ביאור:הבשורה על פי מתי פרק כה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

הבשורה על-פי מתי הקדמה. פרקים: א - ב - ג - ד - ה - ו - ז - ח - ט - י - יא - יב - יג - יד - טו - טז - יז - יח - יט - כ - כא - כב - כג - כד - כה - כו - כז - כח
מי היה מתי? עיין מתי. ועיין עוד פרטים על הבשורה על פי מתי.

---

הַבְּשׂוֹרָה עַל-פִּי מַתַּי פֶּרֶק כ"ה.

ההקשר

בפרקים הקודמים לפרקים כ"ד וכ"ד בבשורת מתי (פרקים כ"א - כ"ג ) מתואר כיצד לימד ישו בבית המקדש והתווכח עם ראשי הכוהנים, הפרושים, הסופרים (חלק מכת הפרושים שהיו ידועים בבקיאותם במקרא ועסקו בהעתקת ספרי הקודש), הצדוקים והורדוסיים (כת של יהודים מתייוונים, קשורים לשושלת ההוררודיאנית, שהיו עוינים לישו). פרק כ"ד מתאר את תחילתה של הנבואה לאחרית הימים הממשיכה לפרק זה (פרק כ"ה).

תוֹכן כללי

פרק כ"ה בבשורת מתי כולל שלושה משלים מתוך משלי ישו: את משל עשר העלמות (פסוקים 13-1) ואת משל כיכרי הכסף (פסוקים 14–30), שניהם ייחודיים לבשורת מתי^[1], ואחריהם את "משל הכבשים והעתודים"^[2]. הסעיף האחרון (פסוקים 31–46) שבמסגרתו באה ההכרזה על "המשפט הסופי הגדול והכלל עולמי באחרית הימים", מקובל כהתייחסות אלגורית למשפט שבו ישו יפריד את האנושות "כפי שרועה מפריד בין כבשים לעתודים (עיזים)" (פסוק 32), או במילים אחרות, בין צדיקים לרשעים.

משלים על מאמינים נאמנים ולא נאמנים

בשני המשלים הבאים, "משל עשר העלמות" ו"משל ככרי הכסף" מבקש ישו להדגים בדרך אלגורית את חשיבותה של הנאמנות כלפיו כאדון ולשמירת דברו ומצוותיו ומצוות הקדוש ברוך הוא, בצפייה דרוכה ליום שובו.

משל עשר העלמות, פסוקים 1–13

1 אָז תִּדְמֶה מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם לְעֶשֶׂר עֲלָמוֹת אֲשֶׁר לָקְחוּ אֶת־נֵרוֹתֵיהֶן וַתֵּצֶאנָה לִקְרַאת הֶחָתָן׃ 2 חָמֵשׁ מֵהֶן חֲכָמוֹת וְחָמֵשׁ כְּסִילוֹת׃ 3 וַתִּקַּחְנָה הַכְּסִילוֹת אֶת־הַנֵּרוֹת וְלֹא־לָקְחוּ עִמָּהֶן שָׁמֶן׃ 4 וְהַחֲכָמוֹת לָקְחוּ שֶׁמֶן בִּכְלֵיהֶן וְאֵת נֵרוֹתֵיהֶן׃ 5 וְכַאֲשֶׁר אֵחַר הֶחָתָן לָבוֹא וַתָּנֹמְנָה כֻלָּן וַתֵּרָדַמְנָה׃6 וַיְהִי בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה וַיִּשָּׁמַע קוֹל תְּרוּעָה הִנֵּה הֶחָתָן צְאֶינָה לִקְרָאתוֹ׃ 7 אָז הִתְעוֹרֲרוּ כָּל־הָעֲלָמוֹת הָהֵן וַתֵּיטַבְנָה אֶת־נֵרוֹתֵיהֶן׃ 8 וַתֹּאמַרְנָה הַכְּסִילוֹת אֶל־הַחֲכָמוֹת תֵּנָּה לָּנוּ מִשַּׁמְנְכֶן כִּי יִכְבּוּ נֵרוֹתֵינוּ׃ 9 וַתַּעֲנֶינָה הַחֲכָמוֹת לֵאמֹר לֹא כֵן פֶּן־לֹא יַסְפֹּק לָנוּ וְלָכֶן כִּי אִם־לֵכְנָה אֶל־הַמּוֹכְרִים וּקְנֶינָה לָכֶן׃ 10 וַיְהִי הֵנָּה הֹלְכוֹת לִקְנוֹת וְהֶחָתָן בָּא וַתָּבֹאנָה הַנְּכֹנוֹת עִמּוֹ אֶל־הַחֲתֻנָּה וַתִּסָּגֵר הַדָּלֶת׃ 11 וְאַחַר בָּאוּ גַּם־יֶתֶר הָעֲלָמוֹת וַתֹּאמַרְנָה אֲדֹנֵינוּ אֲדֹנֵינוּ פְּתַח־לָנוּ׃12 וַיַּעַן וַיֹּאמַר אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶן לֹא יָדַעְתִּי אֶתְכֶן׃ 13 לָכֵן שְׁקֹדוּ כִּי אֵינְכֶם יוֹדְעִים אֶת־הַיּוֹם וְאֶת־הַשָּׁעָה (אֲשֶׁר יָבֹא בָהּ בֶּן־הָאָדָם)׃

פרשנות על המשל והנמשל

ישו מדמה את "מלכות שמים" לעשר עלמות. הוא מבחין בין שני סוגים של עלמות (כפי הנראה הן משמשות כשושבינות או כאורחות חשובות המוזמנות על ידי החתן בשעה שהוא בא לחופה עם כלתו, החתן כאן הוא ישו בעצמו). העלמות מייצגות בעצם את שני סוגי המאמינים, הנאמנים והלא נאמנים. גם העלמות החכמות וגם העלמות הכסילות נרדמות כיוון שהחתן מגיע באיחור. אלא שחמש העלמות החכמות הכינו עצמן מראש על ידי אגירת שמן למנורות. הנמשל של השמן והמנורה הוא שקידה ברוח, בתפילה ובלימוד דבר ה', התכוננות ליום בואו של "החתן" ונאמנות לאדון החתן. לעומתן חמש העלמות הכסילות אשר לא הכינו שמן, משמע, הן לא הכינו את עצמן כראוי מבחינה רוחנית, לקראת בואו של ה"חתן". ברגע שנשמעת התרועה בחצות הלילה (משל לבואו של ישו בשעה שלא מצפים לו) להודיע על בוא החתן, כלומר על שובו של ישו. היות שהעלמות הכסילות לא הכינו שמן מראש, לכן הן מבקשות שמן מן העלמות החכמות, אשר מסרבות, מחשש שהשמן לא יספיק להן עצמן, הן מייעצות לעלמות הכסילות לקנות שמן מהמוכרים. העלמות חכמות מספיקות להיכנס לטקס החתונה בעוד שהעלמות הכסילות מגיעות באיחור, כיוון שהלכו לחפש שמן אצל המוכרים בשוק. אולם דלת החתונה נסגרה ואין ביכולתן להיכנס לטקס החתונה. משל למאמינים שלא יוכלו להיכנס ל"חתונת השה"^[3] או במילים אחרות ל"מלכות שמים" כיוון שלא היו מוכנים ונאמנים מן הבחינה הרוחנית באמונה. לאחר סיפור המשל, מדרבן ישו את המאמינים לשקוד כל העת, כיוון שאינם יכולים לדעת מתי הוא יחזור, לכן עליהם לנהוג בכל מהלך חייהם, כאילו הוא עומד לשוב בכל רגע^[4][5].

משל ככרי הכסף, פסוקים 14–30

14 כִּי הַדָּבָר דֹּמֶה לְאִישׁ נֹסֵעַ לְמֵרָחוֹק אֲשֶׁר קָרָא אֶל־עֲבָדָיו וַיַּפְקֵד בְּיָדָם אֶת־רְכוּשׁוֹ׃ 15 וַיִּתֵּן לָזֶה חָמֵשׁ כִּכָּרִים וְלָזֶה שְׁתַּים וְלָזֶה אֶחָת לְכָל־אִישׁ לְפִי יְכָלְתּוֹ וַיְמַהֵר וַיִּסַּע מִשָּׁם׃ 16 וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ הַלֹּקֵחַ חָמֵשׁ כִּכָּרִים וַיִּסְחַר בָּהֶן וַיַּעַשׂ חָמֵשׁ כִּכָּרִים אֲחֵרוֹת׃ 17 וְכֵן הַלֹּקֵחַ שְׁתַּיִם גַּם־הוּא הִרְוִיחַ שְׁתַּיִם אֲחֵרוֹת׃ 18 וְלֹקֵח הָאַחַת הָלַךְ וַיַּחְפֹּר בָּאֲדָמָה וַיִּטְמֹן אֶת־כֶּסֶף אֲדֹנָיו׃ 19 וְאַחֲרֵי יָמִים רַבִּים בָּא אֲדוֹנֵי הָעֲבָדִים הָהֵם וַיַּעַשׂ חֶשְׁבּוֹן עִמָּהֶם׃ 20 וַיִּגַּשׁ הַלֹּקֵחַ חֲמֵשׁ הַכִּכָּרִים וַיָּבֵא חָמֵשׁ כִּכָּרִים אֲחֵרוֹת וַיֹּאמַר אֲדֹנִי חָמֵשׁ כִּכָּרִים הִפְקַדְתָּ בְיָדִי הִנֵּה חָמֵשׁ כִּכָּרִים אֲחֵרוֹת הִרְוַחְתִּי בָהֵן׃ 21 וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנָיו הֱטִיבֹתָ לַעֲשׂוֹת עֶבֶד טוֹב וְנֶאֱמָן כִּי בִמְעַט נֶאֱמָן הָיִיתָ וְעַל־הַרְבֵּה אַפְקִידֶךָ בּוֹא לְשִׂמְחַת אֲדֹנֶיךָ׃ 22 וַיִּגַּשׁ גַּם־לֹקֵחַ הַכִּכָּרַיִם וַיֹּאמַר אֲדֹנִי כִּכָּרַיִם הִפְקַדְתָּ בְיָדִי הִנֵּה כִּכָּרַיִם הִרְוַחְתִּי בָהֵן׃ 23 וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנָיו הֱטִיבֹתָ לַעֲשׂוֹת עֶבֶד טוֹב וְנֶאֱמָן בַּמִּזְעָר נֶאֱמַן הָיִּיתָ וְעַל־הַרְבֵּה אַפְקִידֶךָ בּוֹא לְשִׂמְחַת אֲדֹנֶיךָ׃ 24 וַיִּגַּשׁ גַּם־הַלּקֵחַ אֶת־הַכִּכָּר הָאַחַת וַיֹּאמַר אֲדֹנִי יְדַעְתִּיךָ כִּי־אִישׁ קָשֶׁה אַתָּה קֹצֵר בַּאֲשֶׁר לֹא זָרַעְתָּ וְכֹנֵס מֵאֲשֶׁר לֹא פִזָּרְתָּ׃ 25 וָאִירָא וָאֵלֵךְ וָאֶטְמֹן אֶת־כִּכָּרְךָ בָּאֲדָמָה וְעַתָּה הֵא־לְךָ אֲשֶׁר־לָךְ׃ 26 וַיַּעַן אֲדֹנָיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד הָרַע וְהֶעָצֵל אַתָּה יָדַעְתָּ כִּי־קֹצֵר אָנֹכִי בַּאֲשֶׁר לֹא זָרַעְתִּי וְכֹנֵס מֵאֲשֶׁר לֹא פִזָּרְתִּי׃ 27 לָכֵן הָיָה עָלֶיךָ לָתֵת אֶת־כַּסְפִּי לַשֻּׁלְחָנִים וַאֲנִי בְּבוֹאִי הָיִיתִי לֹקֵחַ אֵת אֲשֶׁר־לִי וְתַרְבִּיתוֹ׃ 28 עַל־כֵּן שְׂאוּ מִמֶּנּוּ אֵת הַכִּכָּר וּתְנוּ אֶל־הָאִישׁ אֲשֶׁר־לוֹ עֶשֶׂר הַכִּכָּר׃ 29 כִּי מִי אֲשֶׁר יֶשׁ־לוֹ יִנָּתֶן לוֹ וְיַעְדִּיף וּמִי אֲשֶׁר אֵין־לוֹ יֻקַּח מִמֶּנּוּ גַּם אֵת אֲשֶׁר־לוֹ׃ 30 וְאֶת־עֶבֶד הַבְּלִיַּעַל הַשְׁלִיכוּ אֶל־הַחשֶׁךְ הַחִיצוֹן שָׁם תִּהְיֶה הַיְלָלָה וַחֲרֹק הַשִּׁנָּיִם׃

פרשנות על המשל והנמשל

ישו ממשיך מ"משל עשר העלמות" ל"משל כיכרי הכסף". להדגים באופן אלגורי את החשיבות של מאמינים לשקוד ולעמול למען "מלכות שמים", ועל מנת להיות ראויים לגמול שיינתן לעבדיו הנאמנים לעומת גורלם של הללו שאינם נאמנים:

אדון עשיר, בעל עבדים העובדים למענו, יוצא למסע לארץ רחוקה, לזמן בלתי מוגדר. הוא מפקיד בידי עבדיו את רכושו, כיכרות כסף, במטרה שהם יסחרו בהם וירוויחו כל אחד לפי חריצותו וכישוריו. הראשון שבהם קיבל לידיו חמישה ככרות כסף, הוא סחר בהם והרוויח עוד חמישה כיכרות כסף. השני קיבל שתי כיכרות כסף, גם הוא סחר בהם והרוויח עוד שני כיכרות כסף, שהשלישי קיבל כיכר כסף אחת. עבד זה השלישי התעצל, טמן את כיכרות הכסף באדמה עד לשובו של האדון. כאשר האדון חזר ממסעו באו עבדיו בזה אחר זה וסיפרו לו מה עשו עם הפקדון שקיבלו ממנו ומה הרוויחו. הראשון נענה על ידי האדון: טוב עשית אתה עבד נאמן, לכן אפקיד אותך על הרבה, בוא לשמחת אדוניך. כאשר הנמשל כאן הוא "מלכות שמים". לשני אומר האדון טוב עשית, הפקדתי בידך מעט והרווחת, אפקיד אותך על הרבה, בוא לשמחת אדוניך. השלישי החזיר לאדון את הכיכר שהטמין באדמה ואמר לו שהיות והוא ידע שהאדון הוא אדון קשה, מי שקוצר היכן שלא זרע ומרוויח במה שלא עמל, לכן הטמין את הכיכר באדמה, הנה, הוא אומר "אני מחזיר לך את הכיכר שלך". האדון עונה לו: עבד רע ועצל, אתה ידעת שאני קשה, היה עליך לפחות להפקיד את הכיכר אצל השולחני (הבנקאי) והייתי מקבל ריבית על הפיקדון. אז האדון לוקח את הכיכר מהעבד השלישי העצל והרע, ומוסר אותה לעבד הראשון שהיו לו כבר עשרה כיכרות. ולעבד השלישי העצל הוא אומר "אבל אתה העבד הבלייעל, תושלך אל החושך החיצון", כלומר גורלו יהיה להיות מושלך מחוץ למלכות שמים.

הנמשל הוא שהאדון, הוא ישו, העבדים הם המאמינים בו. שני העבדים הראשון והשני מסמלים את המאמינים הנאמנים, החרוצים והשוקדים, באמונה ובבשורה, מי יותר ומי פחות. מי שעמל בחריצות ובנאמנות בבשורה, יזכה לגמול כפי מידת מאמציו ועמלו. בעוד שהעבד השלישי, העצל והרע, מסמל מאמין חלש ומרדן באמונה, שאמונתו לא ישרה, והמטיל ספק בכוונותיו הטהורות של האדון. מי שעצל ולא עמל בבשורה, לא יזכה לגמול במלכות שמים אלא למשפט שבו יורחק ממלכות שמים. וככל שעמלים יותר בחריצות כן הגמול יהיה גבוה יותר^[5].

משפט העמים לאחר שובו של ישו

הפרדה בין כבשים ועתודים

משל זה נקרא "משל הכבשים והעתודים", מופיע בפסוקים 31–46 של בשורת מתי כ"ה:

31 וְהָיָה כִּי יָבוֹא בֶּן־הָאָדָם בִּכְבוֹדוֹ וְכָל־הַמַּלְאָכִים הַקְּדֹשִׁים עִמּוֹ וְיָשַׁב עַל־כִּסֵּא כְבוֹדוֹ׃ 32 וְנֶאֶסְפוּ לְפָנָיו כָּל־הַגּוֹיִם וְהִפְרִיד בֵּינֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יַפְרִיד הָרֹעֶה בֵּין הַכְּבָשִׂים וּבֵין הָעַתּוּדִים׃ 33 וְהִצִּיב אֶת־הַכְּבָשִׂים לִימִינוֹ וְאֵת הָעַתּוּדִים לִשְׂמֹאלוֹ׃ 34 אָז יֹאמַר הַמֶּלֶךְ אֶל־הַנִּצָּבִים לִימִינוֹ בֹּאוּ בְּרוּכֵי אָבִי וּרְשׁוּ אֶת־הַמַּלְכוּת הַמּוּכָנָה לָכֶם לְמִן־הִוָּסֵד הָעוֹלָם׃ 35 כִּי רָעֵב הָיִיתִי וַתַּאֲכִילֻנִי צָמֵא הָיִיתִי וַתַּשְׁקוּנִי אֹרֵחַ הָיִיתִי וַתַּאַסְפוּנִי׃ 36 עָרוֹם וַתְּכַסּוּנִי חוֹלֶה וַתְּבַקְּרוּנִי בַּמִּשְׁמָר הָיִיתִי וַתָּבֹאוּ אֵלָי׃ 37 וְעָנוּ הַצַּדִּיקִים וְאָמְרוּ אֲדֹנֵינוּ מָתַי רְאִינוּךָ רָעֵב וַנְּכַלְכְּלֶךָ אוֹ צָמֵא וַנַּשְׁקֶה אוֹתָךְ׃ 38 וּמָתַי רְאִינוּךָ אֹרֵחַ וַנַּאַסְפֶךָּ אוֹ עָרֹם וַנְּכַסֲֶךָּ׃ 39 וּמָתַי רְאִינוּךָ חוֹלֶה אוֹ בַּמִּשְׁמָר וַנָּבֹא אֵלֶיךָ׃ 40 וְהַמֶּלֶךְ יַעֲנֶה וַיֹאמַר אֲלֵיהֶם אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם מַה־שֶׁעֲשִׂיתֶם לְאֶחָד מֵאַחַי הַצְּעִירִים הָאֵלֶּה לִי עֲשִׂיתֶם׃ 41 וְאָז יֹאמַר גַּם אֶל־הַנִּצָּבִים לִשְׂמֹאלוֹ לְכוּ מֵעָלַי אֲרוּרִים אֶל־אֵשׁ עוֹלָם הַמּוּכָנָה לַשָּׂטָן וּלְמַלְאָכָיו׃ 42 כִּי רָעֵב הָיִיתִי וְלֹא הֶאֱכַלְתֶּם אוֹתִי צָמֵא הָיִיתִי וְלֹא הִשְׁקִיתֶם אוֹתִי׃ 43 אֹרֵחַ הָיִיתִי וְלֹא אֲסַפְתֶּם אוֹתִי עָרוֹם וְלֹא כִסִּיתֶם אוֹתִי חוֹלֶה וּבַמִּשְׁמָר וְלֹא בִקַּרְתֶּם אוֹתִי׃ 44 וְעָנוּ גַם־הֵם וְאָמְרוּ אֲדֹנֵינוּ מָתַי רְאִינוּךָ רָעֵב אוֹ צָמֵא אוֹ אֹרֵחַ אוֹ עָרוֹם אוֹ חוֹלֶה אוֹ בַמִּשְׁמָר וְלֹא שֵׁרַתְנוּךָ׃ 45 אָז יַעֲנֶה אֹתָם לֵאמֹר אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם מַה־שֶׁלּא עֲשִׂיתֶם לְאֶחָד מִן־הַצְּעִירִים הָאֵלֶּה גַּם־לִי לֹא עֲשִׂיתֶם׃ 46 וְהָלְכוּ אֵלֶּה לְמַעֲצֵבַת עוֹלָם וְהַצַּדִּיקִים לְחַיֵּי עוֹלָם׃

פרשנות

עם שובו של ישו לעולם, כאשר הוא יבוא מן השמים עם כל המלאכים הקדושים (הנאמנים לה' ולא לא מרדו בו) וישב על כס הכבוד שהוא גם כס המשפט. יאספו לפניו כל העמים והאומות. ישו יערוך את המשפט לעמים ויפריד בין כבשים, המסמלים את הנאמנים מקרב העמים, והם יוצבו לימינו, לבין העתודים (עיזים), שמסמלים את המורדים מבין העמים, והם העתודים שיוצבו לשמאלו.

אל אלה שניצבים לימינו יאמר ישו שהם ברוכים ולכן ראויים לרשת מלכות אלוהים המוכנה כבר מאז הבריאה. מדוע? כיוון שכאשר הוא היה רעב הם האכילו אותו וכאשר הוא היה צמא הם השקו אותו וכאשר הוא היה בודד או חסר בית הם אספו אותו לביתם, וכאשר לא היה לו בגד ללבוש הם הלבישו אותו וכאשר הוא היה חולה הם בקרו אותו וכאשר הוא נאסר הם באו אליו ושמרו לו אמונים. הצדיקים ישאלו, מתי ראינו אותך בכל המצבים הללו? תשובתו של ישו על כך היא שכל מה שעשו לאחיו הצעירים, בעצם עשו לו עצמו.

אל אלה שניצבים לשמאלו יאמר ישו לכו מעלי ארורים לאש הנצחית שמוכנה לשטן ולמלאכיו ולכן ראויים לרשת מלכות אלוהים המוכנה כבר מאז הבריאה. מדוע? כיוון שכאשר הוא היה רעב הם לא האכילו אותו וכאשר הוא היה צמא הם לא השקו אותו וכאשר הוא היה בודד או חסר בית הם לא אספו אותו לביתם, וכאשר לא היה לו בגד ללבוש הם לא הלבישו אותו וכאשר הוא היה חולה או במאסר הם לא בקרו אותו. אותם רשעים ישאלו, מתי ראינו אותך בכל המצבים הללו? תשובתו של ישו על כך היא שכל מה שלא עשו לאחיו הצעירים, בעצם לא עשו לו עצמו.

אפשר להבין את הביטוי "אחיו הצעירים" בשני אופנים: מצד אחד אלה הם בני ישראל, שהם אחיו בבשר^[6]. השקפה זו מבוססת גם על קטעי נבואה הלקוחים מהנביאים יואל ד' 1–8^[7], דניאל ז' 25–27^[8], ישעיהו ל"ד 2–3^[9] וכן 5^[10] ו-8^[11], ישעיהו ס"ג 1–8^[12], יחזקאל ל"ו 2–7^[13].

בנוסף לכך גם על כל אותם מאמינים נאמנים באמונה מקרב הגויים. בכל מקום שבני ישראל או המאמינים הנאמנים שנרדפו, התקבלו ברוח טובה תוך דאגה והבנה לצרכיהם, "חסידי אומות העולם", הם יחשבו לכבשים הראויים לעמוד לימינו ולהתברך ולהיות מוגדרים כצדיקים הראויים לחיי נצח, לעומתם העתודים - הרשעים ילכו למעצבת עולם - לגיהנום.

הערות שוליים

1. Alford, H. (1841-61), Greek Testament Critical Exegetical Commentary - Alford: Matthew 25, accessed 21 March 2021
2. BBC Bitesize, Death and the afterlife: The Parable of the Sheep and Goats, accessed 21 March 2021
3. חזון יוחנן י"ט 9: "וַיֹּאמֶר אֵלַי כְּתֹב אַשְׁרֵי הַקְּרוּאִים אֶל־מִשְׁתֵּה חֲתֻנַּת הַשֶׂה וַיֹּאמֶר אֵלַי אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֱמֶת הֵם דִּבְרֵי אֱלֹהִים:"
4. Craig S. Keener, The Gospel of Matthew: A Socio-Rhetorical Commentary, Eerdmans, 2009, מסת"ב 0-8028-6498-8, p. 597.
5. J. Dwight Pentecost, The Parables of Jesus: Lessons in life from the Master Teacher, Kregel Publications, 1998, מסת"ב 0-8254-3458-0, p. 150.
6. Samuel Whitefield, Who are the "least of these my brethern?", https://samuelwhitefield.com/1109/who-are-the-least-of-these-my-brethren, may 29 2014
7. א כִּי, הִנֵּה בַּיָּמִים הָהֵמָּה--וּבָעֵת הַהִיא:  אֲשֶׁר אשוב (אָשִׁיב) אֶת-שְׁבוּת יְהוּדָה, וִירוּשָׁלִָם.  ב וְקִבַּצְתִּי, אֶת-כָּל-הַגּוֹיִם, וְהוֹרַדְתִּים, אֶל-עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט; וְנִשְׁפַּטְתִּי עִמָּם שָׁם, עַל-עַמִּי וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פִּזְּרוּ בַגּוֹיִם, וְאֶת-אַרְצִי, חִלֵּקוּ.  ג וְאֶל-עַמִּי, יַדּוּ גוֹרָל; וַיִּתְּנוּ הַיֶּלֶד בַּזּוֹנָה, וְהַיַּלְדָּה מָכְרוּ בַיַּיִן וַיִּשְׁתּוּ.  ד וְגַם מָה-אַתֶּם לִי, צֹר וְצִידוֹן, וְכֹל, גְּלִילוֹת פְּלָשֶׁת; הַגְּמוּל, אַתֶּם מְשַׁלְּמִים עָלָי, וְאִם-גֹּמְלִים אַתֶּם עָלַי, קַל מְהֵרָה אָשִׁיב גְּמֻלְכֶם בְּרֹאשְׁכֶם.  ה אֲשֶׁר-כַּסְפִּי וּזְהָבִי, לְקַחְתֶּם; וּמַחֲמַדַּי, הַטֹּבִים, הֲבֵאתֶם, לְהֵיכְלֵיכֶם.  ו וּבְנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יְרוּשָׁלִַם, מְכַרְתֶּם לִבְנֵי הַיְּוָנִים, לְמַעַן הַרְחִיקָם, מֵעַל גְּבוּלָם.  ז הִנְנִי מְעִירָם--מִן-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתָם שָׁמָּה; וַהֲשִׁבֹתִי גְמֻלְכֶם, בְּרֹאשְׁכֶם.  ח וּמָכַרְתִּי אֶת-בְּנֵיכֶם וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם, בְּיַד בְּנֵי יְהוּדָה, וּמְכָרוּם לִשְׁבָאיִם, אֶל-גּוֹי רָחוֹק:  כִּי יְהוָה, דִּבֵּר.
8. (כה) וּדְבָרִים לְצַד הָעֶלְיוֹן יְדַבֵּר, וְאֶת קְדוֹשֵׁי הָעֶלְיוֹנִים יְעַנֶּה, וְיַחְשֹׁב לְשַׁנּוֹת זְמַנִּים וְדָת. וְיִנָּתְנוּ בְיָדוֹ עַד מוֹעֵד וּמוֹעֲדִים וַחֲצִי מוֹעֵד. (כו) וְהַדִּין יֵשֵׁב וְשִׁלְטוֹנוֹ יַעֲבִירוּ, לְהַשְׁמִיד וּלְהַאֲבִיד עַד הַסּוֹף. (כז) וְהַמַּלְכוּת וְהַשִּׁלְטוֹן וְהַגְּדֻלָּה, אֲשֶׁר לַמַּלְכֻיּוֹת תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם, נִתְּנוּ לְעַם קְדוֹשֵׁי עֶלְיוֹנִים. מַלְכוּתוֹ מַלְכוּת עוֹלָם, וְכָל הַשִּׁלְטוֹנוֹת לוֹ יַעַבְדוּ וְיִשָּׁמֵעוּ.
9. ב כִּי קֶצֶף לַיהוָה עַל-כָּל-הַגּוֹיִם, וְחֵמָה עַל-כָּל-צְבָאָם; הֶחֱרִימָם, נְתָנָם לַטָּבַח.  ג וְחַלְלֵיהֶם יֻשְׁלָכוּ, וּפִגְרֵיהֶם יַעֲלֶה בָאְשָׁם; וְנָמַסּוּ הָרִים, מִדָּמָם.
10. ה כִּי-רִוְּתָה בַשָּׁמַיִם, חַרְבִּי; הִנֵּה עַל-אֱדוֹם תֵּרֵד, וְעַל-עַם חֶרְמִי לְמִשְׁפָּט.
11. ח כִּי יוֹם נָקָם, לַיהוָה--שְׁנַת שִׁלּוּמִים, לְרִיב צִיּוֹן.
12. א מִי-זֶה בָּא מֵאֱדוֹם, חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה, זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ, צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ; אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה, רַב לְהוֹשִׁיעַ. ב מַדּוּעַ אָדֹם, לִלְבוּשֶׁךָ; וּבְגָדֶיךָ, כְּדֹרֵךְ בְּגַת. ג פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי, וּמֵעַמִּים אֵין-אִישׁ אִתִּי, וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי, וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי; וְיֵז נִצְחָם עַל-בְּגָדַי, וְכָל-מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי. ד כִּי יוֹם נָקָם, בְּלִבִּי; וּשְׁנַת גְּאוּלַי, בָּאָה. ה וְאַבִּיט וְאֵין עֹזֵר, וְאֶשְׁתּוֹמֵם וְאֵין סוֹמֵךְ; וַתּוֹשַׁע לִי זְרֹעִי, וַחֲמָתִי הִיא סְמָכָתְנִי. ו וְאָבוּס עַמִּים בְּאַפִּי, וַאֲשַׁכְּרֵם בַּחֲמָתִי; וְאוֹרִיד לָאָרֶץ, נִצְחָם. {ס} ז חַסְדֵי יְהוָה אַזְכִּיר, תְּהִלֹּת יְהוָה, כְּעַל, כֹּל אֲשֶׁר-גְּמָלָנוּ יְהוָה; וְרַב-טוּב לְבֵית יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר-גְּמָלָם כְּרַחֲמָיו וּכְרֹב חֲסָדָיו. ח וַיֹּאמֶר אַךְ-עַמִּי הֵמָּה, בָּנִים לֹא יְשַׁקֵּרוּ; וַיְהִי לָהֶם, לְמוֹשִׁיעַ.
13. א וְאַתָּה בֶן-אָדָם, הִנָּבֵא אֶל-הָרֵי יִשְׂרָאֵל; וְאָמַרְתָּ--הָרֵי יִשְׂרָאֵל, שִׁמְעוּ דְּבַר-יְהוָה.  ב כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, יַעַן אָמַר הָאוֹיֵב עֲלֵיכֶם הֶאָח; וּבָמוֹת עוֹלָם, לְמוֹרָשָׁה הָיְתָה לָּנוּ.  ג לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה:  יַעַן בְּיַעַן שַׁמּוֹת וְשָׁאֹף אֶתְכֶם מִסָּבִיב, לִהְיוֹתְכֶם מוֹרָשָׁה לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם, וַתֵּעֲלוּ עַל-שְׂפַת לָשׁוֹן, וְדִבַּת-עָם.  ד לָכֵן הָרֵי יִשְׂרָאֵל, שִׁמְעוּ דְּבַר-אֲדֹנָי יְהוִה:  כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת, וְלֶחֳרָבוֹת הַשֹּׁמְמוֹת וְלֶעָרִים הַנֶּעֱזָבוֹת, אֲשֶׁר הָיוּ לְבַז וּלְלַעַג, לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם אֲשֶׁר מִסָּבִיב.  ה לָכֵן, כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, אִם-לֹא בְּאֵשׁ קִנְאָתִי דִבַּרְתִּי עַל-שְׁאֵרִית הַגּוֹיִם, וְעַל-אֱדוֹם כֻּלָּא:  אֲשֶׁר נָתְנוּ-אֶת-אַרְצִי לָהֶם לְמוֹרָשָׁה בְּשִׂמְחַת כָּל-לֵבָב, בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ--לְמַעַן מִגְרָשָׁהּ, לָבַז.  ו לָכֵן, הִנָּבֵא עַל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל; וְאָמַרְתָּ לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנְנִי בְקִנְאָתִי וּבַחֲמָתִי דִּבַּרְתִּי, יַעַן כְּלִמַּת גּוֹיִם, נְשָׂאתֶם.  ז לָכֵן, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, אֲנִי, נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי:  אִם-לֹא הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לָכֶם מִסָּבִיב, הֵמָּה כְּלִמָּתָם יִשָּׂאוּ.