כן, עבָרי הוא עבר אפל ואומלל ושפל, מפני שהוא שלי, עבר של איש כמותי; ואולם במידה ידועה הרי גם אני – אני, מפני שעבר כזה לי, עבר של קטנות, עבר אפל ואומלל ושפל.

עתה אומלל אני בהכרח, מפני שחושב אני, והמחשבה מביאה לידי סתירת האילוזיות – ונוטלת את החיים. מאז ומעולם שונאים החיים את ההכרה וההתפלספות, מפני שהאחרונות הן אויבותיהם היותר מסוכנות, צרותיהם היותר נוראות, תקיפי עלמא הדין, הרוכבים והמנהיגים מצד אחד, ועמי הארץ, הנשים והאמונות ההמוניות מצד שני, שונאים תמיד ותדיר את הפילוסופים ואת תלמידי-החכמים, ולא בלי סיבה. האדם רוצה לחיות, ובהרגישו שהוא תלוי במה שחוץ ממנו, בכוח אחר, העושה הכל "כרצונו", הרי הוא רותת וחרד, מתרפס, נופל על פניו, מבקש הצלה וישועה, ומאמין, שהוא מוצאה. הלאה, איפוא, שוללי-האלים! הנה סוקראַטס – השקהו סף-רעל...

אבל אני מתפלסף אגב אורחא – די! – במה התחלתי? כן, בזה שאני אומלל!..

אומלל. הכל מכאיב לי והכל קשה לי. קשה לי אפילו להימלט מן הכזב וההתהדרות. התהדרותי מקבלת צורה מיוחדת ומתגלמת באופן מגוחך ומשונה. –

כן, כשאני מדבר עם איזה איש או בא לאיזה מקום חדש – הריני דומה בכל אמרותי ותנועותי, ואפילו בניד-שפתי וצלצול-קולי, למי שאומר: "אל תראני, שאני כך וכך... מוטב שתשנה דעתך עלי..."

וזהו תוצאת עברי, תולדת היותי תמיד במצב משונה, בין אנשים זרים, תלוי בדעת אחרים, עלוב ובלתי נחשב כלל...

תמיד... כן, במצב משונה הייתי לא רק בימי ישיבתי בקלויז, אלא, ובוודאי במידה עוד יותר מרובה, גם בתקופת "יציאתי לאויר העולם", בשעה שגם קליפתי-מגיני לא היתה לי עוד...

לא רגשות גיבור-מנצח היו רגשותי כששבתי ממלחמת לבי זו, שארכה שנים אחדות. שפל הייתי בעיני מכל האדם אשר על פני האדמה. משפיל עיני וסובל עקת לב הייתי כשהתבונן אדם בי. אמנם, ידעתי, שיש לי כשרונות טובים. אבל מה אני? עני-ברוח גמור. מכל רכושי, אשר אספתי מילדותי ברוב עמל ותלאה, לא נשאר כלום. כקטן שנולד אני בשנת השמונה-עשרה לימי חיי!

בעינים משונות הבטתי על כל איש שקנה דעת. יחס משונה היה בי לכל מלומד, לכל משכיל. מה אני לעומתו? אני, שאיני יודע לקרוא רוסית!..

ואולם רגשותי לא היו מעולם בעלי גון אחד: יחד עם הכרת שפלותי ואפסותי, יחד עם העצבות העמוקה והמיוחדה, שקיננה בי בעת ההיא, היו עיני נשואות אל העתיד, מרגיש בקרבי כוח ואון לנחול אותו. אף שמוח שמחתי מאד על העבותים הדתיים, שניטלו מעל רוחי, על החופש והדרור שקורָא לי, על העול שנפרק ממני. להתנהג בחירות מוחלטת, שלא להאמין בהבלים, – זו היתה לי דת חיובית ומענגת ביחד. הריקנות, שהשאירה השלילה אחריה בלב, לא נתגלתה עוד אז בכל נוראותיה. את כל תוקף היראה של הויה בלי אלוהים לא חשתי אז, ואפילו המקום, שנתרוקן בתוכי והתכווץ מכאב, המה לקראת החדש, שיבוא וימלאהו...

בשינוי-חיי, בבדידותי, בחצי-רעבוני חשתי איזה כליון-נפש, איזו התקרבות אל האידיאל, איזו שירה מרוממת. וכשהייתי מדבר עם איש על עצמי – ואני אהבתי זאת בעת ההיא – היתה נגינת דיבורי סוערת, כועסת ולפרקים כמעט מתייאשת (כמובן, בלב ולב...), אך בכל אופן לא מתאוננת, אף על פי שאז חסרו לי גם מעון, גם לחם, גם מורה...

כל היום הייתי תועה בקלויזים – רשויות-הרבים, שהיו פתוחות גם לפני. במקומות אלו הייתי פוגש רבים מבני גילי, ה"לומונוסובים" של רחובנו: איזו מהם היו חברי בבית-המדרש הישן שהקדימוני בעזיבתו. כולם היו לבושי קרעים ומראם חולני מרעב ממושך. אלי היו מתייחסים כמו לאח-לצרה ולמתחרה מסוכן כאחד. ואני הייתי מקנא בהם קנאה גדולה: מצחות-כובעיהם היו נוצצות, כעין אלו של כובעי הרוסים, וזה שלל מהם למחצה את הבעת-הפנים של חובש-בית-המדרש, בעוד שאני נחשבתי בעיני הכל לבן-ישיבה פשוט, מה שגרם לי דכדוך-נפש גמור. קינאתי גם בלשון הרוסית הנלעגה, שהיתה בפיהם, ואף על פי שהשתדלותם היתירה לדבר בלשון זו, יחד עם השגיאות, שגם אני הייתי מרגיש בהן לפעמים, היו עושות בי שרטת, עם כל זה – אני הרי אין לי לשון כלל, ואפילו לדבר כמותם איני יכול! והרי הם מדברים על איזו גונטשרוב וגוגול שקראו. גם אני, אמנם, קראתי, קודם שלמדתי את הקריאה הרוסית כהוגן, את הרומן "האבות והבנים" לטורגֶניב במקורו; אך, ראשית, לא הבנתי שם הרבה, מה שלא מנע אותי מלשפוט עליו במסיבת-רעים זו, ושנית, הבעתי את השם טורגֶניב גופו במין הברה "יהודית" משונה, עד שלא יכלו השומעים לעצור בשחוק. ואין צורך לומר, ששאר דברי חברי: שאלות חשבון מחודדות, "תשבורת" קשה, כללי-דקדוק מצוינים, בקיאות בגיאוגרפיה ומלות רומיות – כל זה היה לי כספר החתום. היה, היה במה לקנא!..

לאלה המאושרים היו גם איזו הוראות-שעה, משכורת של ארבעה-חמישה רובלים לחודש, בעוד שלי לא נשאר כבר כלום מזהובי האחדים, ושאלת עובדיה, ששאלני כשהיינו עוד בעיר מולדתנו, עמדה על הפרק.

איני יודע, מה היו רגשותיו של גיבור רומנטי במצב הזה, – אני נלאיתי כשעברו עלי ירחים אחדים לאכילת-ארעי וללינת-ארעי...

לא שהתחרטתי על איזה דבר – זה אי-אפשר היה בטבע הדברים; אלא שאיבדתי את אומץ-לבי. הימים עוברים. מורה אין לי. בהתלמדותי מעצמי איני רואה סימן ברכה. ישועה נדחתה ממני. מאין יבוא עזרי?

מר היה לי.

ואבי לא חדל מלזרוק בי מרה במכתביו. מפני מה מיהרתי לנסוע מביתי? מיד אחרי נסיעתי, בחול-המועד, קיבל הוא מכתב מאחד מאהוביו-ידידיו, מלמד-שדכן מק"ק ס. והמכתב ההוא, שהיה כתוב בשינוי, באותיות מעוקמות ממעל: "קרן תולדה דרגל" (כלומר: "קרן", מה שהחל מפינת הגליון, הוא בסיבת ה"רגל", החג), היה מונח בתכריך מכתבו של אבי יחיה "כדי לנקר את עיני". –

וזו לשונו:

"אחדשה"ט כיאות לאו"נ, היה באתי במגילת ספר כתוב, היות ששמע שמעתי ותגלנה כליותי כשמן תורק שם בינך הבכור המופלג והשנון כמוהר"ר ירמי' נ"י, שנפשו חשקה בתורה והוא גולה למקום השערים המצוינים בהלכה, אמרתי יישר ויישר, ברך ד' חילו, ברם אמרתי אל לבי, לא טוב לאדם היות לבדו, חכמים צריכים חיזוק, וידוע שם הגביר הנודע הקצין מורנו ר' פינחס שליט"א בקוראי שמו האנדעלשטיין ממחננו, יחסן גדול ומפורסם בעשירות, תורה וגדולה במקום אחד, ולו בת יחידה מהוללת בכל המעלות שמנו חכמים יפה תאר ויפה מראה וכו', והיא כבת טו"ב שנה ועל פי האדמו"ר הי"ו מבקשין להשיאה, לכן אמרתי אם מד' יצא הדבר וכו', והרי גלוי וידוע לפניך שלא שדכן ולא בן שדכן אנא, ורק מדעתך בשם לאו"נ רחש לבי דבר טוב וד"ל".

וביותר מצא אבי מקום להתנפל עלי ולהוכיחני על שאני מאבד בידים ממש אושר גדול כזה – הדבר יעלה בוודאי בגורלו של עובדיה – למקרא "העיקר שכחתי" של המכתב:

"ברם אמרינא צריכנא למודעי האי מאי שספרו הני בריונא בגנותיה והוציאו ש"ר על בנו המופלג שי' לא תהא כזאת בישראל, וחס לנו לזרעא דאבא אוקמיה גברא אחזקתיה וכו' שקפצה על בנו המופלג שיחי' רוגזיה של יוסי"ף דעת יוסיף מכאוב וד"ל ומאהבת הקיצור קיצרתי וד"ל והעיקר שיש להם הניה רבתא בלשה"ר דנא משום שעם בנך עולה בקנה אחד בן המו"ץ דמחנך וד"ל, באשר בכן אני מזהירך באזהרה לאזהרה אל תחריש מלזעוק אלי בדבר הזה תומ"י ואל תעבור ח"ו בבל תאחר כי בנפשך הוא, והיושב בסתר עליון" –

והיושב בסתר עליון ריחם עלי במקום שהייתי שם ושלח לי עזרתו מקודש. בתעותי מקלויז לקלויז התוודעתי אל בטלן זקן אחד, ישיש רצוי, מדבר עם הכל בסבר פנים יפות, "איש בלי מרה", לעדות יודעיו. הוא אהב לשוחח עמי על מצב היהדות, ההולכת ומתדלדלת, על כבוד התורה, ההולך ויורד מיום ליום, על זכרונותיו בימים מקדם, כשהיה העולם בבחינת "ונר אלוהים טרם יכבה", ועל אלה התיָשים דהאידנא, רחמנא ליצלן, שמכיון שהם קוראים "ביכלֶך" אחדים, מיד הם "מתהפכים", בעוונותינו הרבים: אוכלים טריפות, מחללים שבת בפרהסיה, קרקפתם לא מנחא תפילין, משפילים עד עפר כל דברי התורה ועוד חושבים להם זאת לחכמה.

– ואנחנו מבקשים אותם בדמעות ממש: אחים! אתם חפצים ללמוד את ההיסטוריות שלכם – למדו באוות נפשכם; מי זה היה מוחה בידכם אלמלא ראינוכם עושים כל תועבה? חוסו על נפשותיכם!

הזקן ליבבני, וגם אני הצעתי לפניו את תלונתי על "ההפקרות העירונית", הרחוקה מרחק רב, אף שהשתדלתי להוכיח לו, שלא הספרים אשמים בירידת הדת. ואף על פי שדיברנו בלשונות שונות וזרות זו לזו, חשבני הבטלן התמים ליוצא מכלל האחרים, ופעם השמיע באזני מין מונולוג כזה:

– אתה... אתה... רחימאי... באמת, לבחור כזה התפללתי. ועל כן חובתי היא, רחימאי, לגלות לך, שלדעתי לא תמצא פה את מבוקשך. "שעות ללמד לשון עברית"... לא, לא תמצא. אמנם, בטוח אני בך, שיודע אתה תורה זו הרבה יותר מאחרים, אבל החוצפה, חביבי, העזות, שהיא עכשיו העיקר בהוראה, אין בך... העויות של כלב אין לך... אינך "גלוח" כמוהם... זהו חסרון גדול... אבל – המתן... רעיון עלה על לבי... שבח לבורא עולם, אני תופס מקום בקלויז הזה... אני יושב פה זה כארבע-עשרה שנה... אפשר שיזדמן – אשתדל בשבילך... אַי, טוב!... טוב, כמו שאני יהודי... ראה מעשה ונזכר הלכה... לר' אברהם-שלום המוהל, ברחוב המקולין – אני אוכל על שולחנו ביום השבת זה שמונה שנים תמימות – נצרך "מורה" להורות לשון קודש וגמרא שעות אחדות ביום... ארבעה רובלים בוודאי, ואם אני אגיד, אפשר שיהיו כל החמישה!..

והוא דיבר וקיים דברו. החלטה תקיפה החלטתי, אמנם, מתחילה שלא ללמד גמרא – ויהי מה, אבל חזקה עליה האכילה.

ואז, כשהיה מצבי החמרי בטוח, התחלתי מאיץ בעצמי, שעלי לבקש לי מורה. קודם לזה התנצלתי לפני עצמי על שנמנעתי מחיפוש קשה זה, שהרי קמח קודם לתורה. ומכיון שנמצא הקמח – בעד ארבע שעות הייתי מקבל חמישה רובלי כסף – לא נותרה, איפוא, שום התנצלות...

אפס גם בלי התנצלות והונאת-עצמי עברו עלי ימים רבים ללא-מורה. לא הועילו כל החרפות והזלזולים, ששפכתי בעצמי על קטנות נפשי, רפיוני, ביישנותי, בטלנותי, לא-אישיותי. לא הועילו כל הקריאות: "עצל! סמרטוט!" – שקראתי לעצמי. יום רדף יום, שבוע חלף אחרי שבוע – ומורה אין לי.

ולא נשאר לי – לי, הראוי להיקרע כדג – אלא שוב לקנא בבני-גילי המאושרים, שכמעט לכולם היו מורים-מתנדבים. אמנם, לימים נודע לי, מה טיבו של אושר זה. אבל לימים הרי נודע לי גם ערך האושר של עוד הרבה דברים. ואולם באותו זמן, שאני עומד בו, היו בעיני כל לימודי הגמנזיון כעין מה שהיה ספר ה"תניא" לי בשנות קטנותי. כל גימנזיסט היה בעיני יצור מצוין, נעלה ממני לעין-ערוך, בן-עליה. וכל בן-גילי, שהיה לו מורה מתנדב, נחשב בעיני למוצלח בהחלט.

– לא-יוצלח לעולם לא-יוצלח הוא – לעג לי קליינשטיין – חַה-חַה-חַה, אתה לא נשתנית כלום ממה שהיית בעוד שהיינו בני-ישיבה... זוכר אתה? אז היית מבקש ממני תמיד, שאשיג "ימי-אכילה" בשבילך, ולי היו גם "ימי שילוּם"! עכשיו אתה שואלני: "כיצד משיגים מורה?.." גם זה איש! מפני מה השגתי אני מורה מיד, בימים הראשונים לבואי הנה? באתי הנה, דרוש מורה – מה עושה קליינשטיין? הולך אני ומתייצב על הדרך העולה מן הגמנזיון. גמנזיסטים הולכים משם. ניגשתי, שאלתי – והשגתי!

ואני עומד אחר זה שעה ארוכה וחוזר על המלה "סמרטוט" בלי שיעור. הלא אני יודע, כי בזה תלויים כל חיי, כי חייב מיתה אני על הזמן העובר חינם באשמתי, כי מחויב אני לעשות כמעשי קליינשטיין ודומיו, הגיבורים בעיני – ואיני יכול! דמיוני מציג לפני כמו חי את כל המחזה: הם יוצאים להקות-להקות, מלתחות-ספריהם ופנקסיהם על שכמם, משוחחים ביניהם, צוחקים, הכל מסודר, יפה, עליז, ואני – כתולעת בעיניהם, כתולעת ולא איש, זוחל, מגוחך, עלוב, נדכא... אני מבולבל וניגש אל איש רוסי... הלא אי-אפשר להבדיל, מי מביניהם יהודי... הוא לא יבין מה חפצי... אמנם, אלמלי הייתי איש – יכולתי לספר להם הכל על הסדר... כי בקלויז ביליתי כל ימי חיי, תלמוּדיסט הייתי, תלמוּדיסט... הן להם לא דרוש לספר הרבה... גמנזיסטים... ההם לא יבינו ללבי? אַה, לו ידעתי לדבר רוסית, לכל הפחות כקליינשטיין, לכל הפחות כמוהו... אבל גם עתה... מפני מה איני הולך? הוי, מה אני מתיירא? הן לא יאכלוני... הוי, סמרטוט, סמרטוט, סמרטוט!

ואני מחליט שטוב לי להיכנס לביתו של אחד מהם. שם, לעיני כל הקהל – הכל ילעגו לי, ופה, אם אגורש – אשבע חרפת יחיד. אבל, בכלל, מה איכפת לי, שאהיה לשחוק, אם על ידי זה אבוא למטרתי?! אמנם, שם, ברחוב, אולי היה נמצא מתנדב אחד... לא, בכל זאת, טוב להיכנס לביתו של אחד מהם...

אבל למי להיכנס ואיך להיכנס? לו היתה לי, לכל הפחות, איזו המלצה.

לאחרונה השגתי המלצה. ואחרי שעברו ירחים אחדים, אחרי תקופה של כניסות ויציאות בבתים, שתלמידי הגמנזיון או מורים פרטיים יושבים בהם, אחרי שובע-קלון של גירושים מבית-הכירים, של ריכוס-הכפתורים והכעכוע הקל לפני רגעי ההתראות, אחרי רגשי אושר מקבלת הבטחה טובה ורגשי יאוש מהשבת ריקם, סוף-סוף, אחרי ההכנעות, הציפיות, ההבטחות והדחיות, ההתנגשות השתקנים והביישנית עם משרתי הבתים, ההעזה של מסירות-הנפש לבוא אל החדר פנימה וכל רבבות הרגעים השונים, כשאלפי עלוקות מוצצות את הדם, – אחרי כל אלה נודע לי מה טיבה של התלמדוּת זו: כבר היו לי מורים אחדים זה אחר זה, וכולם היו מתחילים עמי מראש, וכולם התייחסו אלי באופן אחד וכולם דיברו עמי בקול ידוע – וכולם הראוני לדעת, כי לשוא עמלי, כי דרך זו לא תובילני אל המטרה לעולם...

הנה אני בא למעון מורי. הוא מלמדני שלוש פעמים בשבוע, אך פעם אחת – אורחים נמצאים בבית אבותיו; פעם שניה – חבריו נמצאים בחדרו, לפעמים גם איזו עלמה, ואני חושב לי לאושר לשוב על עקבי ושלא להיראות לפניהם; פעם אחרת – האויר טוב ביותר, ובכן הוא יוצא להחליק על הקרח או לטייל, ומצווה לבוא בשעה אחרת. אך הנה מצאתיו בביתו, אבל הוא צריך לגמור סעודתו או לשתות תה, והוא אומר לי להיכנס לעת-עתה אל חדרו. אני מתחיל שנית לנקות את נעלי. הניקוי בפעם הראשונה היה בהשגחת השפחה המפקחת על הסדר, ועכשיו אני מנקה כבר בהתעוררות-מעצמי, התעוררות נובעת מרגש היושר הטבוע בי. אחרי הניקוי אני מכעכע, נכנס אל החדר הריק ויושב על אחד מן הכסאות המהודרים בתנועתו של איש, שהוא מתיירא בכל רגע, שמא ישבר איזה דבר. בלבי מעין שמחת הנידון להילקות, כשנדחה מועד מלקותיו עוד ליום אחד. עוברים רגעים באי-נעימות. לחשוב איני מוכשר, ורק פגרי הרהורים מושלכים בתוכי, והם סובבים על הספר שקראתי כל אותו היום. כי, בהיות שיעורי מוכן עוד מן היום השלישי, לא שמתי אליו לבי ואקרא כל היום, מבלי יכולת להבליג על תאותי, למרות הקול שלחש לי במשך כל העת, כי נחוץ לחזור על לימודי ולשננם. כל מהלך מחשבותי והתרוצצות-מאוויי אלו חולפים ברור במוחי בשעה שאני יושב על הכסא בחדר מורי, והרי אני בעיני כפושע איום. חרפה וכלימה. הוא מלמדני חינם... כן, נחוץ לשנן עוד פעם את הגיאוגרפיה; לכל הפחות, את הגיאוגרפיה הארורה... מה זאת? האומנם אני כמכריח את עצמי? רצוני הלא צריך היה לבוא מאליו. הן לא ילד מתלמד בעל-כורחו הנני. אמנם, אין לימוד זה לפי שנותי, אבל איך שיהיה צריך הייתי להתמיד בזה, אם לא למדתי עד שגדלתי. אני מתחיל לשנן בכל-פה את שמות הערים, הימים והנהרות – ובמוחי אינו נקלט אפילו דיבור אחד. הצחוק העליז, המתגלגל מן החדרים הפנימיים, מרעימני מאד. הרגעים מתארכים, השממון תוקפני. אני מתחיל להתרומם ולשבת על מקומי חליפות. שעה עוברת ומורי איננו. רגע אני יושב בלי תנועה ומשנהו אני מתחיל להתנועע – ולבי בל עמי – על שיעור הגיאוגרפיה. לאחרונה יעוררני קול קאַפריזי דק:

– סליחה!.. איחרתי מעט... אפשר אינך פנוי עכשיו?

– בוודאי... רצוני לאמור: לא... אין דבר... אין...

אני מפסיק את עצמי ומכיר באיוולתי. לסליחתי הוא צריך!

– נו-ס-ס – הוא מתחיל

לבבי מתחמץ.

– השיעור הוכן היטב?

– כן... כמדומה... וכי אפשר שלא?..

– טוב... נו-ס... אם כן, הטרח את עצמך להגיד לי... – מסלסל מורי בשפמו, הגדל לו בדמיונו, ומחקה בקולו איזה מורה-יונית בגמנזיון שלו.

– וולודיה! – הדלת נפתחת וראשו של אחד מבני הבית נראה מתוכה – אני נוסע היום לנחלתנו שבגזלינקה. וכי אין את נפשך להילוות אלי?

– בנפש חפצה; תיכף!

אני משפיל את עיני ומשתדל, שלא יפיקו פני תרעומות. הן לא שכירי הוא. והוא שואל שאלות שונות במהירות אינו חושב לו לחובה כלל להסתיר את הרגשת העול המיותר, שהלימוד עמי נעשה לו בשעה זו. אמנם, ההמלצה שהבאתי היתה מאיזו נאַטאַליה ואַסיליובנה; להשיב את פניה ריקם אי-אפשר היה, אך לשבת חצי שעה עם בן-ישיבה מכוער, המגמגם בלשונו, גם כן לא נעים מאד. אני מהרהר בזה וזוכר, כי את ספר-הלימוד לא ראיתי זה ימים שלושה. מורי ממולל באצבעותיו ממעל לשפתו העליונה ומחריש, כלומר: אין הדבר חשוב...

– אני יודע... אני מבין... רק לשוני... מבטאי... השגתי ספר טוב... "החטא ועונשו" לדוסטויבסקי...

מורי מעיף עלי מגבוה מבט מלא רצינות ופקודה:

– אין מן הראוי להתפלסף קודם זמן. עכשיו צריך אתה ללמוד ולא לקרוא. ללמוד – מבין אתה? ללמוד ביגיעה רבה, לחזור ולשנן בלי ליאות. נו, לשנות את זה ולבוא מחר.

אני שבור לרסיסים. הן הוא צדק, צדק מאד. הלא גם ראשית-לימודים איני יודע; לדבר איני יכול; הטעויות בכתיבה עצמו מספור. נער בן-עשר יודע יותר ממני. ואולם מפני מה הוא בטוח כל-כך, שאיני מבין את סיפורי דוסטויבסקי? הרי בוודאי זו היתה כוָנתו. אמנם, אילו הייתי מבין את הלשון הרוסית יותר, הייתי מבין יותר את עומק הרעיונות. אך הרי גם עתה... איך שיהיה, עתה אסור לי לקרוא, אשנן כל היום...

את מורי האחרון, שהיה טוב מרעיו, עזבתי אני, ועמו יחד – את ההתלמדות כולה. פעם באתי אליו בשעה הקבועה לשיעורנו והוא לא היה עפ"י מקרה בביתו. אמרתי לחכות לו בחדרו, כמו שציווה עלי לעשות, אם לא אמצאהו בביתו. ואולם אמו, יֶנטה מרחוב היהודים, מהודקה בקורסט ומכוסה במגבעת, שתמיד היתה מתרעמת על שיש לבנה מגע ומשא עם הדלפנים, חסמה בעדי את הדרך בתנועת יד, ומבלי להביט בי הביעה, כי אברהם הלך לדרכו ולא ישוב עד שעה מאוחרת בלילה.

– מצותו היתה לחכות... – ניסיתי להתנגד.

– מרינה, סגרי את חדרו של אַלברט! – ציוותה ה"גברת" על אמתה.

מני אז לא יספתי לחַזר אחרי מורי-חינם ולהיטפל בלימודים היבשים, שקשו כל-כך על מוחי, אשר לא ידע דיסציפלינה מעולם. מי זה יכריחני? אני הרי איני מבקש בלימודים מטרה חמרית, איני רוצה לעשותם קרדום לחפור בו. רצוני הוא רק להיות אדם שלם. לדעת את העולם והחיים, את האדם ואת עצמי – האומנם כל זה אינו נקנה בלי ידיעת אלגברה? אקרא בספרים טובים – ומצא לי.

אז עוברים עלי חודש וחדשים בבליעת ספרים ועיכולם, מה שמהנה אותי מאד. שאלות מיתפיזיות, כשהן לעצמן, לא העסיקוני אז ביותר; חשובות מהן היו בעיני שאלות החיים, עניני ההתפתחות של האנושיות ויסודי החברה. עסקים עם מה למעלה ומה לאחור כמעט לא היו לי אז. עיקר נושא מחשבותי היה היחס שביני לבין החברה. אני דיברתי אז אל לבי, כי חיי הפרטיים אינם כלום וכי לאיש כמוני ראוי, או, יותר נכון, אין דרך אחרת, אלא להקריב את עצמי כולי לטובת הכלל. בזה יכולה אינדיבידואליותי להתגלם. אף מעין אמונה היתה בי, שהחברה ממתנת לי. החברה, כלומר: עם ישראל, האומה הישראלית, שבשבילה אני צריך לחיות, להמית את עצמי ולהיטיב לה, המצפה שאבוא ואושיענה. במה אהיה לה מושיע ורב – לא ידעתי. כמובן, הכרתי, שלעת-עתה עדיין אני לא-כלום, נער קטן ונבער, אבל ברבות הימים אתעורר ואקום... ואף הצטערתי: מפני מה נולדתי בעל תכונה כזו, שאין לי דרך אחרת, אלא לחיות בשביל אחרים – מוטב היה,, אלמלי הייתי אחר, מוכשר לחיות ככל האדם, להתענג על חיי הפרטיים, ואף על פי כן להתגבר כארי, לעמוד בנסיון ולהיות כולי קודש לעמי.

ואולם תקופה כזו, תקופה שבה הייתי מלא אידיאות, השקפות וידיעות חדשות, היתה פתאום מתרופפת ונחלשת ועוזבת את מקומה לרעותה: לתקופה של רפלכסיה, ספקות ושעמום נורא. הטובה דרכי? האין עצלותי בעוכרי? אני מתעצל ללמוד ככל האנשים, אין לי המכשירים לזה, ואני אומר: הענבים בוסר הם. ובאמת צריך הייתי להתאמץ ולהתגבר על הכל, להתאזר עוז ולהמציא רווחה לעצמי: להשיג מורה נאמן, או להתלמד בעצמי בהתמדה הראויה, ובכל אופן – שלא להישאר נחשל על אם-הדרך. ואפילו אם אין לי צורך בתעודות ומכתבי תהילה לשם עצמי, צריך אני, בתור עובד לטובת החברה, לתפוס מקום הגון, להיות אמיץ ברוחי ומאמין בערכי, להבריח את הקול הלוחש: יתוש קדמך... "אין לי כל חפץ, כל משיכה" – כלום התנצלות היא זו? כדי לשלול איזה דבר או לכפור בתועלתו – עלי לדעתו מראש, לעבור אותו ולהתרומם עליו, ולא לדבר בבלי דעת, לדבר ולחשוד את עצמי, לדבר בקול ספק, ברי ושמא – שמא לא עדיף...

וימי רגזנות, ימי קללה, ימים שאין בהם חפץ, היו באים עלי...

אני בא מהוראתי. מעוני הוא החדר הכללי של בעל-ביתי, כי בהיות הוא ואשתו סוחרים בדגים ורקבי פירות וכל היום יסובבו בשוָקים וברחובות ובביתם נשאר רק נערם הגיבן, שאינו יכול לרדוף, כאחיו, אחרי פרנסה – הם נותנים רשות לאדונים מוכשרים להתכווץ כמוני לתפוס "מקום" בדירתם בשכר איזו זהובים לחודש. אני לוקח את הגיאומטריה, פותח ומתחיל ללמוד בקול, אך כרגע אני נזכר, ש"קודם שיאכל אדם וישתה – יש לו שני לבבות", ובכן אני חוטף פת לחם ולועסה באותה תנועה, שבני-אדם ממלאים איזה חוב מיותר, מעיין בתוך כך בספר וממלמל: "אה! לו היתה כף של תבשיל חם... הבלים!" אני מוסף להתרכז ולהביט בציורים, בעיגולים ובריבועים שלפני – וידי נמשכות בלי-משים מאליהן וחוטפות את טולסטוי המונח אצלי. אני מתעורר – והנה ספר-הלימוד ממני והלאה. "בשעת סעודה" – כך אני מצטדק. ואולם שעה עוברת, מן הלחם לא נשאר כלום זה כבר, ואת הספר, שלקחתי לקריאה רק בשעת אכילתי, לא הנחתי עוד. "נו" – אני גוער בעצמי, משתטח על הדרגש, מתעורר ושב אל הגיאומטריה, חוזר על מלה צדדית עשרים פעמים ומהרהר, כי טולסטוי צדק מאד במשפטיו, כי בסיפורי טשכוב יש אמנות הרבה ואמת הרבה, כי היצירה הרוסית כבדה ועמוקה מאד, כי מאושר הוא האיש, הקורא ספרי סופריו הגדולים בשפת אמו, כי אני בן לעם, שאין לו לשון וספרות – אומלל באומללים, וכי בעלת-הבית כבר רמזה לי זה לפני ימים אחדים בהלצה תגרנית, כי את הרובל המגיע לה לא תקח ממני בשטר, אלא דוקא ברובל כסף, כי אנשי סביבתי בזים לי על שאני אוכל לחם יבש גם ביום השבת, כי נעלי נקרעו פתאום ורגלי טובעות ברפש...

– הבלים! – אני גוער בי בשנית ובשלישית. ואולם למרות מה שאני מזרז את עצמי וממלמל: "עוד פעם... עוד פעם", למרות מה שאני חוזר לראש לימודי פעמים אין מספר, למרות מה שאני מחפש במלון הרוסי-עברי ומוצא את פירושן של המלות הבלתי מובנות לי, – רחוקות ממני ה"תיאורימות" מרחק רב. מוחי מלא אֵד. שעמום כופר-בכל, מבטל-הכל ומשוה-הכל משתפך אל קרבי. – לעזאזל! לעזאזל! לעז-ז-א-זל!.. למה לי לדעת זאת?.. כדי לעבוד לטובת החברה? כדי לתפוס מקום? כדי להיות חשוב בעיני עצמי? יקח האופל את הכל!.. מה אני? אה, נלאיתי? נגע עָדַי ואבהל? ארוחתי לא השביעתני רצון?.. לא – "וכי מה אני אומר?" רצוני, כי להיטיב לאחרים יכול אוכל גם בלי דעת החכמה הזאת... אסובב בעיירות, אטיף כמגיד פשוט... טוב לי, שלא הסירותי עוד את קפוטתי הארוכה... טוב שיהיו פני כפני יהודי פשוט... נו, נו, נו!..

ואני שוקע בשממון שבוע, שבועים, חודש תמים. איני יכול לעשות כלום. ישן ימים כלילות. כמעט שאשתטח על הדרגש ואתעורר – בוקר!.. חמש-עשרה שעות רצופות ישנתי בבגדי ובנעלי. גועל-נפש. הראש מתפוצץ... כל אברי כואבים. רגשותי קהים. האדם החושב שבי גוסס. מלבד הנער הגיבן אין איש בבית. כוס תה אין. גם הלחם אזל...

אני מפהק, מתמודד, קם ומביט בעד החלון הפונה אל הרחוב. הנה תלמיד בית-ספר ריאלי הולך במנוחה. הוא שבע. דרכו נכונה לפניו. בהליכתו הוא מתלווה במבטי אהבה. ואני? ואבותי?.. ובכן מקנא אנכי!..

אני מתנפל שנית על הדרגש, עוצם את עיני ומקשיב רב קשב להלמוּת לבי העל-טבעית. שורות ונקודות שחורות-אדמדמות מרקדות לנגד עיני ויוצאות במחולות. ואני ישן כל היום...

ויש שהייתי מתעורר פתאום, בחצות ליל אחד של התקופה הזאת – ואיני מרגיש לא בחילה ולא צמאון ורוחי טהור וזך. מסביב אפילה ודממה; אגרופי קפוצים ובקרבי אנרגיה עזה, אנרגיה שלא ידעתי דוגמתה עד הרגע ההוא. במהירות בלתי-מתוארת אני מדליק נר, יושב על דרגשי ומתנפל על אחד מספרי הלימוד כנשר חש אל טרפו. "כן, כן. אני משתחרר מן הרוח הרעה אשר ביעתתני, סר מעלי השממון, אני יוצא לעבודה ולמעשה". אני לומד שעות מספר בלי הפסקה. הכל צלול וברור. איזו שמחת עולם בקרבי. הכל ישנים ואני ער!

והנה בוקר. אנשי הבית מתעוררים לאכול ולבקש פרנסה. אני צריך לשתות תה, לסעוד את לבי בפת-לחם וללכת להורות את תלמידי. רעיון דמיוני חולף בי שלא ללכת היום. כסילות! היום – ומחר? יש צורך גם באוכל...

– הוי, יש צורך גם באוכל!

וכעבור איזו שעות – כבר אין אפילו זכר לאנרגיה ורוממות-רוח. זו העבודה – פיטום בפעלים ושמות של לשון מתה – שפת עבר – את אלה, שאינם רוצים גם לדעתה – הוי, מה מקהה היא את הנפש! והן גם לא אצדק בכעסי על מיאוּנם של העלמים תלמידי להכין את השיעורים: הם הרי אינם יכולים לרצות בזה; זוהי רק גזירת האב, שאינו יודע בעצמו למה לו זאת. ובעד מה אני לוקח שקלים נבזים? כשאני לעצמי אני מתחיל בחקירה: לשון לאומית, מפתח אל חיי העם ההיסטוריים. אבל חיים תלמידי מצא יותר עונג להשתעשע בשרשרת שעונו. הוא צוחק לו על נסיוני להביא מרדות בלבו. הוא יודע, כי לתוכחתי אין שום ערך.

– נו, ובכן, אינך יודע את ההבדל בכינויי-הפעלים לנסתר בין נוכחת ובין מדבר בעדו?..

– בכינויי הפעלים?

– נו, כן.. לדוגמה: שָמַרתי – שמַרתיו... התבין?.. ושָמַרת...

– ומה, פייאֶרמן – נכנס האב לתוך דברי ומביט על שנינו, כאילו הוא רוצה להיווכח, מי הוא החייב בזה, שחיים שלו מביט "כתרנגול בבני אדם" – אני כבר אמרתי: יותר טוב היה ללמדו להעביר את הסדרה. אז הייתי בטוח שידע, לכל הפחות, להיות יהודי. בזה הלא אין כל תועלת?

– היש צורך אפילו לדבר בזה? – משיבה בעלת-הבית במקומי – אני הלא יושבת-בית ועינים לי, ברוך השם, לראות את כל הנעשה. דומה דבר זה, כאילו לקחת שלושה רובל מדי חודש בחודש ולהשליכם אל תוך הרפש!