואל עפר תשוב.
קמח שעורים. אמרו רבותינו היא עשתה מעשה בהמה תביא מאכל בהמה ומנחת הנדבה היא סולת חטים לזכרון לטוב.
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "עיון עמוק בכל הפרשה" וכו']
לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה
עריכהלא יצק עליו שמן. שלא יהא קרבנה מהודר שהשמן קרוי אור והיא עשתה בחשך: ולא יתן עליו לבנה. שהאמהות נקראות לבונה שנאמר (שיר ד) אל גבעת הלבונה (סוטה ה) והיא פירשה מדרכיהן:
לא יצק עליו שמן. שלא יהא קרבנה מהודר, שהשמן קרוי אור והיא עשתה בחשך. ולא יתן עליו לבונה, שהאמהות קרויות לבונה שנאמר (שה"ש ד ו) אל גבעת הלבונה, וזו פירשה מדרכיהן (תנחומא נשא ג). (...) ועל דעת כל המפרשים "כי מנחת קנאות הוא" לומר בעבור שזאת המנחה מנחת עונש היא גרועה להיות שעורים בלא שמן ולבונה, כי המנחה אשר אזכרתה לרצון לה' באה סלת חטים בשמן ולבונה: (...)
וזאת המנחה מזכרת עון אם היה שם על כן היא גרוע להיותה שעורים בלא שמן ובלא לבונה:
מזכרת עון. שאר מנחות באות לכפר עון מנחת חוטא ומנחת נדבה ונותנין בהן שמן ולבונה כדי שיהא הקרבן מתמר ועולה לריח ניחוח אבל זו שאינה באה להזכיר זכות אלא לגלגל עון לפיכך לא יהא קרבנה מהודר:
כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא
עריכהמנחת קנאת. מעוררת עליה שתי קנאות קנאת המקום וקנאת הבעל:
כי מנחת קנאת הוא. הקמח הזה. קמח לשון זכר:
כי מנחת קנאות הוא, הקמח הזה, מעוררת בה שתי קנאות קנאת המקום וקנאת הבעל (ספרי נשא נ), לשון רש"י מדברי רבותינו: ועל דעת כל המפרשים "כי מנחת קנאות הוא" לומר בעבור שזאת המנחה מנחת עונש היא גרועה להיות שעורים בלא שמן ולבונה, כי המנחה אשר אזכרתה לרצון לה' באה סלת חטים בשמן ולבונה: ולפי דעתי, טעם "כי מנחת קנאות הוא" יחזור אל ראש הפסוק, יאמר שיביא האיש את הקרבן על אשתו כלומר במקומה, כי מנחת קנאות היא להזכיר עונה ואיננו ראוי שתביאנו היא משלה, אבל הוא יקריב מנחה לשם שיקנא את קנאתו וינקום את נקמתו ממנה: (...) וטעם "הוא" על הקמח, ויש לו סוד, כי למטה (בפסוק יח) בהיותו ביד האשה אמר "היא", ועתה הזכיר הזכרון תחלה, ואמר כי היא מזכרת עון:
לא יצוק עליו שמן. אע"פ שמנחה לשון נקיבה, מ"מ נקט לשון זכר עליו כי הוא מוסב על הקמח שהוא לשון זכר. וצוה ליקח קמח דווקא כי מיד אחר הטחינה הוא נעשה קמח כמ"ש (ישעיה מז ב) וטחני קמח. ומצינו במעשה זה ג"כ לשון טחינה כמ"ש (שופטים טז כא) ויהי טוחן בבית האסורים וכתיב (איוב לא י) תטחן לאחר אשתי. ע"כ נאמר כי מנחת קנאות הוא. היינו הקמח שאחר הטחינה ומנחה זו מזכרת עון היינו שמזכרת עון הטחינה של האשה. ומה שהקשה הרמב"ן על מ"ש כאן מנחת קנאות הוא, ואח"כ אמר מנחת קנאות היא, נראה שלא קשה מידי כי כאן מדבר בזמן שהמנחה ביד הבעל כמ"ש והביא את קרבנו וגו' כתב הוא לשון זכר כי בידו מטה זעמו (ישעיה י ה). אבל אח"כ שנאמר ונתן על כפיה את מנחת הזכרון כתיב מנחת קנאות היא כי בידה מטה זעמה. ופשוטו הוא שבפסוק זה לא הוזכר הקמח ע"כ אמר היא מוסב על המנחה.
מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן:
עריכהוזאת המנחה מזכרת עון אם היה שם על כן היא גרוע להיותה שעורים בלא שמן ובלא לבונה:
מזכרת עון. שאר מנחות באות לכפר עון מנחת חוטא ומנחת נדבה ונותנין בהן שמן ולבונה כדי שיהא הקרבן מתמר ועולה לריח ניחוח אבל זו שאינה באה להזכיר זכות אלא לגלגל עון לפיכך לא יהא קרבנה מהודר:
לא יצוק עליו שמן. אע"פ שמנחה לשון נקיבה, מ"מ נקט לשון זכר עליו כי הוא מוסב על הקמח שהוא לשון זכר. וצוה ליקח קמח דווקא כי מיד אחר הטחינה הוא נעשה קמח כמ"ש (ישעיה מז ב) וטחני קמח. ומצינו במעשה זה ג"כ לשון טחינה כמ"ש (שופטים טז כא) ויהי טוחן בבית האסורים וכתיב (איוב לא י) תטחן לאחר אשתי. ע"כ נאמר כי מנחת קנאות הוא. היינו הקמח שאחר הטחינה ומנחה זו מזכרת עון היינו שמזכרת עון הטחינה של האשה.
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "עיון עמוק בכל הפרשה" וכו']
והביא האיש את אשתו וגו'. עד סוף כל הענין. יש להעיר בענין. א' מה היא כוונתו במאמר מנחת זכרון מזכרת עון, למה הוצרך לזכרון, ומה גם שהמעשה אינו רחוק להצריך זכרון, גם למה יתיחס למנחת שעורים שהיא מזכרת עון והלא רואה אני שהוא קרבן מנחה חדשה לישראל ממחרת הפסח. עוד צריך לדעת הכוונה במעשה זה של מים קדושים, מה מעשיהם של מים, ולמה נקראו קדושים, ורז"ל אמרו (סוטה ט"ו: ספרי) שנתכוין לומר שקדשו בכלי שהוא הכיור, גם לזה יש להשכיל למה יצו ה' על דבר זה, גם מה הוא פעולת הספר להשקותה בו, בשלמא מה שעשה משה בעגל שהשקה את ישראל הוא על דרך תיסרך רעתך (ירמיה ב) גם למה מן המקדש, גם דקדק שיהיה מהמזומן במקדש (סוטה שם) ולא יחפור נפלאים ממני הדברים, גם אומרו ונתן אל המים ואמרו ז"ל (שם) שצריך שיהיה העפר צף על פני המים, ורבנן סוברים שאם הקדים העפר למים פסול, מה מעכב דבר זה, ורואני שלא הזכיר הכתוב במצוה זו חוקה לסתום פי שואל לאמר לא תשאל, גם אומרו מי המרים לא ידעתי למה יקרא להם מרים, ורז"ל בספרי אמרו מרים נהפכים המים להיות מרים, דבר אחר על שם סופן ממרין את הגוף, ובגמרא (שם כ.) אמר אבוה דשמואל צריך שיתן דבר מר לתוך המים מאי טעמא דכתיב המרים שמרים כבר עד כאן. והדברים תמוהים למה סתם ה' הדברים במצוה זו, נוסף על תמיהת הדבר בכללותו: ואפשר לפרש הענין על פי מה שקדם לנו מידיעה בפנימיות התורה, הלא השמעתיך בפרשת בראשית (ב) בפסוק ויכלו השמים וגו' ויכל אלהים וגו' כי כל נברא והווה תכסוף ותכל תאותו להדבק אל האלהים חיים ברוך הוא, והרגש תיאבון זה ישנו גם בבלתי נועע כל אחד כפי שיעור הרוחניות אשר הטביע בו הבורא כפי מה שצריך לקיומו ולתת שבח לבוראו כאומרו (משלי טז) כל פעל ה' למענהו. עוד מצינו לרז"ל שאמרו (ב"ר פ"ה) טעם שנקראו מים בוכים לצד שה' פלג המים חציים למעלה וחציים נשארו למטה מתחת ליבשה, המים שנשארו למטה הם בוכים ומתאנחים על שלא זכו להתקרב לאלהים חיים בחצי העליון, כי הוא זה כוסף הנבראים יחד ותקותם: עוד הן הראנו ה' את אשר יחפוץ לקבוע דירה בתחתונים מימי אדם, ובחטאו נתקללה האדמה וגבה כסא המלוכה מקור הברכה מן העולם, (ב"ר פי"ט) עד עת בוא דברו ביום מתן תורה ויחשוק למעשה ידיו לדור בתחתונים, וזה לך האות מאמרו במדבר לבני ישראל לעשות לו מקדש, ולא המתין עד בואם אל ארץ נושבת שהיה נשאר זמן מועט אם לא היה מעשה המרגלים, וכשהתעיבו עול אפילו אחר שירדה שכינה וישכון כבודו שנים רבות סלק ה' שכינתו ושב למקומו הראשון שמים לרום, ומעתה זולת החטאים אשר יסובבו תהיה דירת אלהים חיים בתחתונים, ובזה ומחה ה' דמעת המים הבוכים ויוסר חרפת הארץ וישמחו המים ותגל הארץ אשר אררה ה' ורחק ממנה דוד עולם והנה עתה עת דודים, ואם יסובבו החטאים ישוב הדבר לכמות שהיה וירום הכסא, ועל זה ידוו הדווים לקול תתו מים, וצריך להעיר אוזן בלימודים אלו כי הטבת ישראל כשעמדו על הר סיני והכשרתם היה גם כן ראוי להשרות שכינתו יתברך בארץ ומלאה הארץ דעה ודירת ה' בתחתונים כבעליונים ויתעלה מקומנו זה, כי המעלה והירידה תלויה בקרבתם לפני ה': ותמצא שאמרו ז"ל (שמו"ר פמ"א) חירות ממלאך המות וכו' חירות מיצר הרע, ועל ידי עון העגל חזר הכיעור לכמות שהיה והוציא ראשו השטן ולא הועיל הטבתם של ישראל אלא למקום מוגבל תוך מחניהם, אבל כללות העולם נשמ"ו ביום זעם וחזר קב המות לעולם, מה שאין כן בזמן המקווה אשר יאבד כל בחינת הרע כאומרו (זכרי' יג) ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ שאז ארצינו תקרא ארץ החיים כי בלע המות לנצח: ושמור לך הדברים ועל פיהם נעלה במסילת כוונת הענין על נכון, כי יצו ה' בקנאות איש אשתו כי יבדקנה במעשה זה שיביאנה אל מקום אשר שם חונה האלהים, וכבר העירותיך כי למקום ההוא יקרא ארץ העליונה לצד ששכנה שם שכינה, ואינה בכלל ארור אשר אררה ה', גם מים אשר שם לא תרד עיניהם דמעה, כי למה יבכו ולמה ירע לבבם, וצוה ה' שיקח מהמים ההם קדושים, יקראו קדושים בקרבתם לפני ה' קדוש ונורא שמו, ובזה העירך מעשה המים, ואין דברי סותרים חס ושלום דברי רבותינו שאמרו שהיו מקודשים בכיור, אלא ממה שדבר ה' בדרך זה נתכוין לדברי גם כן אלהים חיים, גם צוה לקחת מן העפר המקדש דוקא לצד שהוא קרוב לקדוש ועליון ברוך הוא, וצוה שלא יחפור בדקר אלא מן העפר המוכן לפני ה' בלא הפסק בנין כמאמרם ז"ל (סוטה טו:) לצד היותם יותר קרובים ומרגישים בהשראת שכינה בהם, מה שהרגש זה אינו בעפר שהוא חוץ למקדש כי לא טעם טעם זה עד הנה לעשות את אשר חפץ ה' עשות: וצוה ה' שיתן המים תחילה והעפר למעלה, הטעם כסדר אשר המה בעולם, ותמצא שחכמים שאמרו שאם הקדים העפר לא עשה כלום אמרו אם היו מעורבים כשרים, והוא הענין עצמו שהם סדורים מים ועפר, כי יש חלק שהמים למטה והעפר למעלה ויש חלק שהמים אצל העפר אבל עפר למטה אין דוגמא זו בסדר מים החיים, ולר"ש שאמר שם (טז:) אפילו עפר למטה סובר שאין להקפיד כי יש מים למעלה מהעפר ודי שיתקדשו המים בכלי וזהו חיותם להרגיש בהרגש הצריך לענין: וצוה ה' לכתוב פרשת סוטה באזכרות שבה ומוחקים כל הכתב במים ובעפר ההוא, והטעם לתת כח בהם לעשות מעשה אשר יחפצו עשות, וצוה עוד שיקריב מנחה מהשעורים, הטעם דוגמא למנחה פחותה שהביא קין בתחלת העולם, וזה נסבב מחטא אדם וחוה, והוא הזכרת עון אשר גרם בכי למים וקללה לאדמה, והוא מאמר מנחת זכרון מזכרת עון, ואז ישקה האשה המים, והנה בבוא המים ההם במעי האשה במיחוי השם בתוכו אם האשה טמאה הנה השם ההוא על ידי המנחה שמזכרת עון יזכור עון הקודם וירגישו המים ובזה יהיו מרים כי יזכרו יגונם ובכיתם וה' מחה את דמעתם, והנה האשה הטמאה תסובב מרתם ובאו בה המים המרים למרים יחתכו מעיה ויעשו בה נקמה כי זאת האשה הגורמת בכיתם, ובכח השם הנתון בהם ינקמו נקמתם ממנה, והיודע חטא חוה בזוהמת נחש ידע כי זה הוא עון הראשון אשר העלה שכינת אור עליון מעולם זה התחתון, וכפי זה האם ימצא איש את אויבו וישלחנו, ויקיימו בה הבא להרגך השכם להורגו, ויעשו נקמה בה בין המים בין העפר שלשניהם יש גרם רעה, והגם שלא הזכיר הכתוב אלא מים יש בו גם העפר: