ביאור:בבלי מכות פרק א מעומד

לעילוי השכינה הקדושה.

כיצד העדים נעשים זוממין? 'מעידין אנו באיש פלוני כהן שהוא בן גרושה או בן חלוצה לפוסלו מכהונה, הנקרא חלל הפסול לכהונה', אין אומרים: יעשה ולא יעשו, שאפילו רק אחד מהעדים כהן והשני ישראל זה בן גרושה או בן חלוצה תחתיו; אלא לוקה ארבעים ולא עושים בו דין הזמה כאשר זמם לעשות ולפוסלו מכהונה. 'מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לגלות שרצח בשגגה', אין אומרים: יגלה זה תחתיו; אלא לוקה ארבעים ולא יעשו בו דין הזמה של גלות לערי מקלט כמו שזמם לעשות:

גמרא

הא "כיצד אין העדים נעשים זוממין?" מיבעי ליה נאמר בפסוק "ועשיתם לו כאשר זמם" ופה לא נוהגים בהם כאשר זממו לעשות (לדוגמה זממו לפסול כהן לא פוסלים אותם אם היו כהנים} ולא זו בלבד אלא העונש שלהם הוא אחר-מלקות ארבעים!

ועוד, מדקתני לקמן מכות פ"א משנה ד וכן בגמרא דף ה ע"א: 'אבל אמרו להם: היאך אתם מעידין? שהרי באותו היום אתם הייתם עמנו במקום פלוני - הרי אלו זוממין', (מכלל דאלו אין זוממין)!

תנא התם קאי סוף משנה אחרונה במסכת סנהדרין (משנה קודמת):

'כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה, חוץ מזוממי בת כהן ובועלה שאין מקדימין לאותה מיתה, אלא למיתה אחרת למיתה של הבועל ולא של בת כהן שהיא בשריפה שנאמר 'ועשיתם לו כאשר זמן לעשות לאחיו' - ולא לאחותו כמובא בפרק אלו הן הנחנקין במסכת סנהדרין, ודינם בחנק כפי שרצו לחייבו' - ויש עדים זוממין אחרים, שאין עושין בהן דין הזמה כל עיקר, אלא מלקות ארבעים השלמה בין המשניות - 'כיצד? מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה, אין אומרים: יעשה זה בן גרושה או בן חלוצה תחתיו; אלא לוקה את הארבעים'.

מנהני מילי?

א"ר יהושע בן לוי: (אמר ר"ש בן לקיש) דאמר קרא (דברים יט, יט): 'ועשיתם לו כאשר זמם', לו - ולא לזרעו שזממו לפסולו ולפסול זרעו והדין הוא רק כלפיהם ולא כלפי זרעם לכן לא עושים בהם דין הזמה אלא מלקות. וליפסלוהו לדידיה ולא ליפסלו לזרעיה ולמה שלא יפסלו רק אותו ולא את זרעו? בעינן נדרשים - 'כאשר זמם לעשות', וליכא.

בר פדא אומר: קל וחומר ומה המחלל אינו מתחלל כהן המחלל את זרעו ופוסל אותם מכהונה שנושא גרושה הוא אינו נפסל מכהונה הבא לחלל ולא חילל עדים זוממים שבאו לחלל את הנידון ולא חיללו כי הוזמו ע"י עדים אחרים שאמרו 'היאך אתם מעידין שהרי...הרי אלו זוממין' אינו דין שלא יתחלל?

מתקיף לה רבינא: אם כן - בטלת תורת עדים זוממין!

מה הסוקל אינו נסקל עדים שהעידו על הנידון שרצח במזיד ודינו בסייף כמובא בסנהדרין נב ע"ב, והוציאוהו להורג ולאחר מכן התברר שהיו אלו עדים זוממים לא מוציאים אותם להורג הבא לסקול ולא סקל עדים זוממים שבאו לסקול ולא סקלו כי הוזמו אינו דין שלא יסקל אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא לו ולא לזרעו:

מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב גלות כו' אין אומרים יגלה זה תחתיו אלא לוקה ארבעים:

מנא הני מילי?

אמר ר"ל: דאמר קרא (דברים יט, ה) 'הוא ינוס אל אחת הערים', הוא - ולא זוממין.

ר' יוחנן אומר: ק"ו ומה הוא שעשה מעשה במזיד אינו גולה הרוצח במזיד לא גולה אלא נהרג כדאמרן הן שלא עשו מעשה במזיד אלא דיבור של עדות המוביל לעשייה אינו דין שלא יגלו?

והיא נותנת אותה סיבה שהבאת לפוטרו מגלות מחייבתו גלות (והלא דין הוא) הוא שעשה מעשה במזיד - לא ליגלי כי היכי דלא תיהוי ליה כפרה שלא תעלה לו בזה כפרה הן שלא עשו מעשה במזיד נמי ליגלו כי היכי דליהוי שתהיה להו כפרה. אלא מחוורתא כדר"ל הוא ולא עדים זוממים.

אמר עולא: רמז לעדים זוממין מן התורה מנין?

רמז לעדים זוממין בתימהה?? והא כתיב (דברים יט, יט) 'ועשיתם לו כאשר זמם'.

אלא כך אמר עולא רמז לעדים זוממין שלוקין מן התורה מנין? דכתיב (דברים כה, א) 'והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע'.

משום והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע בתימהה? אלא, עדים בסוף יתברר שהיו זוממים שהרשיעו את הצדיק ואתו עדים אחריני ואמרו להם 'היאך אתם מעידים וכ' והצדיקו את הצדיק דמעיקרא ושוינהו להני רשעים העדים הראשונים רשעים - והיה אם בן הכות הרשע.

ותיפוק ליה ותלמד זאת מהפסוק (שמות כ, יב) מ'לא תענה' משום דהוי לאו שאין בו מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו אלא 'לא תענה' זהו לאו שאין בו מעשה וכלל בידנו לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו.

תנו רבנן, "ד' דברים נאמרו בעדים זוממין, אין נעשין בן גרושה ובן חלוצה, ואין גולין לערי מקלט, ואין משלמין את הכופר באו עדים זוממים שרצו לחייב אדם ממון בכך שהעידו שהשור המועד שלו הרג אדם ולא מחייבים אותם ממון כמו שרצו לחייבו אלא מתחייבים מלקות מ', ואין נמכרין בעבד עברי באו עדים זוממים לחייב אדם שגנב ואין לו לשלם העדים הזוממים אינם נמכרים בעבד עברי כמו שזממו אלא מלקות מ', משום ר"ע אמרו אף אין משלמין ע"פ עצמן סבור שעדים זוממים זהו קנס, והמודה בקנס פטור מהקנס ואפילו ע"פ עצמו"

אין נעשין בן גרושה ובן חלוצה - כדאמרן.

ואין גולין לערי מקלט - כדאמרן.

ואין משלמין את הכופר - קסברי הכופרא כפרה הכופר בא כדי לכפר והם אינם בני כפרה והני לאו בני כפרה נינהו.

מאן תנא כופרא כפרה? אמר רב חסדא: ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה היא.

דתניא, (שמות כא, ל) 'ונתן פדיון נפשו' דמי ניזק חכמים אומרים דמי האדם הניזק. רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: דמי מזיק.

מאי לאו בהא קא מיפלגי? דמר סבר כופרא-ממונא ומר סבר כופרא-כפרה?

אמר רב פפא: לא, דכולי עלמא כופרא-כפרה, והכא בהא קא מיפלגי- מר סבר רבנן בדניזק שיימינן ומר סבר ר' ישמעאל בדמזיק שיימינן.

מאי טעמייהו דרבנן? נאמר השתה למטה ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו ונאמר השתה למעלה  וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפללים מה להלן למעלה-פסוק כב, באישה הרה שפגעו בולדיה משלמים דמי ניזק בדניזק אף כאן בגזרה שווה בדניזק. ורבי ישמעאל? ונתן פדיון נפשו כתיב! ורבנן? אין כן פדיון נפשו כתיב, מיהו כי שיימינן? בדניזק שיימינן!

ואין נמכרין בעבד עברי - סבר רב המנונא למימר: הני מילי שלא נמכר בעבד עברי היכא דאית ליה לדידיה דמיגו דאיהו לא נזדבן היכן שיש לו (לנידון) לעצמו שמתוך שהוא לא נמכר-אינהו נמי לא מיזדבנו, אבל היכא דלית ליה לדידיה שאין לו לעצמו לשלם, לנידון אע"ג דאית להו לדידהו מיזדבנו.

(א"ל רבא) ולימרו ליה העדים הזוממים: אי אנת הוה לך מי הוה מיזדבנת? אנן נמי לא מיזדבנינן!

אלא כך סבר רב המנונא לומר סבר רב המנונא למימר: הני מילי שלא נמכרים בעבד עברי היכא דאית שיש ליה או לדידיה או לדידהו, אבל היכא דלית שאין ליה לא לדידיה ולא לדידהו-מזדבני.

א"ל רבא (שמות כב, ב) 'ונמכר בגנבתו' אמר רחמנא, בגנבתו - ולא בזממו:

משום ר"ע אמרו וכו' אף אין משלמין ע"פ עצמן:

מאי טעמא דר"ע? קסבר קנסא הוא וקנס המודה בקנס אין משלם ע"פ עצמו.

אמר רבה: תדע שזה קנס שהרי לא עשו מעשה אלא דיבור עדות [ונהרגים אם העידו בנידון שהרג במזיד אפילו שלא הרגו אותו נהרגים] ומשלמין אם זממו לחייבו ממון ולא חייבוהו מחוייבים.

אמר רב נחמן: תדע שזה קנס שהרי ממון ביד בעלים ומשלמים.

מאי ניהו מהו שאמר רב נחמן?

דלא עשו מעשה.

היינו דרבה הרי אמר כמו רבה ומה חידש?!

אימא וכן אלא תאמר 'וכן אמר רב נחמן' אמר ר"נ.

אמר רב יהודה אמר רב עד זומם משלם לפי חלקו.

מאי משלם לפי חלקו? אילמא אם נאמר דהאי משלם פלגא והאי משלם פלגא אחד העדים משלם חלק והאחר משלם חלק - תנינא משנה מכות פ"א משנה ג 'משלשין בממון ואין משלשין במלקות'.

אלא מה הסיבה שעד זומם אחד שמשלם לפי חלקו?, כגון דאיתזום חד מינייהו הוזם רק עד אחד מהם דמשלם פלגא דידיה. ומי משלם? והא תניא 'אין עד זומם משלם ממון עד שיזומו שניהם'!

אמר רבא: באומר 'עדות שקר העדתי'. כל כמיניה? כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד! וכי מקבלים ממנו עדותו אחרי שהעיד שוב אינו חוזר בו ומעיד?.

אלא באומר 'העדנו והוזמנו בב"ד פלוני'. כמאן? דלא כר"ע, דאי כר"ע - הא אמר לעיל 'משום ר"ע אמרו כו' 'אף אינו משלם ע"פ עצמו'.

אלא אלא היכן נמצא כדעת רבי עקיבא? באומר 'העדנו והוזמנו בב"ד פלוני וחוייבנו ממון', ס"ד אמינא כיון דלחבריה לא מצי מחייב ליה כיוון 'אין עד זומם משלם ממון עד שיזומו שניהם', איהו נמי לא מיחייב, קמ"ל שהוא לבדו כן מתחייב ממון לפי חלקו:

מעידין אנו את איש פלוני עדים זוממים שמעידים "בפנינו נתגרשה ביום פלוני ולא נתן לה כתובתה" והבעל אומר "לא גרשתי" ומגיעים עדים אחרים ואומרים 'האיך אתם מעידים' וכו' שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובתה נמצא שרצו להפסיד את הבעל ממון. והלא בין היום אם יגרשנה ובין למחר אם ימות הבעל סופו ליתן לה כתובתה, אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו מתוך ספק כמה העדים הזוממים רצו להפסידו אם מתה-מלוא הכתובה ואם ימות/יגרשנה לא היו מפסידים אותו.לכן, מוציאים את הכתובה למכירה במחיר מוזל מערכה ויכול הקונה להרוויח או להפסיד, ומפרש בגמרא, שאם נתאלמנה או נתגרשה נמצא שלא הפסידו את הבעל אך קונה הכתובה ירוויח בסיכון שלקח. ואם מתה יירשנה בעלה רצו להפסידו את מלוא ערך הכתובה וקונה הכתובה יפסיד את חלק הסיכון שנתן:

גמרא

כיצד שמין את ערך הכתובה שרצו להפסידו?

אמר רב חסדא: בבעל אם הוא ילד או זקן, בריא או חלש, ותרן או קפדן. ועוד שיפה כוחו של הבעל שנהנה מנכסי מלוג.

רב נתן בר אושעיא אומר: באשה אם הייתה בריאה או חלשה, צעירה או זקנה, אם יש שלום בבית או קרובים הם להתגרש. ומשלמים את ההפרש שזהו הסכום שרצו להפסידו.

אמר רב פפא: באשה ובכתובתה כרב נתן, ועוד לפי טובת הנאת הכתובה שכן אין טובת הנאת כתובה נאה ככתובה מועטת ודברים אלו לפי שיעור הדיינים:

מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לחבירו אלף זוז על מנת ליתנן לו מכאן ועד שלשים יום, והוא אומר הלווה מכאן ועד עשר שנים. אומדים כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו אלף זוז בין נותנן מכאן ועד ל' יום בין נותנן מכאן ועד עשר שנים ואת ההפרש ביניהם נותנים העדים הזוממים לאיש פלוני שרצו לחייבו:

גמרא

אמר רב יהודה אמר שמואל המלוה את חבירו לעשר שנים - שביעית משמטתו, ואע"ג דהשתא בסוף שנת שמיטה, ויש אומרים בתחילת שנת השמיטה לא קרינן ביה (דברים טו, ב) 'לא יגוש', סוף אתי לאחר י' שנים יבוא המלווה לדרוש כספו ויעבור על לא יגוש לידי לא יגוש.

מתיב רב כהנא: 'אומדים כמה אדם רוצה ליתן ויהיו אלף זוז בידו בין ליתן מכאן ועד ל' יום ובין ליתן מכאן ועד עשר שנים', ואי אמרת שביעית משמטתו - כולהו נמי בעי שלומי ליה ולא ההפרש שרצו להפסידו שכן רצו להפסידו את כל האלף זוז!

אמר רבא: הב"ע? במלוה על המשכון ובמוסר שטרותיו לב"ד, דתנן שביעית פ"י משנה ב 'המלוה על המשכון והמוסר שטרותיו לב"ד - אין משמיטין'.

• איכא דאמרי: א"ר יהודה אמר שמואל המלוה את חבירו לעשר שנים - אין שביעית משמטתו, ואע"ג דאתי לידי 'לא יגוש', השתא מיהא לא קרינן ביה 'לא יגוש'.

אמר רב כהנא: אף אנן נמי תנינא 'אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו אלף זוז בידו בין ליתן מכאן ועד ל' יום ובין ליתן מכאן ועד עשר שנים', ואי אמרת שביעית משמטתו כולהו נמי בעו שלומי ליה!

אמר רבא: הב"ע? במלוה על המשכון ובמוסר שטרותיו לב"ד, דתנן 'המלוה על המשכון והמוסר שטרותיו לב"ד אין משמיטין'.

• ואמר רב יהודה אמר שמואל האומר לחבירו 'ע"מ שלא תשמטני שביעית - שביעית משמטת'.

לימא קסבר שמואל, מתנה על מה שכתוב בתורה הוא - וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל.

והא איתמר האומר לחבירו 'על מנת שאין לך עלי אונאה'

רב אומר: היש לו עליו אונאה.

ושמואל אומר: אין לו עליו אונאה.

הא איתמר עלה, אמר רב ענן: לדידי מפרשא ליה מיניה דשמואל 'על מנת שאין לך עלי אונאה' - אין לו עליו אונאה, 'על מנת שאין בו אונאה' - הרי יש בו אונאה;

ה"נ, 'ועל מנת שלא תשמטני בשביעית' - אין שביעית משמטתו, 'ע"מ שלא תשמטני שביעית' - שביעית משמטתו.

תנא 'המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתובעו פחות מל' יום'.

סבר רבה בר בר חנה קמיה דרב למימר: הני מילי במלוה בשטר - דלא עבד איניש דטרח דכתב שטר בציר מתלתין יומין, אבל מלוה על פה לא שאפילו פחות מל' יום יכול לתבוע את הלווה לשלם.

אמר ליה רב: הכי אמר חביבי רבי חייא, "אחד המלוה בשטר ואחד המלוה על פה דינם שווה שהמלווה אינו יכול לתבוע את הלווה פחות מל' יום".

תניא נמי הכי, 'המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתובעו פחות משלשים יום, אחד המלוה בשטר ואחד המלוה על פה'.

אמר ליה שמואל לרב מתנה: לא תיתיב אכרעיך לא תשב על רגליך עד דמפרשת לה להא שמעתא מנא הא מילתא דאמור רבנן לזו השמועה מניין הדבר שאמרו חכמים 'המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתובעו פחות מל' יום אחד המלוה בשטר ואחד המלוה על פה'?

א"ל דכתיב (דברים טו, ט) 'קרבה שנת השבע שנת השמטה', ממשמע שנאמר 'קרבה שנת השבע' איני יודע שהיא 'שנת שמטה'? אלא, מה תלמוד לומר 'שנת השמטה'? לומר לך [יש] שמטה אחרת שהיא כזו, ואיזו זו? המלוה את חבירו סתם - שאינו רשאי לתובעו בפחות משלשים יום, דאמר מר: שלשים יום בשנה - חשוב שנה.

• ואמר רב יהודה אמר רב הפותח בית הצואר העושה פתח לצואר ומשלים את הבגד בשבת - חייב חטאת משום מלאכת מכה בפטיש.

מתקיף לה רב כהנא: וכי מה בין זה למגופת חבית החותך פקק החבית בשבת שמותר?

א"ל: זה חבור בבגד ובעשית הפתח הוי גמר מלאכה וזה אינו חבור במגופת חבית דלא חשיבי כלי אחד.

• ואמר רב יהודה אמר רב מקוה מ' סאה מי גשמים כשר לטבילה בין היו לפניו מים שאובים קודם לכן ובין אחריו, אך גזרו חכמים אם יהיו ג' לוגין מים שאובים קודם מ' סאה יפסלו את המקוה שלשת לוגין מים שנפל לתוכן קורטוב של יין ומראיהן כמראה יין ונפלו למקוה לא פסלוהו.

מתקיף לה רב כהנא: וכי מה בין זה למי צבע הפוסלים את המקווה בג' לוגין מי צבע שאובים קודם מ' סאה לא שאובים? דתנן, ר' יוסי אומר: מי צבע - פוסלין את המקוה בשלשת לוגין.

א"ל לרב כהנא רבא: התם מיא דצבעא מקרי נקראים מי-צבע שמא יטעו האנשים וגזרת חזל עומדת במקומה, הכא חמרא מזיגא מקרי.

והתני רבי חייא: הורידו את המקוה דהוי ג' לוגין מים שאובים פוסלים את המקוה ויש להורידה מכשרותה משום גזירת חכמים!

אמר רבא: לא קשיא, הא רבי יוחנן בן נורי ג' לוגין ובתוכם קורטוב יין ומראיהן כמראה יין לא פסלו את המקוה הא רבנן כרבי חייא. דתנן, שלשת לוגין מים חסר קורטוב שנפל לתוכן קורטוב יין ומראיהן כמראה יין ונפלו למקוה לא פסלוהו, וכן ג' לוגין מים חסר קורטוב שנפל לתוכן קורטוב חלב ומראיהן כמראה מים ונפלו למקוה לא פסלוהו תנא קמא ר' יוחנן בן נורי אומר: הכל הולך אחר המראה.

הא מיבעיא בעי לה רב פפא האם דינו של רב כדין רבי יוחנן בן נורי כמו שהעמיד רבא או כדין רבנן, דבעי רב פפא: רב תני 'חסר קורטוב' ברישא לא כפי שרב יהודה אמר משמו של רב, כלו' יש בהם ג' לוגין מים שאובים הפוסלים כשלעצמם אבל בגלל שמראיהן כמראה יין לא פוסלים אבל שלשה לוגין בלי התייחסות לשינוי צבע אלא ג' לוגין מים שאובים בלי חסר קורטוב לתנא קמא פסלי, ואתא ר' יוחנן בן נורי למימר 'הכל הולך אחר המראה' ורב אומר כר' יוחנן בן נורי שהכל הולך אחר המראה, גם כאשר יש ג' לוגין מים שאובים בלי חסר קורטוב; או דלמא רב לא תני 'חסר קורטוב' ברישא כדאמר רב יהודה משמו של רב, ור' יוחנן בן נורי כי פליג אסיפא הוא דפליג בג' לוגין ובתוכם קורטוב חלב שמראהן כמראה מים ולא על המראה יין ורב דאמר כדברי הכל ג' לוגין מים שאובים וקורטוב יין שמאריהן כמראה היין לא פוסל את המקוה?

לרב פפא מיבעיא ליה נצרך לו לומר שרב אמר כדברי הכל. לרבא פשיטא ליה שרב אמר כר' יוחנן.

אמר רב יוסף: לא שמיעא לי הא שמעתא היה תלמידו של רב יהודה בר יחזקאל שאמר שמועה זו משום רב ובעקבות מחלתו שכח תלמודו. אמר ליה אביי: את אמרת לה ניהלן אתה אמרת זאת לנו, והכי אמרת ניהלן, דרב לא תני 'חסר קורטוב' ברישא ורבי יוחנן אסיפא פליג בחסר קורטוב, ג' לוגין חסר קורטוב עם קורטוב חלב פוסל כי מראהו כמראה מים ורב דאמר כדברי הכל ג' לוגין מים אפילו שלא חסר קורטוב עם קורטוב יין ומראיהן כמראה יין אינם פוסלים והולכים אחר המראה.

• ואמר רב יהודה אמר רב חבית מליאה מים מים שאובים שנפלה לים הגדול שהמים בו עומדים הטובל שם לא עלתה לו טבילה אפילו טהור שטבל משום גזרת חכמים שמא טבל ראשו ורובו במים שאובים של מי החבית ונפסל האדם מלאכול תרומה, חיישינן לשלשה לוגין שלא יהו במקום אחד ודוקא לים הגדול דקאי וקיימא אבל נהרא בעלמא לא אבל אין לחשוש לגזרת חכמים בנהר זורם, שהמים בו מתערבבים ובהכרח לא טבל ראשו ורובו במים שאובים.

תניא נמי הכי תוספתא במסכת מקואות, חבית מליאה יין שנפלה לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה שהים עומד במקומו ובהכרח טבל ראשו ורובו במים שאובים (יין), חיישינן לשלשה לוגין שאובין שלא יהו במקום אחד; וכן ככר של תרומה שנפל שם טמא אדם טמא שטבל בים הגדול במקום שנפל חבית מליאה מים חוששים שמא טימא את המים והמים את ככר התרומה.

מאי וכן? מהו דתימא, התם אוקי גברא אחזקיה מעמידים את החזקה על האדם שהיה טמא תחילה הכא אוקי תרומה אחזקה מעמידים את החזקה על התרומה שהיתה טהורה בתחילה קמ"ל מהתוספתא שאף לחזקת טהרה יש לחשוש שהיין עומד במקומו וטמא את הככר:

מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממין לוקין משום לא תענה ברעך עד שקר ומשלמין מדין הזמה שלא השם המקרא המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין, דברי ר' מאיר. וחכ"א: כל המשלם אינו לוקה. מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב מלקות ארבעים ונמצאו זוממין לוקין שמונים משום (שמות כ, יב) "לא תענה ברעך עד שקר" מ' מלקויות ומשום (דברים יט, יט) "ועשיתם לו כאשר זמם" ועוד מ' מלקויות, דברי ר' מאיר. וחכ"א: אין לוקין אלא ארבעים:

גמרא

בשלמא לרבנן (דברים כה, ב) 'כדי רשעתו' כתיב - משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות.

אלא רבי מאיר מאי טעמיה שמחייב פעמיים למרות שכתוב כדי רשעתו? אמר עולא: גמר ממוציא שם רע למד מבעלה של נערה מאורסה שאמר שלא מצא לה בתולין והעליל שזינתה נענש במלקות כדכתיב 'ויסרו אותו' ונענש בממון דכתיב 'וענשו אותו מאה כסף', מה מוציא שם רע לוקה-ומשלם אף כל המתחייב בשני עונשים, וכדי רשעתו מדובר רק במלקות ומיתה לוקה ומשלם.

מה למוציא שם רע שכן קנס! סבר לה כר' עקיבא דאמר: עדים זוממין קנסא הוא.

• איכא דמתני להא דעולא, אהא דתניא על קורבן פסח, (שמות יב, י) 'לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר' וגו' באש תשרפו, בא הכתוב ליתן עשה באש תשרפו אחר לא תעשה לא תותירו לומר שאין לוקין עליו היינו לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו, דברי ר' יהודה. ר' עקיבא אומר: לא מן השם הוא זה לא בגלל שזהו לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו, אלא משום דהוי ליה לאו שאין בו מעשה - 'וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו', מכלל אזי דר' יהודה סבר - לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, מנא ליה? מניין למד זאת ר' יהודה אמר עולא: גמר ממוציא שם רע, מה מוציא שם רע לאו שאין בו מעשה אלא דיבור לוקין עליו אף כל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. מה למוציא שם רע שכן לוקה ומשלם ולא כמו שאר הלאוין שפחות חמורים! אלא אמר ריש לקיש: גמר מעדים זוממין, מה עדים זוממין לאו שאין בו מעשה לוקין עליו מ'לא תענה ברעך עד שקר', אף כל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. מה לעדים זוממין שכן אין צריכין התראה מסכת כתובות לג.! מוציא שם רע יוכיח שצריך התראה! וחזר הדין. לא ראי-זה כראי זה עדים זוממים כמוציא שם רע שלוקה ומשלם ולא ראי-זה כראי זה מוציא שם רע כעדים זוממים שאין צריכים התראה, הצד השוה שבהן 'לאו שאין בו מעשה ולוקין עליו', אף כל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. מה להצד השוה שבהן שכן-קנס ובכך חמורים משאר הלאוין! הא לא קשיא, רבי יהודה לא סבר לה כרבי עקיבא עדים זוממים קנסא הוא אלא תשלומי ממון. אלא יש להקשות מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן-צד חמור מוציא שם רע משלם ולוקה ועדים זוממים לא צריכי התראה ורבי יהודה צד חמור לא פריך משום שאין חומרתם גורמת שילקו כי אינה שוה, לכן למד כל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו.

ורבנן האי (שמות כ, יב) "לא תענה ברעך עד שקר" מאי דרשי ביה?

ההוא מיבעי ליה לאזהרה לעדים זוממין שבלי אזהרה אין עונשים.

ורבי מאיר אזהרה לעדים זוממין מנא ליה? אמר רבי ירמיה: נפקא ליה (דברים יט, כ) מ'והנשארים ישמעו ויראו ולא יוסיפו עוד', ורבנן? ההוא מיבעי ליה להכרזה. ורבי מאיר? הכרזה מ'ישמעו ויראו' נפקא:

משלשין בממון ואין משלשין במכות. כיצד? העידוהו שהוא חייב לחבירו מאתים זוז, ונמצאו זוממין - משלשין ביניהם; אבל אם העידוהו שהוא חייב מלקות ארבעים, ונמצאו זוממין כל אחד ואחד לוקה ארבעים:

גמרא

מנא הני מילי שמתחלקים בממון אם הוזמו אבל במלקות כל אחד לוקה ארבעים?

אמר אביי: נאמר (דברים כה, ב) 'רשע אם בן הכות הרשע' בחייבי מלקיות ונאמר (במדבר לה, לא) 'רשע אשר הוא רשע למות' בחייבי מיתות ב"ד, מה להלן אין מיתה למחצה במיתת ב"ד אף כאן אין מלקות למחצה בחיוב מלקויות.

רבא אמר: בעינן (דברים יט, יט) 'כאשר זמם לעשות לאחיו' - וליכא אם יתחלקו במלקויות. אי הכי ממון נמי מקשים על רבא שגם בממון ישלם כל אחד ולא יתחלקו! ממון מצטרף אלא ממון מצטרף מלקות לא מצטרף:

אין העדים נעשים זוממין עד שיזימו את עצמן. כיצד? אמרו העדים הזוממים "מעידין אנו באיש פלוני שהרג את הנפש". אמרו להם העדים האחרים שרוצים להזימם "היאך אתם מעידין? שהרי נהרג זה או ההורג זה היה עמנו אותו היום במקום פלוני" - אין אלו זוממין. אבל אמרו להם "היאך אתם מעידין שלא היתם בקרבת מקום או במרחק ראייה? שהרי אתם הייתם עמנו אותו היום במקום פלוני" - הרי אלו זוממין, ונהרגין בעדות של פלוני הרג את הנפש על פיהם. באו אחרים באו עדים נוספים והעידו ככת הראשונה ובזימום העדים השנים הזימו גם את גופם כנאמר "הייתם עמנו" באו אחרים עדים נוספים והעידו ככת הראשונה והזימום אף אותם הזימו העדים המזימים אפילו מאה באו והעידו ככת הראשונה והוזמו ע"י העדים השנים כנאמר "הייתם עמנו" כולם יהרגו לפי עדות העדים השנים. רבי יהודה אומר, איסטטית היא זו כת סטיא (סוטה מדרך הישר) ונטלו עצה יחד ואינו נהרג אלא כת הראשונה בלבד:

גמרא

מנא הני מילי שאין העדים נעשים זוממים עד שיזימו אותם לפי מיקומם עצמם?

אמר רב אדא: דאמר קרא (דברים יט, יח) "והנה עד שקר – העד, שקר ענה" עד שתשקר גופה של עדות מיקום העד עצמו.

דבי ר' ישמעאל: תנא (דברים יט, טז) "לענות בו סרה" עד שתסרה גופה של עדות.

אמר רבא: באו שנים ואמרו: "במזרח בירה הרג פלוני את הנפש", ובאו שנים ואמרו: "והלא במערב בירה עמנו הייתם הזימו את הראשונים". חזינן אי כדקיימי רואים אם כשעומדים במערב בירה טרקלין גדול מיחזא חזו ראו ראו למזרח בירה - אין אלו זוממין; ואם לאו - הרי אלו זוממין. פשיטא! מהו דתימא ליחוש לנהורא בריא אלא מהו שתגיד יש לחוש שמא ראייתם של העדים הזוממין טובה ובריאה יותר קמשמע לן שלא.

ואמר רבא: באו שנים ואמרו: "בסורא בצפרא בחד בשבתא הרג פלוני את הנפש במחוז סורא בבוקר באחד בשבת הרג פלוני את הנפש", ובאו שנים ואמרו: "בפניא בחד בשבתא עמנו הייתם בנהרדעא בערב באחד בשבת עמנו הייתם במחוז נהרדעא". חזינן אי מצפרא לפניא מצי אזיל מסורא לנהרדעא רואים אם מבוקר לערב נמצא שניתן ללכת ממחוז סורא לנהרדעא - לא הוו זוממין, ואי לאו - הוו זוממין. פשיטא! מהו דתימא ליחוש לגמלא פרחא אלא מהו שתגיד יש לחוש שמא נסעו בגמל הפורח באויר שמגיע ליעד במהירות קמ"ל שלא נחוש.

ואמר רבא: באו שנים ואמרו: "בחד בשבתא יום ראשון הרג פלוני את הנפש", ובאו שנים ואמרו: "עמנו הייתם בחד בשבתא, אלא בתרי בשבתא הרג פלוני את הנפש"; ולא עוד אלא אפילו אמרו המזימים: "ערב שבת יום שישי, והיה ראוי בזמן עדותם להיות בן מות הרג פלוני את הנפש" - נהרגין ואף הוא נהרג, דבעידנא דקא מסהדי גברא לאו בר קטלא הוא ברגע עדותם האדם אינו בן מות שלא העידו על היום שבאמת אירע בו ההרג. מאי קמ"ל מה בא ללמדנו רבא? תנינא בדף ו ע"ב וכן במשנה מכות פרק א משנה ט: 'לפיכך נמצאת אחת מהן זוממת הוא והן נהרגין והשניה פטורה', סיפא בא להשמיענו את סוף דברי רבא שהדין הולך אחר גמר הדין - מה שאין כן בגמר דין שהעדים הזוממים הנ"ל אינם נהרגים בגמר דין איצטריכא ליה.

באו שנים ואמרו: "בחד בשבתא נגמר דינו של פלוני", ובאו שנים ואמרו: "בחד בשבתא עמנו הייתם אלא בערב שבת נגמר דינו של פלוני"; ולא עוד אלא אפילו אמרו: "בתרי בשבתא נגמר דינו של פלוני" - אין אלו נהרגין אחר גמר הדין ואף שזממו להקדים מיתתו, דבעידנא דקא מסהדי גברא בר קטלא הוא ברגע עדותם האדם בן מות וכבר נגמר דינו למיתה;

וכן לענין תשלומי קנס שגם בתשלומי קנס הכל הולך אחר גמר דין. באו שנים ואמרו: "בחד בשבתא גנב קנס תשלומי כפל וטבח ומכר ואם גם טבח או מכר חייב רק בקנס תשלומי ארבעה וחמשה", ובאו שנים ואמרו: "בחד בשבתא עמנו הייתם, אלא בתרי בשבתא גנב וטבח ומכר" – משלמין שרצו לקנוס אותו קודם המעשה ויכל להודות לפני ב"ד והמודה פטור מקנס; ולא עוד אלא אפילו אמרו המזימים: "בערב שבת ולא ביום שני גנב וטבח ומכר" – משלמין קודם גמר דין רצו לחייבו ממון, דבעידנא דקא מסהדי גברא לאו בר תשלומין הוא ברגע עדותם האדם לא חויב ממון ועדיין לא נגמר דינו.

באו שנים ביום שלישי העידו - "ביום ראשון גנב וטבח ומכר ונגמר דינו" ואמרו: "בחד בשבתא גנב וטבח ומכר ונגמר דינו", ובאו שנים ואמרו: "בחד בשבתא עמנו הייתם אלא ערב שבת גנב וטבח ומכר ונגמר דינו", ולא עוד אלא אפי' אמרו: "בחד בשבתא גנב וטבח ומכר ובתרי בשבתא נגמר דינו" - אין משלמין שכבר נגמר דינו, דבעידנא דקא מסהדי גברא בר תשלומין הוא:

רבי יהודה אומר איסטטית היא זו כו' ואינו נהרג אלא כת הראשונה בלבד:

אי איסטטית היא זו אם היא כת זוממת אינם נאמנים להעיד - אפי' כת ראשונה נמי לא תהרג!

אמר ר' אבהו אלא במה דברים אמורים?: שקדמו והרגו, מאי דהוה הוה.

אלא אמר רבא: הכי קאמר, אם אינה אלא כת אחת - נהרגת, אי איכא טפי אם הם הרבה כתות - אין נהרגין. הא 'בלבד' קאמר והרי נאמר 'בלבד' - קשיא.

ההיא איתתא מעשה באישה שהביא עדים ונמצאו דוברי שקר הביא עדים נוספים ונמצאו דוברי שקר הביאה נוספים ולא נמצאו דוברי שקר דאתאי סהדי-ואישתקור, אייתי סהדי אחריני-ואישתקור, אזלה אייתי סהדי אחריני-דלא אישתקור. אמר ריש לקיש: הוחזקה זו שמביאה עדי שקר, א"ל ר' אלעזר בן פדת: אם היא הוחזקה, כל ישראל מי הוחזקו לשקר בשמה?

זימנין הוו יתבי קמיה דרבי יוחנן, אתא כי האי מעשה לקמייהו כמו המעשה עם האישה אמר ריש לקיש: הוחזקה זו, א"ל רבי יוחנן: אם הוחזקה זו, כל ישראל מי הוחזקו? הדר חזיה לרבי אלעזר בישות החזיר ר"ל פניו לרבי אלעזר בפנים כועסות אמר ליה שמעת מילי מבר נפחא ולא אמרת לי משמיה אילו היית אומר לי משמו לא הייתי שונה בפניו??

לימא ריש לקיש דאמר כרבי יהודה נאמר שר"ל אמר כרבי יהודה שהורגים את הכת הראשונה בלבד מטעם שאותה אישה הוחזקה ורבי יוחנן דאמר כרבנן נאמר שר' יוחנן אמר כרבנן שכל הכיתות יהרגו מהטעם שכל ישראל לא מוחזקים. אמר לך ריש לקיש אנא דאמרי לך אפי' לרבנן נדחה החילוק שאפילו לרבנן שאומרים כולם יהרגו ר"ל אמר שמוחזקת זו עד כאן לא קא אמרי רבנן באישה שמביאה עדים, התם דליכא דקא מהדר במשנה לרבנן מדובר שאין אדם שמחזר אחרי עדים אבל הכא איכא הא דקא מהדרא.

ורבי יוחנן אמר לך אנא דאמרי אפי' לרבי יהודה אפילו לר' יהודה שאומר כת ראשונה בלבד ר' יוחנן אמר כל ישראל לא מוחזקים עד כאן לא קאמר רבי יהודה רק שאדם לא מחזר אחר העדים דיבר ר' יהודה. התם דאמרינן באיסטטית אטו כולי עלמא גבי הני הוו קיימי וכי כל העולם אצל הכת ותשאר עדותם עומדת? בהכרח שלא היו במקום אחד ותישקר עדותם? אבל הכא באישה שהביאה עדים הני ידעי בסהדותא העדים האחרונים יודעים בעדותה ולכן העידו והני לא ידעי בסהדותא העדים שנמצאו דוברי שקר:

אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין עד שיגמר הדין של הנידון שזממו להורגו-לההרג ואז הוזמו, הם נהרגים. שהרי הצדוקין אומרים-עד שיהרג שנאמר (שמות כא, כג) 'נפש תחת נפש'. אמרו להם חכמים: והלא כבר נאמר (דברים יט, יט) 'ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו' והרי אחיו קיים! ואם כן, למה נאמר 'נפש תחת נפש'? יכול משעה שקבלו עדותן יהרגו? תלמוד לומר 'נפש תחת נפש'-הא אינן נהרגין עד שיגמר הדין:

גמרא

• תנא, בריבי בנו של רבי אומר: לא הרגו-נהרגין, הרגו שנאמר 'זמם לעשות', אבל אם 'עשה' לא עושים בו דין הזמה-אין נהרגין. אמר אביו: בני לאו קל וחומר הוא אם לא הרגו נהרגין כל שכן יהרגו אם הרגו!

אמר לו: לימדתנו רבינו שאין עונשין מן הדין מקל וחומר דתניא, (ויקרא כ, יז) 'איש אשר יקח [את] אחותו בת אביו או בת אמו', אין לי אלא בת אביו-שלא בת אמו שחייב עליה כרת, ובת אמו-שלא בת אביו, בת אמו ובת אביו מנין שחייב עליה כרת? ת"ל, (שם) 'ערות אחותו גילה'. עד שלא יאמר את הפסוק 'ערות אחותו גילה' ונלמד ממנו לכרת על אחותו בת אביו ובת אמו יש לי בדין בקל וחומר! אם ענש על בת אביו-שלא בת אמו, ובת אמו-שלא בת אביו, בת אביו ובת אמו לא כל שכן? הא למדת שאין עונשין מן הדין. עונש שמענו שאין עונשין מקל וחומר אזהרה מנין שאין מזהירין מקל וחומר? תלמוד לומר (ויקרא יח, ט) 'ערות אחותך בת אביך או בת אמך', אין לי אלא בת אביו-שלא בת אמו שהיא בלאו דכתיב 'לא תגלה ערותן', ובת אמו-שלא בת אביו, בת אביו ובת אמו מנין שהיא בלאו? תלמוד לומר (ויקרא יח, יא) 'ערות בת אשת אביך מולדת אביך אחותך היא', עד שלא יאמר 'אחותך היא' לרבות ללאו על אחותו בת אביו ובת אמו. יש לי מן הדין! מה אם הוזהר על בת אמו-שלא בת אביו, ובת אביו-שלא בת אמו, בת אביו ובת אמו לא כל שכן? הא למדת שאין מזהירין מן הדין.

• חייבי מלקיות מנין שאם זממו לא עונשין אותם עד שיגמר הדין? תלמוד לומר גזרה שוה רשע דכתיב 'ולא תקחו כפר לנפש רצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת' מה כאן אין מיתה עד שיגמר הדין-רשע 'והיה אם בן הכות הרשע' אף כאן אין מלקות עד שיגמר הדין. חייבי גליות מנין שלא כמו מלקיות מדין 'ועשיתם לו כאשר זמם'-שלומדים מגזרה שוה רשע-רשע, אלא מדין 'לא תענה ברעך עד שקר' מנין שמחויבים הזוממים מלקות רק אחרי שיגמר הדין? אתיא גזרה שוה רוצח דכתיב 'לא תקחו כפר לנפש רצח' מה כאן אין מיתה עד שיגמר הדין-רוצח דכתיב 'והקריתם לכם ערִים ערי מקלט תהיינה לכם ונס שמה רצֵח מכה נפש בשגגה' אף כאן אין לוקים עד שיגמר הדין.

תניא, אמר רבי יהודה בן טבאי: אראה בנחמה נשבע שימותו בניו, אם לא הרגתי עד זומם שרק אחד מהזוממים הוזם להוציא מלבן של צדוקים שהיו אומרים 'אין העדים זוממין נהרגין-עד שיהרג הנדון נפש תחת נפש'. אמר לו שמעון בן שטח: אראה בנחמה, אם לא שפכת דם נקי שהרי אמרו חכמים 'אין העדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם' 'ואין לוקין עד שיזומו שניהם'. מיד קבל עליו הבין שלא הורה כהלכה ר' יהודה בן טבאי שאינו מורה הוראה אלא לפני שמעון בן שטח שלא תצא תקלה על ידו, וכל ימיו של ר' יהודה בן טבאי היה משתטח על קברו של אותו העד, והיה קולו נשמע וכסבורין העם לומר קולו של הרוג העד שהוזם, אמר ר' יהודה בן טבאי קולי שלי הוא, תדעו למחר הוא אני מת אין קולו נשמע. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: דלמא בדינא קם בהדיה אין זה ראייה שזה קולו של ר' יהודה שמא לאחר מותו עמדו בדין של מעלה אי נמי פיוסי פייסיה ר' יהודה לעד הזומם שהרג:

(דברים יז, ו) 'על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת', אם מתקיימת העדות בשנים למה פרט הכתוב בשלשה? אלא להקיש (שלשה לשנים) מה שלשה מזימין את השנים, אף השנים יזומו את הג', ומנין אפי' מאה? ת"ל 'עדים' 'שנים עדים' ולא נאמר שנים או שלשה עדים. ר' שמעון אומר: מה שנים אינן נהרגין עד שיהיו שניהם זוממין שכתוב 'הנה עד שקר העד' ולא העדים ונחשבים כעדות אחת, אף שלשה אינן נהרגין עד שיהיו שלשתן זוממין, ומנין אפי' מאה? ת"ל 'עדים'. רבי עקיבא אומר לומד את דיני תנא קמא מהכתוב 'או שלשה עדים' ור' שמעון מהכתוב 'הנה עד שקר העד' אלא שחולק על דרש הפסוק 'שנים עדים או שלשה עדים' ובא ללמדנו שהחמיר על העד השלישי: לא בא השלישי להקל אלא להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלו על העד השלישי, ואם כן מכאן למד ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה-כעוברי עבירה שדינו של העד השלישי כשני העדים שהתווסף אליהם על אחת כמה וכמה ישלם שכר לנטפל לעושי מצוה-כעושי מצוה, ומה שנים נמצא אחד ועוד דרש, שאם נמצא עד אחד פסול העדות לא מתקיימת בעד אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה, מנין אפי' מאה? ת"ל 'עדים'. אמר רבי יוסי: במה דברים אמורים? בדיני נפשות אבל בדיני ממונות-תתקיים העדות בשאר. רבי אומר: אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות, ואימתי? בזמן שהתרו בהן. אבל בזמן שלא התרו בהן? מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש:

גמרא

אמר רבא: והוא שהעידו כולם בתוך כדי דיבור רק תוך כדי דיבור מתקבלת העדות של כולם.

אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא: מכדי 'תוך כדי דיבור' היכי דמי?

כדי שאילת שאילת שלום, 'שלום עליך רבי' תלמיד לרב.

מאה טובא הוו וכיצד יעידו כולם בזמן כה קצר?! אמר ליה: כל חד וחד בתוך כדי דיבור של חבירו אלא כל אחד ואחד תוך כדי סוף עדות חברו:

רבי עקיבא אומר לא בא שלישי כו' להקל אלא להחמיר עליו, ולעשות דינו כיוצא באלו. ואם כן ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה, על אחת כמה וכמה ישלם שכר לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה ומה שנים כו' נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה, אף שלשה נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה. אמר רבי יוסי: במה דברים אמורים? בדיני נפשות, אבל בדיני ממונות תתקיים העדות בשאר. רבי אומר: אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות. ואימתי? בזמן שהתרו בהן:

אמר ליה רב פפא לאביי על דברי ר' יוסי, שאפילו בזמן שלא התרו בהם מתקיימת העדות. אז ההרוג יציל את ההורג שכן הוא קרוב לעצמו בעדות ופוסל את העדות אלא מעתה הרוג יציל נמצא שאין מתקיימת העדות בהורג!

כשהרגו מאחוריו אלא העדות תתקים במקרה שהרגו מאחוריו ולא ראה ההרוג בהורג.

נרבע יציל וכי נרבע (רשע) שראה יציל??

כשרבעו מאחוריו.

הורג ורובע יצילו הקשה עוד, וכי הרוצח והרובע בעצמם יפסלו את העדות?? אשתיק אביי.

כי אתא רב פפא לקמיה דרבא אמר ליה (דברים יט, טו) 'יקום דבר' - במקיימי דבר ולא בעושי דבר הכתוב מדבר:

אמר רבי יוסי במה דברים אמורים וכו' מה יעשו שני אחים כו':

היכי אמרינן להו לרבי, שאומר רק במקרה שהתרו הם נפסלים אבל אם שני אחים לא התרו איך בודקים אותם ומקיימים עדותם??

אמר רבא: ההכי אמרינן להו, 'למיחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו?' אי אמרי לאסהודי אתו פוסלים את שאר העדים-נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה, אי אמרי למיחזי אתו עדותם מתקיימת בשאר העדים לפי הסברה 'מה יעשו שני אחין' כו'-מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש:

איתמר אמר, רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' יוסי קרוב/פסול פוסל את כל העדות בדיני נפשות ואפילו אם לא התכוון להעיד.

ורב נחמן אומר: הלכה כרבי קרוב/פסול פוסל את כל העדות גם בדיני ממונות וגם בנפשות אך רק אם התכוון להעיד:

היו שנים עדים רואין אותו שהרג את הנפש מחלון זה ושנים רואין אותו מחלון זה ואחד מתרה בו ברוצח באמצע בין שני כיתות העדים, בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו-הרי אלו עדות אחת, ואם לאו-הרי אלו שתי עדיות. לפיכך אם נמצאת אחת מהן זוממת הוא והן הנידון והזוממים נהרגין והשניה פטורה. רבי יוסי אומר: לעולם אין נהרגין עד שיהו שני עדיו מתרין בו שנאמר (דברים יז, ו) 'על פי שנים עדים', דבר אחר 'על פי שנים עדים' שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן:

גמרא

אמר רב זוטרא בר טוביא אמר רב: מנין לעדות מיוחדת עד אחד מחלון זה ועד אחר מחלון זה ולא רואים אחד את השני שהיא פסולה בדיני נפשות? שנאמר (דברים יז, ו) 'לא יומת על פי עד אחד', מאי 'אחד'? אילימא עד אחד-ממש, מרישא שמעינן לה על פי שנים עדים! אלא מאי 'אחד'? אחד-אחד עדות מיוחדת, תניא נמי הכי: "לא יומת על פי עד אחד, להביא שנים שרואים אותו אחד מחלון זה ואחד מחלון זה ואין רואין זה את זה שאין מצטרפין, ולא עוד אלא אפילו בזה אחר זה בחלון אחד אין מצטרפין".

אמר ליה בתימה רב פפא לאביי: השתא ומה 'אחד מחלון זה ואחד מחלון זה' דהאי קא חזי כולו מעשה והאי קא חזי כולו מעשה-אמרת לא מצטרפי, 'בזה אחר זה' דהאי חזי פלגא דמעשה והאי חזי פלגא דמעשה-מיבעיא למה נצרך לומר התנא 'ולא עוד' אם על כל המעשה לימד ואז רק על הרואה חצי מעשה?! אמר ליה: לא נצרכא אלא לבועל את הערוה עבירה שלוקחת זמן ויש מקום לעדות להצטרף.

אמר רבא: אם היו רואין את המתרה או המתרה רואה אותן-מצטרפין בעדות מיוחדת.

ואמר רבא: מתרה שאמרו אפילו מפי עצמו מפי ההרוג ואפילו מפי השד.

אמר רב נחמן: עדות-מיוחדת כשירה בדיני ממונות, דכתיב 'לא יומת על פי עד אחד'-בדיני נפשות הוא דאין-כשירה, אבל בדיני ממונות-כשירה.

מתקיף לה רב זוטרא: אלא מעתה בדיני נפשות תציל שהעדים מצטרפים לעדות ממון גם בעדות מיוחדת, ורק בדיני נפשות גילה הכתוב שאין מצטרפים לחייב את הנידון מיתה, אם כן, יועיל צירופם לענין פטור ממיתה, ואף בדיני נפשות, תציל עדות מיוחדת כאילו היא עדות אחת, אלמה תנן, 'הוא הנידון נהרג והן נהרגין כת הזוממת נהרגת, והשניה פטורה משמע שהיא לא תציל' קשיא כת השניה אינה נפסלת [יחד עם הכת הראשונה שהוזמה] מצד עדות שבטלה מקצתה, כיון שעדי הכת השניה ראו את המעשה מחלון אחר. ואילו עדי הכת הראשונה שהוזמו כולם, נהרגים, משום שהם היו זוממים בעדותם, וזאת על אף שאכן הורגים את הנידון על סמך עדות הכת השניה. אך אם תיתכן צירוף של עדות מיוחדת בממון, תיקשי, שגם בעדות נפשות יפסלו כולם, אף שכל כת ראתה מחלון אחר, כיון שיש כבר טעם לדונם ככת אחת, לקולא. כי היות וכתיב "והצילו העדה", יש לנו לפסלם משום הצירוף שביניהם, כיון שמצינו שהצירוף הזה מועיל בשאר עדויות שאינן של נפשות, ונציל בכך את הנידון, על ידי שנקבע כי עדות הכשרים עליו בטלה. וכמו כן נציל את עדי הכת הזוממת, כי מפני הצירוף יחשבו כולם ככת אחת, וכיון שלא הוזמו כולם, אין מענישים את המוזמים, עד שיזומו כולם. ואם כן, מדוע שנינו 'הוא והן נהרגין' כלומר שנחשבים לשני כיתות אפילו לחומר בדיני נפשות??:

רבי יוסי אומר: לעולם אין נהרגין עד שיהו שני עדיו מתרין בו כו':

א"ל רב פפא לאביי: ומי אית ליה לרבי יוסי האי סברא שצריך התראה? והתנן, רבי יוסי אומר: השונא נהרג כשאמר בשוגג הרגתי (רש"י) מפני שהוא כמועד ומותרה!

א"ל אביי לרב פפא: ההוא רבי יוסי בר יהודה ר' יוסי של המשנה היא, דתניא, רבי יוסי בר יהודה אומר: חבר אין צריך התראה לפי שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד:

דבר אחר 'על פי שנים עדים' שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן:

הנהו לעוזי עדים דוברי שפה לועזית דאתו לקמיה דרבא אוקי רבא תורגמן בינייהו העמיד רבא תורגמן בין הדיינים לבינם, והיכי עביד הכי? והתנן, 'שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן'!

רבא, מידע הוה ידע מה דהוו אמרי ואהדורי הוא דלא הוה ידע ידוע ידע בשפת עדותם אלא להשיב להם בשפתם לא ידע על כן העמיד תורגמן.

אילעא וטוביה קריביה דערבא הוה מעשה בשני עדי הלוואה שהיו קרובי משפחה של הערב, סבר רב פפא למימר, גבי לוה ומלוה רחיקי נינהו סבר לומר אכן הם קרובים לערב, אבל אינם קרובים ללוה ולמלוה.

א"ל רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא: אי לית ליה ללוה לאו בתר ערבא אזיל מלוה אם אין ללוה לשלם לא ילך אצל הערב לגבות את ההלוואה? משום שהערב הוא בעל דבר אין קרוביו יכולים להעיד עליה:

מי שנגמר דינו בבית דין פלוני וברח ובא לפני אותו ב"ד אין סותרין את דינו אין חוזרים ודנים את דינו שוב שמא תמצא לו זכות. כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו, 'מעידים אנו באיש פלוני שנגמר דינו בב"ד של פלוני להריגה ופלוני ופלוני עדיו הרי זה יהרג. סנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ כל זמן שיש ב"ד הגדול בלשכת הגזית. סנהדרין ההורגת אחד בשבוע נקראת 'חובלנית', רבי אליעזר בן עזריה אומר: אחד לשבעים שנה, רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים: אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם, רשב"ג אומר: אף הן מרבין שופכי דמים בישראל:

גמרא

'לפני אותו בית דין' הוא דאין סותרין, הא לפני בית דין אחר סותרין ומשמע שבפני ב"ד אחר כן אפשר לדונו מחדש.

הא תני סיפא 'כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו, מעידין אנו את איש פלוני שנגמר דינו בבית דין פלוני ופלוני ופלוני עדיו הרי זה נהרג',

אמר אביי: לא קשיא, כאן בארץ ישראל שבא מב"ד מחו"ל לב"ד בארץ ישראל סותרין דינו, כאן בחוצה לארץ שבא מב"ד מחו"ל לב"ד אחר בחו"ל דאין סותרין, דתניא, רבי יהודה בן דוסתאי אומר משום רבי שמעון בן שטח: ברח מארץ לחוצה לארץ אחר גמר דינו אין סותרין את דינו, מחוצה לארץ לארץ סותרין את דינו מפני זכותה של ארץ ישראל אולי ימצא לו זכות בארץ הקודש:

סנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ:

מנא ה"מ? דתנו רבנן, (במדבר לה, כט) "והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם [בכל מושבותיכם]", למדנו לסנהדרין שנוהגת בארץ ובחוצה לארץ.

א"כ, מה תלמוד לומר (דברים יז, ח) "[שופטים ושוטרים תתן לך בכל] בשעריך"?

בשעריך בארץ ישראל אתה מושיב בתי דינים בכל פלך ופלך מחוז ומחוז ובכל עיר ועיר, ובחו"ל אתה מושיב בכל פלך ופלך ואי אתה מושיב בכל עיר ועיר:

סנהדרין ההורגת אחד בשבוע נקראת חובלנית, רבי אלעזר בן עזריה אומר: אחד לשבעים שנה:

איבעיא להו הסתפקו חכמים, אחת לשבעים שנה נקראת חבלנית או דלמא אורח ארעא היא? תיקו:

רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים אילו היינו וכו':

היכי הוו עבדי ר' טרפון ור' עקיבא שלא היו הורגים את ההורג?

רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו, "ראיתם טריפה הרג שלם הרג?" היו שואלים את העדים האם ראו שהנהרג היה שלם? שמא היה טריפה שהיו בו דברים הגורמים לאדם שלא יחיה יותר משנה.

אמר רב אשי: אם תמצא לומר שידעו העדים לענות ולומר שלא היה טריפה אלא שלם הוה, דלמא במקום סייף נקב הוה ועדיין יש לחשוש שמא הנקב שעושה את האדם טריפה היה באותו מקום שהרגו בסייף.

בבועל את הערוה, היכי הוו עבדי?

אביי ורבא דאמרי תרוייהו, ראיתם כמכחול בשפופרת משל הוא לניאוף שאין דרך העדים להסתכל בכך ונפטר מהעונש?

ורבנן היכי דיינו שכן היו הורגים את הבועל את הערוה, כיצד? כשמואל דאמר שמואל, במנאפים עדות במנאפים משיראו כמנאפים ואינם צריכים לראות כמכחול בשפורפרת: