ביאור:המרחם על אכזרים - מתאכזר על רחמנים
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
"כל שנעשה רחמן על האכזרים, לסוף נעשה אכזר על רחמנים" (ר' אלעזר, מדרש תנחומא לפרשת מצורע) .
איך ייתכן שהרחמים יגרמו לאדם להיות אכזרי? והרי כידוע "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" (מופיע פעמים רבות בספר החינוך) ! ככל שאדם מתנהג יותר ברחמים, כך רגש הרחמים מתפתח אצלו יותר, והוא נעשה יותר רחמן!
דבריו של ר' אלעזר נאמרו בקשר לשאול המלך; כדי להבין את דבריו יש לקרוא את הפסוקים:
- שמואל ציווה את שאול (שמואל א טו ג): "עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק, וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו ; וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר "
- שאול לא קיים את המצוה (שמואל א טו ט): "וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל הַכָּרִים וְעַל כָּל הַטּוֹב וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם..."
- ומאוחר יותר, כששאול חשד שכהני נוב שיתפו פעולה עם דוד (שמואל א כב יט): "וְאֵת נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים הִכָּה לְפִי חֶרֶב; מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק וְשׁוֹר וַחֲמוֹר וָשֶׂה לְפִי חָרֶב".
הדמיון בין הביטויים מלמד שאכן יש קשר בין הדברים: שאול חמל על העמלקים ולא רצה להרוג אותם כפי שצווה, ולאחר מכן התאכזר לאנשי נוב והרג אותם בדיוק באותו אופן שהיה אמור להרוג את העמלקים.
אולם, בכל פרשת עמלק לא נזכרה המילה "רחמים" אלא רק "חמלה", וההבדל ביניהם הוא משמעותי, כפי שכתב מלבי"ם בפירושו לפסוק ט: "הרחמים... בעבור שקצרה נפשו לראות באבדן איזה אדם או בצרתו... והחמלה תהיה... ששופט בשכלו שאין ראוי להשחית הדבר ההוא, וקיומו טוב יותר. והנה, לא הזהירו ה'... בל ירחם על עמלק, כי אלה מתכונות נפשיות, שהגם שיקיים מצות ה', בכל זאת יצוייר שיעורר רחמיו ויכאיב לבו במיתת ילדים רכים... אבל החמלה הוא ענין מחשביי, שחושב שאין מן הראוי והיושר להשחיתם, ושלא בצדק צוהו הנביא דבר זה, זה עון פלילי כי רוצה להתחכם נגד ה', ועל-כן צוהו בל תחמול עליו, רוצה לומר, אל תחשוב מחשבה שראוי לקיימו ושלא להשחיתו, ובאמת בזה נכשל שאול..."
רחמים הם רגש של השתתפות בצער - ככל שמרחמים יותר, רגש הרחמים גדל; אבל חמלה היא החלטה שכלית שלא להרוג , ומי שחומל על אנשים שראוי להרגם עושה טעות שכלית, ועלול גם לטעות בכיוון ההפוך ולהרוג את מי שראוי לחמול עליו. ראו גם: רגשי נקם ורחמים במערכת הענישה .
שאול לא הפגין כל רחמים כשנלחם בעמלק, שהרי הוא השאיר בחיים רק את המלך, והרג דווקא את הנשים והילדים חסרי הישע; הוא פעל מתוך חמלה - מתוך שיקול שכלי שלפיו כדאי להשאיר בחיים את המלך.
מה היה השיקול השכלי של שאול?
ע"פ הרב בן-נון ( במאמרו במגדים ז ), שאול פעל מתוך אינטרס אישי, ורק חיפה עליו במסוה חיצוני של רחמים: "אין המדרש בא להביע אלא את הציניות האכזרית ברחמים על אגג, ראש המרצחים, בשעת חיסולם של כל אנשיו". גם הרב רוזן ( בתגובתו במגדים ט ), למרות שחלק על הרב בן-נון בדברים רבים, כתב שהרחמים של שאול לא היו רגש אמיתי של הזדהות עם הזולת, אלא "חמלה אינטרסנטית שיש בה סתירה פנימית, מינה ובה". האינטרס האישי שהם מדברים עליו הוא כנראה המנהג המקובל של " אחוות המלכים " - מנהג שמטרתו לשמור על מעמדו של המלך ע"י מתן זכויות-יתר למלך של האויב. מנהג זה הוא אכן מנהג רע, שמביא לאכזריות כלפי אנשים פשוטים, וגם נביאי ישראל התנגדו לו (ראו אחוות מלכים ).
אם כך, מדוע השתמש ר' אלעזר במילה "רחמים"? היה לו לכתוב "כל החומל על אכזרים, לסוף נעשה אכזר על חומלים "?!
- ייתכן שמשמעות המילה "רחמים" בלשון התלמוד שונה ממשמעותה בלשון המקרא; ראו לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמן . גם המושג "מידת הרחמים" בדברי חז"ל שונה ממשמעות המושג "רחמים" במקרא - ראו רחמים במקרא .
דרך הפשט הינה הטובה ביותר כאן, כלאמר מי שמרחם על אכזרים, כמו שמילים אלה משמשות כיום, הינו אחד משלושה:
א. רשע בעצמו, לכן מרחם על רשעים אחרים - יתכן שחבריו לדרך הרשע והפשע.
ב. פתי להאמין שרשעים יהפכו עורם וחברבורותיהם ושלכן אם ירחמו עליהם - הם ישנו דרכיהם לטובה. הנחת הפתי הינה הזיה עלובה, שהרי רשע נובע מאופי יסודי - ולכן אינו משתנה.
ג. מרוב רחמים על האכזרים הוא מצדיק את מעשיהם האכזריים - כמו פעילי זכויות אדם שמתרצים טרור בשל המצב הקשה לכאורה של הטרוריסטים
לכן דין העמלק הרשעים באופים ובתרבותם הפרזיטית היה מוות.
תגובות עריכה
מאת: שחר צ
אפשר לראות את התהליך הזה לדוגמה אצל אלווין בראג: אלווין בראג נבחר לתובע המחוזי במנהטן על מצע של רחמים על פושעים אבל התאכזר לחוסה אלבה שרק הגן על עצמו מפני פושעים ועצר אותו ודרש ממנו ערבות גבוהה שלא הייתה ביכולתו לשלם בזמן שלא דרש ערבות גבוהה באותה מידה מפושעים אלימים.
מאת: גיא ג.
בהמשך לתגובתו של שחר צ. בעניינו של מר בראג ה""נכבד"" - האדם הנאלח הזה שחרר עשרות (או יותר) פושעים אלימים שביצעו פשעי-שנאה כנגד יהודים ברחובות ניו-יורק ונתפסו על חם - רק משום האמונה האווילית שבני "עדת" השחורים-האמריקנים איננה יכולה להיות זו שלוקה בגזענות, ח"ו, אלא רק זו שיכולה לחוות אותה.
מקורות עריכה
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-02-24.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/klli/mdrjim/rxm