על זכרוני עולה, או, יותר נכון, אני מעלה על זכרוני עתה, מחזות אחדים באותו הזמן, שבו עדיין עמדתי על מפתן החיים, אלא שעל פי כל הרשמים, שכבר רכשתי לי מן החיים, חשבתי, שאפשר לי להחליט: הכל לא צריך להיות, ולכל הפחות (או ביחוד), אני ושכמותי. העת ההיא היתה אצלי תקופה של פרפור בתחתית ההר, המקבר כל דבר שאינו נוטה בנקל להסתגלות בהמית. עכשיו, ברוך השם, אני יודע, שגודל ערך ההסתגלות בעצמה מוטל בספק ושגם ההר הנורא גופו, סוף-סוף, אינו אלא – הבל! ואולם בתקופה ההיא, כאמור, היתה אחרת אתי. מצד אחד היתה בעתה מוחלטת מפני אימת הגסוּת והבהמיוּת שבחיים ומפני אימת הרכוּת ואי-היכולת שבמהותי, ומצד שני יש גם שהשתדלתי לדבר על לבי, לרמות את עצמי או את אחרים, שעדיין אני בדרך, שאמנם עוד לא מצאתי את תכלית חיי – אבל בוא יבוא היום, אותו היום המקוּוה!

____

דירה לא היתה לי על פי רוב, ובלילות הייתי ישן במעונו של חיימוביץ על הקרקע או על כסאות מסודרים. קם הייתי בבוקר, לובש את קרעי בתנועתו של איש העושה דבר מיותר לגמרי, יושב לבדד בחדרו של חיימוביץ אחרי שהלך זה ל"הוראותיו", מתהלך לארכו ולרחבו של החדר בלי שיעור ומידה, עוצם את עיני לרגעים ומסתמך אל הקיר, ממלמל או מנגן קטעי הברות מטורפות, מתנשא פתאום והולך בלי כל צורך, בא אל ביתו של איש אחד מאנשי חברתנו, מעיין מעט במקרה באיזה ספר, מעלעל איזה עתון, חוטף פרוסת-לחם או כוס תה מצונן – ויושב עוד פעם בחדרו חיימוביץ. לערב היה חיימוביץ שב מעבודתו בחברת העלמה לרנר, והיה מוצא אותי מוטל על הדרגש כאבן שאין לה הופכים. אז היה מתנפל לעודדני ולהטיף לי מוסר בפנים רצינות ("ובהכרת יתרונו עלי" – היה חולף אז במוחי): זקן הנני; קודם זמני אני כופף את ראשי; כלום יאמין איזה איש, שעוד לא מלאו לי עשרים שנה? חי נפשו, שצדק בעל המאמר בחוברת הירחון האחרונה, שקרא זה לא כבר; עלינו להניח לאחרים לקונן אחרי מותנו על חיינו שחלפו ברעה; אולם בעצמנו מחויבים אנו לעבוד ולהילחם, לעבוד ולהילחם; ומי שהוגה נכאים וחושב את עצמו ל"שבר-כלי" ומנוצח על ידי החיים – הריהו סמרטוט, סמרטוט גמור.

על פניו מתעלמת בת-צחוק, שנולדה על-ידי ההכרה, כי "נגידים" הוא מדבר, דברי אמת, עושי-רושם ומועילים.

הנואם מתעורר, יושב אצלי, תופש בידי ומתחיל לנענעני בחדוה של רעוּת ובכונה טובה כדי לזעזע ולעורר את כוח-החיים שבי. נגיעתו בי גורמת לי באותה שעה כאב אנוש, כמעט גופני. אני מסתיר את פני ומגמגם:

– יש רגעים, רגעים... צריך אני להגיד לך... בדד... פני אדם מרגיזים... מעוררים איזו משטמה... צריך אני להגיד לך... אתה... חיימוביץ... מי לי זולתך?.. יותר מאח... נו... ובכל זאת...

– אי, פייאֶרמן, חדל מלהגך! איעצך, אח, לעזוב את הפסימיזמוס שלך לבורג'ואים ולרוזנים, המרגישים בכליונם וקצם. יהיו הם, העדינים, לניטשיאנים, לדימוניסטים, סימבוליסטים, פסימיסטים ואפילו לאנרכיסטים. ואולם מה אומר, אם גם אתה, בן-העם, שהחיים הם לך לא משחק נעים, אלא שדה-קרב, בית-חרושת, כמו שאומר באַזאַרוֹב, – מה אומר, אם גם אתה מתחיל לצרוח כעורב: "פני אדם... איני אוהב אנשים... תופשים הם מקומנו... המון... בדידות..." לא, עזוב את המרה השחורה שלך – והיה לאיש. הן גם אני איני מלמדך להיות נכנע, שבע-רצון. גם אני הלא איני ילד-שעשועים. ואולם אי-רצוני הוא רגש מחאה, התקוממות, ולא יאוש. התבין? הוא הדבר אשר אני אומר: אתה רחוק הנך מן החיים; אינך קורא כלום... הן בטוח אני, שבוודאי לא קראת את המאמר, שציוויתי היום בבוקר לקראו. בערוּת, רעב, חוסר-עבודה, מחלות... אימה!

– נו, ומה לעשות, לדעתך? – אני שואל במין הסתר-קול...

– מה לעשות? – טובה השאלה!

– נו, נו, הגידה, הגידה... אדרבא, אל תכחד ממני, אם יודע אתה...

– אם יודע אני? בוודאי אני יודע! "מה לעשות?" – טובה השאלה, מחוכמה! עוני ובערוּת – מה לעשות? לעשות!.. בוודאי אני יודע מה לעשות...

אני משפיל את עיני. לרנר, היושבת ומאזינה כל העת, מעירה, שבאמת "קשה" אני בנשף זה עד לבלתי נשוא.

– "בנשף זה" – מפסיקנה חיימוביץ – תמיד הוא כזה, נקרן ורחוק מן החיים... מה זו שאלה?.. לעשות כל מה שביכלתנו... נו...

– לעשות... – מנסה גם לרנר – להשכיל את ההמון... ללמדו בינה... האין זאת?

– גם זה, גם זה!.. אך העיקר – לחם! לחם! הן רק הבורג'ואים-הפיליסטרים אוהבים לדאוג לרוח ההמון, למצב-מוסרו, לחלקו בגן-עדן – ולשכוח את קיבתו. הציוניים שלך, לדוגמה, הדואגים מאד, שידע ההמון את הלשון העברית הישנה, שילך להתפלל לבית-המדרש... חַה-חַה, מי זה אמר: "הבורג'אזיה מוקירה מאד את הנישואין וחיי הקדושים". אפוֹריזם מצוין! אך אתה, פייאֶרמן... הן אתה לא תאמר למקרא העובדה, שעשרת אלפים חופרי אדמה נמקים ברעב: "ולי מה נוגע הדבר הזה?" הן לא האדון בורסיף אתה. האינדיבידואליסט המרומם, יקחהו השטן... מה אתה צוחק?..

אני כובש פני בקרקע.

– בורסיף? הלא זהו הצהוב בעל-השפם? – אומרת לרנר – הוא באמת אדם לא-נעים... אגואיסט...

–לא-נעים – ונעים... לכל בת-חוה, לכל הפחות...

לרנר עושה תנועה של התרגזות על הערתי.

היא עלמה כבת עשרים ומעלה. היא ילידת עיר קטנה. רק זה כשנתים היא יושבת בעיר N. אבותיה – חנונים. היא קטנת הקומה. בפניה הכחושים והלבנים כתפוחי-אדמה מקולפים נראים עקבות חיי המחסור. לחיצוניותה אינה שמה לב. רשמי פניה ישרים וגלויים, אך אין בהם כלל אותם הרוך והזוך שבפני נשים טיפוסיות. גם קולה כמו ניחר קצת ומבלי משים היא עושה אותו יותר עבה, יותר דומה לקולו של חיימוביץ. זה האחרון הוא "בעל המשפיע" שלה, "מפַתחה", כביכול, המוציא אותה מאפילה לאורה. זמן מרובה גרו בבית אחד, בשני חדרים סמוכים זה לזה, והיו קוראים יחדיו עד שעה מאוחרת בלילה, "נעלים על רכילותם של בעלי-הבית ושכניהם". ואמנם, יחוסם אי-אפשר היה לו שלא להיות "טהור". לדעת חיימוביץ עצמו היה היחס הזה יכול להיות מופת לאותו שצריך להיות בין איש ואשה. בעריצות הידועה, שהיתה ביחוסו אליה, לא הכיר חיימוביץ כלל. לא נעימה היתה לפרקים גם הבלטת בעיטתו בנימוס המקובל. ואולם בכלל השפיע הקשר הזה על חיימוביץ לטובה. הוא היה ללרנר "האדם היחידי" ובאמת עשה למענה כל אשר ביכלתו. בחברתה היה חידודו שנון ביותר; וגם התמכרותו לאידיאלו היתה, כשהעלמה הזאת לנגדו, יותר תכופה.

קרוב לחצות הליל אנו שותים תה וסועדים לבנו. "כל כמה שתתפלסף – והאוכל שאלה גדולה היא". חיימוביץ אינו אוכל דבר מן החי, או – בלשונו – "הוא חושב למאוּס ולאסוּר לאכול גופים הרוגים". לרנר מביאה מן החנות לחם, מעמידה את הקיתון על השולחן – ושלשתנו אוכלים ושותים. אני ולרנר לועסים את הנופת והלחם וגומאים את החמין – וחיימוביץ לועס, גומא ומדבר. הוא "מבאר מחשבה": הוא מגנה את הפחדנים, המכסים את מורך-לבם במסוה של ספקנות ונקרנות. מה קטנים ושפלים הם! הם שוכחים את צער הרבים ומטפלים רק בהם בעצמם, בניתוח הרגשותיהם הפעוטות, מבלי שינַסו להילחם בעד זכויותיהם. לרנר שותקת, מקשבת רב קשב. ולי נדמה מן הצד כאילו היא מדברת: "ראה, חיימוביץ, שאני שומעת את כל דבריך, שאני מאמינה לכל מה שאתה מוציא מפיך, שאני תמימת-דעים עמך אף במה שאיני מבינה; אמנם, עוד לא התפתחתי, עוד הרבה חסר לי, אך הלא לא נכחד ממך, שאני משתדלת להבין את הכל". ככלות סעודתנו היא לוקחת לביתה איזה ספר למקרא ומתעתדת להליכה. חיימוביץ מלווה אותה למרות הפצרתה בו – אחרי שהבליגה על פחדה ללכת יחידית וניצחה את רצונה להיות בחברתו עוד זמן קצר – שישב הוא בבית והיא תמצא לבדה את מעונה. בשובו הוא מדבר על אודותיה. הוא אינו טועה בה, הוא לא נתעה לחשוב, כי היא נוצרה לגדולות. הוא יודע, שהיא "ממיני בני-האדם הנפעלים", שכוחה ללחום מלחמת החיים קטן הוא, שכוח-השופט שבה מפותח אך מעט; ואולם מי לא יודה, שהיא מצוינה, הגונה, ישרה? מי לא יתפעל ממה שעזבה את אבותיה ובאה אל עיר נכריה לה לסבול מחסור ועוני, אך ורק כדי לעמוד ברשות עצמה ולהשתלם בלימודים? ושאיפתה להנעלה והטוב!.. וחייה פה!..

בקרבי מתרוצצת תשוקת משובה להתגרות בו, ואני מתחיל במין כובד-ראש וב"טון" של פילוסופיה דקה ועמוקה ל"באר", שהגברים דורשים תמיד מן הנשים, שתהיינה פרחים חיים, סמל החמדה, מלאות "אִשוּת", שאנו מתעבים את ההתייפות והעגבנות רק מן השפה ולחוץ, ושאותו הרגש, שאתה מרגיש, כשעלמה לא-יפה מתאמצת למשכך אחריה, דומה מאד להרגש, שאתה מרגיש, כשעלמה לא-מכוערת אינה יודעת לצודד את לבך...

– הנה לרנר... לדוגמה... בה אין כלל הכשרון...

– וזו תהילתה! – משווע חיימוביץ...

– אל-נא באפך. אינך יורד לסוף דעתי. אין רצוני לאמור, שבה חסר לגמרי אותו הדבר, שאי-אפשר זולתו, שבה אין העויות ותנועות שונות כלל, אני אומר רק...

חיימוביץ מאזין לדברי ברצינות, כמעט בולע את דברי, אך פתאום אני משתתק מעצמי ומשתרע על הדרגש. במוחי אין שום רעיון, שום זכרון, שום רפרוף של רצון. בלבי ריקניות, אפסות, ליאות גמורה, הכרה, שאין צורך בנשימתי, שקשקוש-לשוני הבל הוא. בלבי חפץ בהמי שלא תיפרע הדממה, המנוחה, שאוכל לשכב ולדום. ולרגעים אני משתקע במין תרדמת גסיסה, ואז באים כל הקוים והנקודות שעל הנייר המצויר, המודבר בכתלי החדר, ועולים ומסכסכים את ציורי מוחי. אך חיימוביץ, היושב וקורא ובמוחו נולדים דברים וענינים שונים, מעוררני ו"מבאר לפני את מחשבותיו".

– למה מסוגל מוח האדם! זה מזכירני את אמיתיות דבריך ע"ד חזקת הפאַקט... כל חושב מבאר את הפאַקט ומופתיו באותו אופן, שלבו נוטה אליו. אבל מה זה אתה שוכב כאבן דוממת? הרי רוצה אני לשמוע את דעתך. או אולי לגוברנאַטור נהיית ולא לכבוד לך לדבר עמי?.. אָן הלכה התפלספותך זה לפני רגע? הגד-נא לי את דעתך הנכונה, אבל ככל אשר בלבבך. מנקודת-הראות האֶגוֹאיסטית...

– אבל בשם האַלטרוּאיזמוס – הרף ממני...

– לא! אתה חושב בוודאי עתה על ספרי שפת עבר, אשר "איזו משיכה יש בך אליהם", ועל-כן אין לגשת אליך. אבל הלא גם אידיאלי היחיד והמיוחד הוא – כי ידעו כל יושבי תבל את הלשון העברית הישנה. זה נחוץ מאד. ולספרך אתה בלשון זו אני מחכה בכליון-עינים ממש... כתוב, כתוב, פייאֶרמן, איזה ספר בעברית, ביחוד מן החיים, ואני מבטיחך, שתביא בו אותה התועלת של... של...

– של כל הספרים...

– אה, הפסימיזמוס – זה דבר מעניין: לכתוב עברית ולהיות פסימיסט. נו, ואני איני נכון עתה כלל לעורר מספד כתנים. לא, באמת, פייארמן, הודה על האמת, הגד כל מה שבלבך, בלי התפתלות. לכתוב ז'אַרגונית – עוד מובן. אמנם, שפה בלולה, ובנינו בוודאי לא ירצו גם לדעתה (הכל מתאמצים לרכוש להם את לשון-המדינה – פאַקט!), אבל, איך שיהיה, לעת-עתה מדוברת היא, ומובן שעל הרוצים להשפיע על העם המדבר בה... כי הספרות – על אפך ועל חמתך – משפיעה על החייים... איזו השפעה? – שאלה מחוכמה! ספרים טובים משפיעים לטוב; ספרי "פיליסטרים", ספרי בורג'ואזיה מקררים את הנפשות ואת הלבבות וזורעים דעות ריאקציוניות. והיות שהסופר פייארמן אינו פיליסטר, כמדומה, יש לקוות... אח, חטאתי, סליחה! שכחתי, שכשמתגברת המרה-שחורה שלך, אתה מתנגד לכל "האמיתיות שבכתב". וביחוד, אם רצונך להיות סופר, ומובן מאליו, מן ה"עליונים", עליך לצרוח מרה כנגד הספרים, להיות תלמידו של הרדיקאל האריסטוקראטי, או, יותר נכון, האריסטוקראט הרדיקאלי פרידריך ניטשה – הסירו את כובעכם! – "עוד מאה אחת של קוראים – ונרפש הרוח מאליו"... אבל אוי, פייארמן, פייארמן! אילו היית משים אל לבך, כמה מכזבים האדונים האלה! צעוק יצעקו נגד הכתיבה – וכותבים; בזים להעתונות, לההמון, להקוראים – ומטים בלב דופק את אזניהם לשמוע את משפט הקהל עליהם; צועקים, שבשביל עצמם הם כותבים – ומדפיסים; שדים ורוחות... בני-אדם עליונים... חַה-חַה-חַה... יודע אתה, פייארמן? פייארמן, אַ, פייארמן! סופר עברי, התעורר-נא, שמע-נא! משפטך הקדום על שפת עבר, היהדות וכו' וכו', התופס בך מקום יחד עם ספקנותך והפסימיזמוס שלך (ליפֶרט מבאר היטב חזיון כזה), מזכירני את הגיונו של הספר האנגלי, שאני קורא בו עתה. לא, הגיון ישר! אוּטיליטאַריזמוס וקוֹנסרוואַטיזמוס אחים-תאומים הם... שומע אתה?

– יקחך אופל עם האוטיליטאַריזמוס והקונסרוואַטיזמוס ביחד!..

חיימוביץ מתנקם בי על דברי אלה, ואחר-כך הוא שב אל הני מילי מעליותא – והאופל לוקח אותי.