פתיחת התפריט הראשי

ביאור:ויקרא כו לד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.




הארץ תנוח, איתנו או בלעדינועריכה

(ויקרא כו לד): "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ, כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם;    אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ, וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ".

(ויקרא כו לה): "כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת, אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ".

הפסוקים נמצאים בסוף פרשת הקללות שיבואו על בני ישראל אם לא יילכו בחוקות ה'. נאמר שם שעם ישראל ייצא לגלות, ארץ ישראל תהיה שוממה, וכך תוכל סוף-סוף לשבות ולנוח להשלים את המנוחה שלא קיבלה כשבני-ישראל גרו בה.

ניתן לפרש את הפסוקים לפי שני הטעמים הקשורים למצוות השמיטה:

1. הטעם הטבעי: מטרתה העיקרית של מצוות השמיטה היא לתת לארץ לנוח . החקלאות מטילה עול כבד על האדמה ועל מאגרי-המים. השביתה מחקלאות בשנת השמיטה מאפשרת לאדמה ולטבע כולו להשתקם ולהתאושש מהעול הזה. וכשאנחנו לא נותנים לטבע לנוח, בסופו של דבר הטבע מתקומם נגדנו ומסלק אותנו מעליו כך שיוכל להשלים את המנוחה החסרה לו: "הָא בְּכֵן תַּרְעֵי אַרְעָא יַת שְׁנֵי שְׁמִיטָהָא, כָּל יוֹמִין דְהִיא צַדְיָא מִנְכוֹן וְאַתּוּן תֶּהֱווֹן מִיטַלְטְלִין בַּאֲרַע בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן. בְּכֵן תִּתְנַיַיח אַרְעָא וְתִרְעֵי יַת שִׁזְבֵי שְׁמִיטָהָא: כָּל יוֹמִין דְהִיא צַדְיָא מִנְכוֹן תִּתְנַיַיח , הֵי כְּמָא דְלָא אִתְנַיְיחַת יַת שְׁנֵי שְׁמִיטֵיכוֹן כַּד הֲוֵיתוּן שַׁרְיָין עֲלָהּ:" (ירושלמי/יונתן) .

2. הטעם הרוחני: לשביתת הקרקע ישנה מטרה רוחנית כלשהי - זו חובה שהארץ חייבת לה'. וכשאנחנו לא מאפשרים לארץ למלא את חובתה, ה' מגלה אותנו כדי שהארץ תוכל להשלים את חובתה: "אני אמרתי לכם שתהיו זורעים שש ומשמטים לי אחת בשביל שתדעו שהארץ שלי הוא, ואתם לא עשיתם כן. עמדו וגלו ממנה והיא תשמט מאליה כל שמיטין שהיא חייבת לי" ( ספרא ) , "אז תרצה - תפייס את כעס המקום שכעס על שמטותיה, והרצת למלך את שבתותיה" ( רש"י ) .

קללה זו התקיימה בגלות בבל,  (דברי הימים ב לו כ): "וַיֶּגֶל הַשְּׁאֵרִית מִן הַחֶרֶב אֶל בָּבֶל, וַיִּהְיוּ לוֹ וּלְבָנָיו לַעֲבָדִים עַד מְלֹךְ מַלְכוּת פָּרָס, לְמַלֹּאות דְּבַר ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ, עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה".  וזה החשבון:   "שבעים שנה של גלות בבל הן היו כנגד שבעים שנות השמטה ויובל שהיו בשנים שהכעיסו ישראל בארצם לפני המקום ארבע מאות ושלשים שנה: שלש מאות ותשעים היו שני עונם משנכנסו לארץ עד שגלו עשרת השבטים, ובני יהודה הכעיסו לפניו מ' שנה משגלו עשרת השבטים עד חרבות ירושלים. הוא שנאמר ביחזקאל (יחזקאל ד ד) ואתה שכב על צדך השמאלית וגו' וכלית את אלה וגו' ושכבת על צדך הימנית ארבעים יום ונשאת את עון בית יהודה. ונבואה זו נאמרה ליחזקאל בשנה החמישית לגלות המלך יהויכין, ועוד עשו שש שנים עד גלות צדקיהו, הרי ארבעים ושש. ואם תאמר: שנות מנשה חמשים וחמש היו? - מנשה עשה תשובה שלשים ושלש שנה, וכל שנות רשעו עשרים ושתים, כמו שאמרו באגדת חלק, ושל אמון שתים, ואחת עשרה ליהויקים, וכנגדן לצדקיהו. צא וחשוב לארבע מאות ושלשים ושש שנה שמיטין ויובלות שבהם, והם שש עשרה למאה: י"ד שמיטין וב' יובלות, הרי לארבע מאות שנה ששים וארבע, לשלשים ושש שנה חמש שמיטות, הרי שבעים חסר אחת, ועוד שנה יתירה שנכנסה בשמטה המשלמת לשבעים (נ"א ואותו יובל שגלו שלא נגמר בעונם נחשב להם) ועליהם נגזר שבעים שנה שלמים, וכן הוא אומר בדברי הימים (דברי הימים ב לו) עד רצתה הארץ את שבתותיה וגומר למלאות שבעים שנה" ( רש"י ) .   ראו גם ירמיהו ושנת השמיטה .

ראו גם:   רצון = חפץ-לב או חיבה או התפייסות .


תגובותעריכה

רוב שבטי ישראל היו במלכות שומרון, ושם לא קיימו את המצוות ולא שמרו שמיטה, כפי שאמר הנביא יחזקאל.

-- Erel Segal Halevi, 2014-10-17 22:05:46


הקטגוריות נמצאות ב: ביאור:הארץ תנוח, איתנו או בלעדינו


מקורותעריכה

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2015-01-08.


דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/tora/wyqra/wy-26-3435