באר היטב על יורה דעה שסד

סעיף אעריכה

(א) חולקים: כתב מהרש"ל שהעולם נוהגים איסור לישב על הקבר ובהג"א כ' דאסור למכור מצבה שנשברה וגם אסור להשען על המצבה משום דאסור בהנאה ומטעם זה אסור לדרוך על הקברים. אך נושאי המטה שדורסין לפי שעה בהילוכן עם המטה משמע דאין איסור כשדורסין על הקברים. עכ"ל הט"ז.

סעיף בעריכה

(ב) לפנותו: ולא חיישינן שמא מת מצוה הוא דמ"מ קלא אית ליה. ש"ך (והוא מפרק נגמר הדין).

(ג) בהנאה: שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומיירי בקבר של בנין דאלו במחובר בלא"ה אין מחובר נאסר וכ"כ נ"י וקבר הידוע היינו שנקבר שם מדעת בעל השדה. ש"ך.

(ד) ואסור: דרבנן גזרו עליו טומאה עולמית כדי שלא יפנוהו.

(ה) והרמב"ם: כ' הש"ך דהכי פירושו קבר הנמצא דהיינו שלא היינו יודעים שהיה שם קבר מותר לפנותו דמסתמא נקבר שם שלא מדעת בעל השדה כיון שלא היה ידוע פנוהו מקומו טמא וכו' כלומר השדה שסביבותיו היכא דאיכא למיחש לקברים וקבר הידוע שאין שם אלא הוא לבדו אסור לפנותו פנוהו מקומו טהור וכו' כיון שידוע שאין שם קברים אחרים. ב"י עכ"ל.

סעיף געריכה

(ו) במקום שמצאו: וא"צ להוליכו לקברות וכתב מהרש"ל ומה שהאידנא אין נזהרים בזה הוא לפי שאין הארץ שלנו ואין לנו רשות לקבור בכל מקום ואף אם נקבר אותו לשם יש לחוש שהעובדי כוכבים יוציאו אותו כדי לפשוט בגדיו מעליו או משום זלזול ע"כ מוליכין אותו לבה"ק מיוחד עכ"ל.

סעיף דעריכה

(ז) שנפל: במהרי"ל כתב דאם דם יצא ממנו אז אין לטהר אותו כי הדם יסתלק ממנו אך יקברוהו במלבושיו. וכתב הב"ח ונראה דהיינו דוקא כשמת במלבושיו אבל בנפלו ולא מת מיד אלא לאחר כמה ימים שכבר פשט מלבושיו וגם אין דם יוצא ממנו שכבר פסק ומת על מטתו מכח אותה נפילה אז ודאי מטהרין אותו ועושין לו תכריכין כשאר המתים על מטתן. ובזה יש חילוק בין נפל מן הגג להרוג דאלו בהרוג ביד עובד כוכבים אע"פ שבשעה שמצאוהו כבר פסק הדם קוברים אותו כאשר נמצא כדי להעלות חימה ולנקום נקם וזה לא שייך בנפל מן הגג. וכן יולדת שמתה ודם יוצא ממנה אין לטהרה אלא קוברים אותה בלבושיה אבל אם לא מתה רק אחר כמה ימים ושבועות וכבר פסק הדם נוהגים עמה כמו בשאר מתים לטהרה ולעשות לה תכריכין. שוב מצאתי הטעם גבי הרוג דהרי כבר יצאו כל הדמים ממנו והם מובלעים בבגדיו וחיישינן שמא נבלע בתוכן רביעית דם שהנפש יוצאת בו ע"כ יקברוהו כמו שמצאוהו ולא יחלצו אפי' מנעליו דשמא דם יציאת הנפש הוא בתוך המנעלים וע"כ נוהגים בהרוג לחפור במרא וחצינא בקרקע במקום שנמצא שם ההרוג וכן כל דמו שיצא ממנו במקום קרוב לו וקוברין העפר שנבלע בו דמו עם ההרוג דשמא באותו הדם יש דם הנפש. ומזה הטעם ג"כ במי שנפל מן הגג או נפל עליו הבית ומת ונעשה בגופו פצעים וחבורות ויוצא מהם דם וה"ה ביולדת דרובם אינן מתים אלא מחמת שנעשה באברים הפנימיים שלה פצעים כשכורעת לילד ונבלע דם בכתונת שעל גופה ובשאר בגדים שעליה והדמים שיצאו עם יציאת הנפש נבלעו ג"כ בתוכן משא"כ כשאין שם פצעים ולא יצא מהם דם כלל אין קוברין אותם בבגדיהם אלא בתכריכים כשאר מתים ומטהרין אותם. ולפ"ז מי שמת בדרך בקור גדול נראה דפושטין מלבושיו ומטהרין ומלבישין אותו תכריכים כיון שאין בו פצעים ולא יצא ממנו דם וכן מי שנטבע במים בבגדיו פושטין בגדיו ומטהרין אותו וגם חכריכים מלבישין אותו וכמ"ש בסוף ס' מהרי"ל ע"כ ואני ראיתי בהרבה קהלות נוהגין לטהר כל יולדת ולהלבישה תכריכים ואחר כך מלבישין בגדיה למעלה מהתכריכין ולמעלה מהם הסדין. עכ"ל הש"ך.

סעיף העריכה

(ח) מותר: שהרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולאו כל כמיניה לאסור של רבים. ש"ך.

סעיף ועריכה

(ט) התבן וכו': דגנאי הוא למת לעשות לו כן. ש"ך.