פתיחת התפריט הראשי

סעיף אעריכה


(א) ואפי':    כתב הש"ך דמשמע מדברי הרב בס"ג דאפילו מסל"ת שלא להשבית מקחו לא מהני אי לאו דחולבת.

סעיף בעריכה


(ב) מניקה:    היינו שידענו שהיתה חולבת אע"פ שלא ילדה כבר דאל"כ כיון דחולבת פוטר בבכורה לדעת המחבר בס"ג א"כ בלא"ה פטור מבכורה וגם זה שמניקתו היה פטור מבכורה אפי' אי הוה נולד בבית ישראל אלא ודאי כדאמרן. ש"ך.

סעיף געריכה


(ג) ספקא:    כתב הש"ך לאו למימרא דס"ס גמור לא מהני דהא ודאי ס"ס שרי בכל דוכתי אלא ר"ל ס"ס כי האי דלא הוי ס"ס גמור לא סמכינן אמה שהיא חולבת ובט"ז כתב דצ"ע למעשה באם ילדה ב' גדיים א' זכר וא' נקבה דאיכא ס"ס גמור ספק שמא ילדה כבר קודם שנולדו אלו ואת"ל לא ילדה מ"מ שמא הזכר נולד אחרון וליכא כאן בכור כלל וכו' ע"ש וכ' עוד מעשה בא' שהיה לו חוב אצל עובד כוכבים ותבעו ואמר שאין לו מעות לשלם רק פרה א' והוליכו לחצר והראה לו פרה א' ועגל עומד אצלה אבל לא הניקה אותו ואמר העובד כוכבים פרה זו בלא ולד אתן לך (בעד ח' זהובים) כי אגדל לעצמי הולד ואמר הישראל אני חושב שפרה זאת זקנה היא וזה ולד ששי או שביעי שלה ואני חפץ בפרה ילדה וכל שהיא ילדה ביותר אוסיף בדמיה השיבו העובד כוכבים מה אומר לך שהיא ילדה ביותר זה אינו אבל מ"מ אינה זקנה כ"כ כמו שתאמר ותאמין לי שזהו ולד רביעי שלה לא יותר וקבלה ממנו ואח"כ ילדה אצל הישראל מה דינו והאריך בדין זה ומסיק מאחר שראה העובד כוכבים שהישראל חפץ יותר בפרה ילדה ואף שיכולים לומר שחשב העובד כוכבים שמא אינה רוצה הישראל בפרה שלא בכרה עדיין מחמת שיש עליה סכנת לידה ונתכוין דוקא להיות לו פרה שכבר ילדה מ"מ היה לו לעובד כוכבים לומר שזה ולד הראשון שלה ואז אשתבוחי הוי משתבח ולמה הפסיד נפשיה לומר שהוא ולד ד' שלה אלא ודאי דקושטא קאמר וסמכינן עליו שכבר ילדה אצלו וזה הולד שילדה אצל הישראל אינו בכור כלל עכ"ל.

סעיף דעריכה


(ד) שילדתו:    כתב הש"ך לאו למימרא דודאי ילדתו דליתא אלא אשמועינן דאותו ולד שילדה אח"כ בבית ישראל חייב בבכורה דהרי הוא בחזקת שילדתו כלומר שמא ילדתו והוי ספק בכור ויאכל במומו לבעלים והבא אחריו פטור מבכורה ממ"נ דאפי' תימא לא ילדתו מ"מ אינה מרחמת עליו אא"כ ילדה וכדלעיל ס"ב עכ"ל.

סעיף העריכה


(ה) בחזקתו:    כתב הש"ך בכאן אמרינן ודאי הוא כן ולא הוי אפי' ספק בכור ואע"פ דאמרינן שמרחמת ולד אחר מ"מ במקום דידה לא שבקת דידה ומרחמת דלאו דידה וכן אמרי' בש"ס עכ"ל.

סעיף ועריכה


(ו) ספק:    הטעם דשמא קא סבר המוכר דלשחיטה בעי לה לכך לא הודיעו ובזה אתי שפיר הא דלעיל סי' ט"ז ס"ז גבי אותו ואת בנו דאמרינן דמסתמא שרי דאל"כ היה מודיע שעל המוכר להודיע משום דהתם נמי כי נימא דלשחיטה קבעי לה אסור משום או"ב עכ"ל הש"ך ובט"ז מתרץ בענין אחר דהתם אמרינן שפיר אם יש איסור היה מודיע שאין שום סברא כנגדו משא"כ כאן שיש ב' סברות מכחישות זא"ז דהיינו אם איתא שבכרה כבר אשבוחי הוי משבח וסברא כנגדה אם איתא דלא בכרה עדיין ה"ל להודיע לאפרושי מאיסורא ע"כ נשאר הדבר בספק עכ"ל.