בחורף/יב

יוסף חיים ברנר
בחורף
פרק יב
→פרק יא	פרק יג←

עוּבדוֹת ימי חיי עוברות לפני. ברובן הן פרטים שונים קטנים ופעוטים, סותרים ומתנגדים זה לזה, אך הצד השוה שביניהם – שהם מוכיחים, כי איני גיבור...

אלוהים רבים ידעתי, אך אחרי כולם הרהרתי יותר משעבדתים. לא התמכרתי אף לאחד מהם בכל כוחי, בלי חצֵי ספק, בלי תולעת בלב...

היתה תקופה בחיי, שבה הייתי בבחינת קטן שהגדיל. הגדול שבי, שהתפתח במידה מרובה, שכבר היו לו תביעות שונות, שאף לקחת חלק בעבודה ציבורית, והקטן אויבו ואיש-מלחמתו התקומם ויקצץ את כנפיו: לאן אתה שואף – אתה, שעליך עוד לשבת על ספסל של תלמיד קטן!..

– כי איני גיבור –

חַה-חַה-חַה! ברגע זה צללתי אל נבכי דם לבבי, פישפשתי שם, ניקרתי וניקרתי וזה אשר העליתי: גם בנגינת דיבורי "איני גיבור" יש מין התהדרות והתרוממות: ראו-נא, אלוּפי הנכבדים, אני איני גיבור!

אכן נקרן אני ומחטט באשפתי. איני מניח כל הרגשה חולפת, כל הרהור קל ועולה מאליו, בלי ניתוח נוקב עד התהום. מחשבה קטנה אחת מעלה אבק-מחשבות, זו על גבי זו...

אכזרית היא נקרנותי. לו ראה איזה פרוֹקוּרוֹר את התנפלותי על הדרגש ואת גניחותי, ודאי היה דן אותי למיתה, מוכיח ברור כשמש, שאני הרגתי את הנפש, או הבערתי בעירה בכפר שוקט, – בשעה שבידי לא "טוב" ולא "רע", ואני גונח, מתענה כרוצח, מעומק השעמום, מאימת היסורים – ומגודל הטיפשות...

הנה, לדוגמה, רגש-ידידותי לחיימוביץ. – לכאורה, מה מקום בזה לנקרנות? ובכל זאת כמה פעמים ניקרתי בזה, ניתחתי את הרגשותי היותר פעוטות, היותר מרפרפות – ומצאתי "פגימות"...

ורגש-משיכתי לאותה העלמה... לא, לא! איזו אהבה! מפני מה משתמשים בכלל במלה הנאצלה והיקרה הזאת לאותו הרגש, שגבר מרגיש אל איזו עלמה, לו גם יהיה רגש המשיכה הזה חזק, יוצר, מורכב, ולא תאוה ערומה ומשעבדת בלבד? ובכן... אך לא... אני שב אל חיימוביץ.

חיימוביץ! איזו מאות כברות-ארץ מפרידות עכשיו בינינו, ואולם עדיין הוא עומד לנגד עיני. זה הצעיר דל-הקומה וכחוש-הפנים, בעל העינים השחורות, הקטנות, הנמהרות, אשר כעין הבעת זעף להן, ושבכל זאת נשקפת מהן גם תמימות, תמימות משונה ומיוחדת, לא אוילית – ואולי כן. אני רואה ברגע זה את פניו, אני שומע את קול דיבורו המביא הוכחות – הרי הוא מוכיח תמיד איזו אמתיות – ורואה גם את תנועות ידיו העזות והמלאות התעוררות-עצבים. כן – עצביו רעדו תמיד. כל דבר פעוט, כל עובדה קלת ערך היו מעוררים בו ששון-השתתפות או קצף-התנפלות, התפעלותו היתה של ילד. כחלק מחיימוביץ מתרקם במוחי גם הפידז'אק שלו, הקנוי בשוק מוכרי בגדים, עם המעיל האדום, הרוסי, אשר מתחתיו.

כשאני מתארו ורוצה לעמוד על אפיו, הריני מייחס לו, למרות כל זהירותי, הרבה קוים ושרטוטים מאפיי אני, מפני שמצד אחד שוים אנו בדבר זה או אחר, ומצד השני אני סוביקטיבי מאד: לי נראה, שאי-אפשר לאחרים שלא להרגיש את הרגשותי ולחשוב מחשבות בצורה הידועה לי, ותכונתי זו גורמת לי לפרקים מצויים אי-נעימות במידה הגונה. זכורני את השעות, שהייתי מוכרח לדור בדירתו. הוא היה מרבה לדבר בעונג גדול, מפני שששון-החיים, המוטבע בטבעו, מחבב עליו שיחת רעים וחברתם. ואולם לי, שהאפשרות להתבודד, שלא להסתכל בפני אדם, היתה נחשבת בעיני לאושר מאין כמוהו בנשפים ההם – לי נדמה, שקשה חברתי על חיימוביץ מאד והוָיתי בחדרו מרעימתו.

חינוכו היה חינוך בני "בעלי-הבתים" העירוניים. עד ימי שחרותו למד בחדרים, ובחדרים של מלמדים מובחרים, מתוקנים. כמעט מורים, כי אביו היה עוד בעת ההיא איש אמיד וישלם למלמדיו שכר-לימוד הגון. הלשון העברית ורוח היהדות זרים לחיימוביץ לגמרי. "אנכי הלא גוי גמור אני" – הוא פתגם רגיל על לשונו. משנת הי"ג – הי"ד לימי חייו לימדוהו מורים פרטיים אותם הלימודים, שבני תרבות רגילים בהם וחושבים אותם להכרחיים בזמננו. אבותיו, שהיו אז כבר בימי ירידתם, שמו כל תקותם בו: הוא יקבל תעודת-בגרות, יבוא אל האוניברסיטה, יצא ממנה – וירויח כסף. אבל אין מזל לעניים: חיימוביץ נבחן בכל לימודי הגמנזיון אחת ושתים – ולא עמד בנסיון. בעד סגנונו הרוסי קיבל אות שתים, וחיימוביץ, המצפה לתפוס בזמן מן הזמנים מקום בספרות הרוסית הפרוגרסיבית בתור פובליציסט, היה מתנחם בעובדה שסגנונם של ביֶלינסקי וופיסאַרב לא מצא גם הוא חן בעיני מוריהם בשעתם. איך שיהיה, למרות הוכחתו של חיימוביץ, שהוא אינו "משורר ומייבב על תקוותיו כלו", היה שבר-רוחו מורגש מאד. הוא הלא שם לילות כימים, חשך נפשו מכל טובה, נהיה ל"אות רומית" – וכל עמלו עלה בתוהו. אבל לנסות את כוחו בשלישית, כרצון אבותיו, לא רצה – ולפיכך עזב את "החכמה הקלאסית" לגמרי. אבותיו התרעמו עליו בלבם, אבל לעשות לא יכלו כלום. הוא אצל להם מחצית משכורתו. ותמיכתו זו חשב לו ל"חולשתו" האחת, לדבר האחד, שלא היה צריך לעשות: אלמלא סמך אביו עליו, אפשר שהיה מבקש לו עבודה.

אביו של חיימוביץ הוא אחד מן היהודים "הנאנחים ואינם עושים", מין בריה, שהיא מצויה מאד בתוך "המפלגה הבינונית" בישראל. זהו אדם בעל עינים שקועות עמוק בחוריהן, פנים דלים וירוקים, זקן מחולק לחצאין מרוב משמוש בכף, ובידו מטה עבה. במטהו זה הוא סובב כל הימים בתוך קיבוצי אנשים ולפזמונותיו-סיפוריו אין גבול וקצב. אין קץ לציורי העבר שלו, זו תקופת גדולתו, כשהיה ביתו מלא כל טוב, והוא היה מכובד בעיני כל, כמעט מושל בכיפה. באמת לא היה אביו של חיימוביץ גם לפנים אלא אברך-פקיד באיזה בית-מסחר, מקבל שכר חמישים רובלים לחודש, רגיל למלא בהכנעה גאותנית אחרי דברי הגבוהים ממנו ולהזדעזע בכל אבריו כשאחד מן המשרתים הקטנים ממנו היה ממרה את פיו. אבל איך שיהיה – וכשאבדה לו לפני איזו שנים משמרתו זו, אבדה עמה גם דרכו בחיים. הוא התרופף, התבטל, התנוונה, נהיה למתפלסף, למצדד בזכות ההשכלה, ללוקח חלק באסיפות ציוניות ולהולך-רכיל בהשכלה וציונות גם יחד – בשעה שהוא מוצא זה לנכון. וה"לנכון" הזה, הבא לעתים מצויות מאד, אינו לשם תועלת חמרית דוקא, אלא כך... איזה שגעון נכנס בו בימי חייו האחרונים. מתגרת "שגעונו" זה סובלים בני ביתו המרובים הרבה, וביחוד הבנות, "הכלות הקשות לשידוכים", המשתדלות לכסות על עניותן מעיני הבריות בהנהגה אצילית,בעל-ביתית, המסתירות במפה הלבנה שעל השולחן את חוסר הלחם. איזו רוח מרווה דמעות מנשב באותו "קן-אצילים". "האב המשוגע" נכנס תמיד הביתה במין גניחה ממושכה ומשונה של חולה מסוכן. מי יודע, אולי הוא רוצה להצדיק בזה את אשמתו, הת הליכתו-בטל. אבל בני ביתו מתעבים אותו בשביל זה עוד יותר. הם שונאים אותו משום ששום דבר אינו מוצא חן בעיניו, כל מאכל לא ינעם לחיכו, והוא מתקצף, מקלל, משליך כל דבר מידו, מחולל צעקות, חרפות, חורבן, בכיות...

– אתה, פייאֶרמן, אינך יודע עוד את החיים! – היה חיימוביץ-הבן שופך את רוחו לפני אחרי חזיונות כמו אלה – אינך יודע כראוי את כל אי-הנורמליות האכזריה שבסדר הבורג'ואזי ורוחו. התבין? ברוח החיים הבורג'ואזיים. התבונן-נא: לפני אבי מציעים מקום-משכורת בחברת "לינת-הצדק" – והוא ממאן. התבין? מצבו עתה יותר טוב מזה! יכול אתה, איפוא, לשער בנפשך את הסצֶינה, שהיתה בביתנו בשביל זה. אחותי הבכירה התעלפה לאחרונה... הנה גם אחותי זו... תמיד היא צועקת, שהיתה בוחרת לברוח עד קצה הארץ, להיבלע באדמה, מלשבת בבית כזה, וכשהציע השדכן לפניה את יצחק הסנדלר – לא היה קץ לכעסה. העובד הישר הזה העיז להעטות עליה חרפה, לשלוח לדבר על לבה! לא, התבונן-נא: איזה "קומיס" נבזה, משרת בחנות, אם הוא יפרוש כנפיו עליה, תחשוב זאת לאושר גדול, וסנדלר – לא. עבודה מאוסה... אי, יהודים!

וכשהיתה התמרמרותו יוצא מחוגה הפרטי ונעשית בינינו לתוכן כללי של שיחה, הייתי משפיל את ראשי ומעיר בלחישה:

– ואנחנו, חיימוביץ?

– מה אנחנו?

– אנחנו – וכי אנו טובים מהם? צועקים אנו: עבודה! עבודה! – ומה שאיפתנו באמת? כלום עובדים אנחנו? כלום אנחנו אין אנו חיים חיי בטלה, מוכנים ללחך-פנכה ולשרת את בעלי הכסף?

בעת ההיא, בראשית התוודעותי לחיימוביץ, היה טולסטוי הנביא של האדם שבי. אמרותיו הפשוטות, ההגיוניות, הרַגָשות, היוצאות מעומק הלב, ההתנפלויות הנלהבות על קלקלת הציביליזציה, על המדעיות הגאיונה על האמנות הכוזבה, על רקבון חיי הכסף, – כל זה עשה עלי רושם עז מאד. אני הייתי אז נער שמחוץ לעולם, מבקש אמת; מכרים היו לי במספר קטן, מכרים במקרה; חברת אנשים תדירה לא יכלה להיות לי, מהיותי מתבודד בכונה, קשה להתוודעות, ביישן עד לקיצוניות, ביישן מרוב אהבה עצמית ומקטנות נפש גם יחד. ואולם יחד עם זה הרי הייתי בעצמי "עולם קטן", עולם מיוחד, – ובעולם זה משל הסופר הרוסי, ש"צלל במים אדירים והעלה פנינים בידו". אני ראיתי אז את אירופה החולה, המעוקשה, הרשעה, האומללה, הנמקה בעוונותיה... והנה נגלה נביא-לגויים, המלמד איך לחיות, המלמד ש"החברה אינה אלא קיבוץ אנשים פרטיים, ואם כל איש ואיש יתאמץ להרגיז את יצרו הטוב על הרע, לקנות השלמות הגמורה, לקחת מעט ולתת הרבה, לאהוב את כל הבריות יותר מנפשו, – אז הרי יבוא הקץ לכל השאלות הארורות. על לבי אני, שהייתי מחטט תמיד בפנימיות נפשי, שלא ידעתי את ההמון-החיה בעל-מיליוני-הראשים, הנורא והמדכא, שראיתי את כל בני-האדם שבעולם בדמותי ובצלמי ונדמה לי, שכולם רק תועים הם באשמת מי, – אני שלא התנגשתי עדיין עם אותן העובדות, העומדות וצועקות: "מעוות לא יוכל לתקון", שהתרגלתי לחשוב את עצמי למחייב העולם ומזכה העולם, – על לבי אני נתקבלה התורה הזאת בכל תוקף. אמנם, שאלת " ואחר-כך?" נשארה על עמדה למרות כל הכרכורים: אבל אימת השאלה מצויה רק בסדר שאנו חיים בו; ברם אם תשלוט "מלכות השמים" על הארץ, אז הרי טובה תהא ההויה בכל אופן. הרע המקורי עוד היה, כאמור, זר לי. על כן לא נתעוררה בי אז מחשבה כזו: כיון שבני-האדם "בוחרים" מאז ומעולם לחיות כך ולא באופן אחר, לרדוף אחר ההבל, למכור את אחיהם בעד שרשרת זהב, להעמיס כל מלאכת עבודה על רעיהם, לשלוט איש באחיו ולהמציא בכל מקום ובכל זמן תנאי-יסורים; כיון שמאז ומעולם מעלים את הטובים על המוקד, רוגמים את הקדושים באבנים, נותנים ללעג את הטהורים, והצחוק הפרוע, צחוק-ה"נצחון" של העיוורים-הנטבעים מצלצל באויר, – שמע מינה, שההויה בכלל היא דבר אכזרי מאד, דבר נבער ובהמי, והמכירים את אכזריותה ובהמיותה של ההויה הם-הם החולים, בעלי-המום, שלהם אין באמת כל חשבון לחיות, לא רק אם נטל עליהם להיקלע בכף-הקלע, אלא אפילו אם מזלם גרם להם לקחת חלק במשתה-הדם. כן, אז לא הבינותי זאת. עדיין לא הוסרה אז המסיכה מעל פני הבריאה... עיקר ה"רע" היה אז בעיני – מה שאני אוכל לחם ובצל בכל יום ועבודתי בשביל הבריות היא רק הוראת הלשון העברית – עבודה המוטלת בספק – ועל כן ניסיתי לסובב את בעלי-המלאכות שבעיר, את הנגרים, החייטים והסנדלרים, ברגשותיו של איש, שהחליט להחליף את כל דרכי חייו, וביקשתי מהם לספחני אל עבודתם בתור חניך. מובן מאליו, שעוררתי בבעלי-המלאכה רק תמהון, חשד ולעג... כן, במה אני עומד? לאן נטיתי מעניני? ראה-נא, כמעט מבלי-משים אבדתי דרך ורשמתי עובדה צדדית, שאפשר היה לדלג עליה, כעל רבות מבני גילה, ובפרט שעכשיו, אחרי שאני רחוק מן ההשתחויה לפני "העבודה וכהניה", איני יכול להאיר אותה, את האפיזודה הזאת, מכל הצדדים. עתה נדמה לי, שהיה בזה הרבה ממעשי ילדות ומן ההתהדרוּת. אך בוודאי היו בזה גם הרבה "יסודות אחרים". בקיצור, אני שב להתדבקותי בטולסטוי ולוויכוחי עם חיימוביץ. זה האחרון היה תנא ופלג עלי בנידון זה. הוא צידד בזכות ההשכלה והמדע, הוכיח את תועלתם, האמין בפרוגרס שיבוא, צוַח, כי טולסטוי הוא רק "אציל בעל-תשובה", גראף גם בשיטתו החדשה, כי הנהגתו אינה מתאימה לדעותיו, כי אוהב הוא את ההתמהה, כי הוא מייעץ את גראפיו-חבריו להיות לסנדלרים, אבל מה יעשו, לדעתו, הסנדלרים מחוסרי-הלחם? כיצד יוטב מצבם על ידי זה? חיימוביץ נהיה לבסוף בעצמו לפועל בבית-חרושת, אך הגורמת לזה לה היתה שיטתו של טולסטוי.

עד כאן קצת בנוגע לעולמי הכללי. פה היה איש-ריבי מתווכח, מביא הוכחות, מצטט ז'ורנאלים רוסיים ואשכנזיים, קורא: "מארכס אומר בספרו... אנגלס מחליט מאמרו... בָבֶל הראה בדרשתו"... אולם שונה היה יחוסו של חברי הלז אל עניני עולמי היהודי, העולם שהיה מיוחד רק לי ואין לחיימוביץ חלק בו: אל הרהורי על "הבנים שגלו מעל שולחן אביהם", על הטרגדיה ההיסטורית הגדולה והמשונה של עם עתיק-יומין גוסס שנות אלפים, בוער ואינו אוּכל; על מלחמת אידיאליו והבנתו את העולם, האדם והחיים – עם הסתכלויות-בעולם זרות; על בניו המצוינים, הנרקבים במרתף או עוזבים אותו, הולכים לעולמות אחרים וזכרונו משתכח מלבם; על הבוז והעוני שכל העולם מנחיל את הגאון כפוף-הקומה הזה; על התעוררותו לתחיה ואפשרות-גאולתו ופדות-נפשו; ע"ד ספרותו ומחשבתו המתפוצצות והמפרפרות... מובן, כי לידי רעיון מעשי ממשי, כלומר: לידי ציוניות במובן המקובל והגלוי של מלה זו, לא יכלו הרהורי המרפרפים האלו להביאני. החלק, שלקחתי בעבודת הציוניות, היה אז מוגבל ומשונה גם מפני שאני חסר תכונותיו של עסקן חברתי, תוצאת נטיתי להתבודדות, להסתכלות וניתוח, וגם – מה שאחת היא – מפני שדעותי על היהודים והיהדות היו ספקניות ביותר. יש שהיה גובר בי רוח ה"כלליות", ההתרוממות, כביכול, על כל עסקי העמים והלשונות והמדינות, ואז הייתי רואה רק דרמות של אנשים סתם ולא של אברי אומה אחת, נתונה במצב ידוע. "תחיית האומה... יצירה עברית... ספרות בלשון עברית... אידיאלי היהדות... הכרה לאומית... התפתחות על-פי רוח העם...", – כל זה היה מתעופף מהבנתי במצב-נפש ידוע ומתהווה לרז ותמוה. מה אני משקיע עצמי במלים? מה היא הגדלות, שאני רואה בעמי? וכי באמת צריך אני לדאוג להתקיימות תמונת הלאום? וכי באמת נוגעתי לי התקיימות הלשון הנשכחת? וכי תלמידי טולסטוי דואגים לכיוצא בזה? הלא העיקר היא השתלמות אינדיבידואלית והשאר – רק סופיזמיים, משחק כלי המבטא! טרגדיית היהודים – זוהי רק טרגדיית החלש בעולם המתנהג שלא ביושר וצדק. מובן מאליו שה"בהירות" הזאת לא היתה נמשכת זמן מרובה, ושוב הייתי חוזר אל ערכי למבראשונה. איך שיהיה, ודברים אלה גרמו לי יסורים ועינויי-נפש. לא כן חיימוביץ. הוא, אמנם, היה נכון תמיד להתפלסף על הלאומיות והקוסמופוליטיות, אך כל זה היה רק להלכה ובנוגע להעמים החיים; אולם להתווכח עם בני חברתו על ענייני היהדות ועל הציוניות היה חושב למיותר לגמרי. כל אלה הם דברים, שדי במעוף-עין ידוע כדי לראות את אפסותם, דברים שכבר נמנו וגמרו עליהם בה"דבאַטים" הממושכים, שהיו באסיפת הוויכוח הגדולה בין הציוניים ומתנגדיהם. מה שאין בציוניות הסתכנוּת וקרבנות לגבי הרשות – הלא בזה בלבד די היה לבטל אידיאה זו כעפרא דארעא. אמנם, אותי היה חיימוביץ חושב לו לפעמים לחובה להוכיח על איוולתי. כשהייתי מתחיל לדבר על הקרעים הפנימיים והניגודים הנסתרים שבחיי האומה העברית והיחיד העברי, – מיד היה מפסיקני בדברים:

– רב לך, פייאֶרמן, לפזר פראַזות לשוא. הן לא משוררים אנו. נדבר ריאלית. מה? קיבוץ בני-אדם, הנקרא בשם "יהודים", קיבוץ עני, נבער, נדכא, – מי זה מכחיש זאת? די רק לשים עין על הסטאטיסטיקה שב"האמת" בשביל לדעת כראוי את מצב הפרוליטריאַט היהודי. אבל – הציוניות!.. כבר אין אני מדבר על אוטופיותה, שהרי באמת היא אוטופיה גמורה ומצב הפוליטיקה של אירופה ואסיה, כונתי, מלכי הברית והתוגר... כן, גם חוץ מזה שציוניותך היא ריאקציה, ריאקציה מוחלטת, רגרס ממש, ובכלל – שחוק... מי הם הציוניים? מספר קטן של בחורים ובעלי-בתים... אבאר את מחשבתי... רצוני לאמור: נו, נניח אפילו, כדבריך, שאין הציונות דורשת מאתנו ללכת לבית-הכנסת בכל יום, להתרפס לפני הרבנים וה"גדולים" ולנוס לאסיה; נניח, שאין הציוניות מפריעה בעד עבודות נחוצות אחרות, ובנוגע להתקיימותה – נניח, שייעשה נס, שהמציאות תשתנה, – אני שואלך: במה תתקן האידיאה הבוּרג'וּאַזית הזאת את מצב הפרוליטריאַט שלנו? העוד לי להוכיח לך, שמצב היהודים תלוי רק במצב הכלכלי של כל העמים? אתה בעצמך הודעתני את מצבם של הקולוניסטים ב"ארץ הקדושה", העובדים תחת חסותו של רוטשילד, ועודך בוכה על "כוחותינו הצעירים" ומרבה אֶלגיות כיוצא באלו. מגוחך! על דאגת בעלי-בתיך, הציוניים השבעים, לעמם האהוב להם – הלא אין מה לדבר, ו"הכוחות הצעירים" – וכי אינם עובדים בתוך העם כדי להשכילו ולהבינו את ערך עצמו ומצבו בחברה? בוודאי, הציוניות לא הכניסה מעולם ולא תכניס לעולם תחת דגלה צעירים מסורים לאידיאלים! אהה, בוגדים אנו בעמנו, מפני שאין אנו מפיצים את זמירותיהם של השוביניסטים, מפני שאין אנו מחליטים, שהעם הנבחר אנחנו, או מפני שנמָאס את "הלשון העברית הישנה" – דבר זה אנו מניחים להבורג'ואזיה שלנו, הדואגת לרוחנו ולא לקיבתנו. לא, פייאָרמן, כבר הגיעה השעה שתשתחרר מהשפעת סופריך בעלי "לשון-הקודש". "מרגישים אנו את עצמנו כזרים וכגרים" – שחוק ולא יותר. האינטליגנט האמיתי והעובד הפשוט אינם יודעים מזה כלום. לי, למשל, מוזר אפילו הרעיון בלבד להרגיש את עצמי במקום שנולדתי וגדלתי, התפתחתי וחייתי – כגר! כזה תוכל לבדות רק הבורג'ואזיה הציונית והמחזיקים ברעיונותיה המשונים. מה עוד? העבדוּת... האַסימילציה... אבל עוד פעם למה לך הפראַזות ודברי היגונים האלה? אמור: אינדיפרנטיזמוס... בורסיף, למשל, אומר, כי דבר אין לו לחברת היהודים... יהי אלוהיו עמו! אתה אומר "רוסיה"... אנני נכון לבאר לך את מחשבתי גם בזה. ברור ומחוּור. שתי המלות "בורג'ואזיה" ו"פרוליטריאַט" בולעות אותו כולו. כל שאלות החיים נכללות אצלו בשאלת העבודה והרכוש, או, יותר נכון, לו אין שאלת חיים אחרת... הכל נכלל בעיניו בשאלה זו, שבלעה את כל חייו. אני, אוי, איני יכול לבאר לי כך את הכל. אמנם, גם בחיי היו עתים, שנשתקעתי כולי בשאלה עולמית זו ונגררתי בזה אחרי החיימוביצים, ואז חזיתי בה ובפתרונה חזות הכל: מלחמת היושר והצדק, עוז אידיאלי, תיקון העולם, מחאת האדם והתגלמות רוחו. ואולם יחד עם המתפעל שבי התקוממו בי גם המבקר והמנתח ומילאוני ספק כפירה, והראוני הרבה דון-קישוטיות, בלבול המושגים, המוניות, כיעור וגיחוך, שטחיות, סכלות, אי-אמונה מסתתרת, יחס בלתי יוצא מן הלב, הכנעה משונה ומוזרה לפני בני החברה שאינם-יהודים, יחס לא-טוב לכל בן חברה אחרת, איתכפיא, שבירת הרצון ושאר הדברים התלויים במלחמתה של מפלגה מוגבלת. ולא ארכו הימים, והרבה מ"ערכי הישנים" התמוטטו עוד יותר, וביחוד ערך "העבודה הציבורית", גיבוריה ותוצאותיה. אז התעורר בי היאוש השחור ביחס אל החיים, שאני הייתי טבוע בתוכם, ואז חזיתי, שגם הענין הזה כולו אינו אלא התגלמותם של החיים האלה גופם. –