בחורף/יג

יוסף חיים ברנר
בחורף
פרק יג
→פרק יב	פרק יד←

חיימוביץ מתוודע לאנשים במהירות ובנקל. ואולם אנכי הייתי מתחילה זר לרוחו, רוחו זו, הדורשת במידה ידועה "שלט" מכל אדם, – דבר שלא היה לי. אחר-כך התחיל מתייחס אלי כמו לחומר, שממנו יכול להיעשות אדם טוב. "עוד תחיה ותיווכח". לאחרונה התרועענו.

התוודענו זה אל זה במקרה. אני חיפשתי לי מעון, ועל חלון ביתם של אבות חיימוביץ היתה מודבקת פיסת נייר, שהודיעה, כי "פה עומד לשכירה חדר בשביל רווקים". נכנסתי. את החדר, אמנם, לא שכרתי מפני ששכרו היה ארבעה רובלים, יותר מכפי יכלתי לשלם; ואולם אז פגשתי במקרה את בורסיף, ששכן שם בחדר אחר, יפה ומרווח; פגישה זו עיכבתני שם בפעם ההיא שעה קלה וגרמה לי לבוא אל הבית שוב גם אחר-כך פעמים ספורות – ובין כך וכך נתקרבתי לחיימוביץ. –

אלכסנדר סמואילוביץ בורסיף הוא בנו של הקומיסיונר שמואל בורסיף, המתגורר בצ. עיר מולדתי. הוא קיבל לפני איזו שנים תעודת-בגרות והתעתד לבוא אל האוניברסיטה, וכשלא עלה דבר זה בידו, – נשאר לגור ב-N, מצפה לשעת-הכושר. בעיר זו היו לו קרובים עשירים ומכובדים.

זהו אברך כבן עשרים וארבע, הדור, נאה, מאמין בעצמו, פיקח בעיניו ויודע להשתמש בקניני החיים. הוא כולו – אריסטוקראט מנומס בלי פגם כל שהוא, פניו המלאים מגולחים למשעי, קומתו רמה וישרה, תנועותיו נעימות. בסתר שפתיו מרפרפת מעין בת-צחוק של לעג ובוז. בת-צחוק זו היא, אמנם, מאונסת, עשויה, אבל עשויה בטעם. הוא מוצא חן בעיני כל רואיו. גם שונאיו ומקנאיו מתייחסים אליו ברגש כבוד, והנשים – "כפרתו"! את לב עלמות-החן אוהבות-החיים הוא לוקח בנימוסיות-מנהגיו, בצחוק-לשונו, בדחיתו המושכת, בעיניו המגפפות; מה שנוגע להעלמות האידיאליות, הרי אלו רואות בו – על פי ההגיון המיוחד להן – את גלגולו של פֶטשוֹרין. ואמנם הוא יודע להכניס ללב רואיו – כמובן, במקום הדרוש – את המחשבה, שתחת חיצוניותו הפשוטה, הקרירה, הנימוסית, מסתתרת עשירוּת נפשית מאין כמוה. בכל כשרון לאיש הזה להצטיין ולחיות.

– כן... – הוא יושב לו ישיבה גנראַלית על הכסא אשר ממולי, משוחח עמי ב"טון" רשמי ומשתדל להתראות, כאילו הוא מלא מחשבה כולו; וממשיך ב"כ---ן" – כן... אגב-אורחא, מה היתה מטרת כבודו... בעצם הדבר... כן... מה היתה מטרת כבודו במה שעזב את ה"קאַריֶרה" הרבנית והתחיל לעסוק בלימודי נכר?

כלומר?

– "כלו-מר?"... האומנם לא יבין אדוני את שאלתי הפשוטה?.. כן... אנכי שאלתי – אם רק הורשה לי – ההיתה דעת אדוני לבוא לאיזה בית-ספר, אם...

– לא...

– כ---ן... ובכן רק התשוקה ללימודים היתה לנוכח עיני אדוני?.. כן... יפה... אגב-אורחא, זוהי התכונה של כל חובשי-בית-המדרש... זה טוב...

– טוב?

– כמובן!

– "כ-מה?" – במה שאין בהם רדיפה אחרי מטרה חמרית... כן... נו, ותשוקה אידיאלית זו של אדוני נתמלאה? לא? מדוע? אולי חסרון מורים? אני נכון לשרת. לי יש מכרים הולכי-בטל למדי.

– לא צריך.

– מפני מה, אם הורשיתי לשאול?

– אין את נפשי עתה ללימודים.

– שעמום?

– יכול היות.

– כן... חשוב... אגב-אורחא, אני יודע בכל זאת אנשים, העובדים הרבה מתוך שעמום...

– בני-אדם אינם דומים גם בשעמומם – נכנס חיימוביץ לתוך שיחתנו – אבאר את מחשבתי...

– חן-חן, מר חיימוביץ! על דברתי, אין לי עתה חפץ מיוחד בפילוסופיה...

– לא רק עתה! – אין חיימוביץ יכול לכסות על קצפו.

חיימוביץ עוין מאד את "המתהדר הזה, שלבו לא יכהו מעודו, כאילו הוא סמל השלמות". הוא משתדל להוכיח בכל מיני הוכחות ובהתלהבות גמורה את טעותה של הדעה, שאין קטנות בבורסיף. אדרבא, פעוט הוא, שפל הוא, קהה הוא, אוהב רק את עצמו הוא!גם בוזו הוא רק לאלה, שאינו צריך להם. –

יחוסו של חיימוביץ אל הבריות אינו מצטיין במתינות יתירה. הוא חושב, אמנם, שיש לו השקפה "מטריאליסטית" על העולם, ובכל זאת, דומה להרבה מרבותיו המטריאליסטים, שהם בעצמם הקריבו את חייהם על מזבח דעותיהם, הוא מאמין בקדושת המקור של אמיתותיו...

אותי הוא מעטר לפעמים בכתר של "פארודיה-למשורר", כלומר אדם שאינו משורר – אלא שיש בו כל המידות המקולקלות של המשוררים...