פתיחת התפריט הראשי

סעיף אעריכה


(א) שאמרו:    ונראה דה"ה מעשר לבינוני שנותן שנה ראשונה מעשר מהקרן ואח"כ מעשר מהריוח. ש"ך.


(ב) מצוה:    מהרש"ל והדרישה כתבו בשם תשובת מהר"מ דכל מצוה שתבא לידו כגון להיות בעל ברית או להכניס חתן וכלה לחופה וכה"ג וכן לקנות ספרים ללמוד בהם ולהשאילם לאחרים ללמוד בהם אם לא היה יכולת בידו ולא היה עושה אותה מצוה יכול לקנות ממעשר וכן לפזר מעשרותיו לבניו הגדולים שאינו חייב לטפל בהם מותר דאפי' לאביו מותר לתת אם הוא עני משום כבוד אביו (וכ"ש לבניו דמותר במקום שאין בעיר תקנה לתת לכיס של צדקה ואפי' יש יכולת בידו לפרנסם ממקום אחר דזהו הוי צדקה) ובט"ז כ' דאסור לפרוע בהם מסים ולענין לקנות מצות בבהכ"נ במעות מעשר נ"ל דאם בשעת קניית המצות היה דעתו על זה שרי דהא המעות לצדקה אזיל ואף שהוא נהנה הא בכל מעשר יש טובת הנאה לבעלים משא"כ אם בשעת קניית המצות לא היה דעתו ואח"כ רוצה לפרוע מהמעשר ה"ל כפרוע חובו מן המעשר וגם כשקונה ספר בעד המעשר צריך לכתוב עליו שזהו מן המעשר למען ידעו בניו דבר זה ולא יחזיקוהו להם עכ"ל.

סעיף בעריכה


(ג) השקל:    כ' הש"ך שלפי החשבון לקמן סי' רס"ה ס"ה הוא עשרה גדולים פוליש ע"כ נהגו בארצות האלו שהגבאי צדקה הולך בבהכ"נ שני וחמישי לגבות מעות צדקה מכל אחד ואחד ואפי' נותן מהפחות שבמטבעות הוא נותן יותר משלישית השקל לשנה ומנהג נכון הוא עכ"ל.

סעיף געריכה


(ד) זכותו:    אפי' נתן לו הרבה ועובר על לא ירע לבבך וגו'. סמ"ג.

סעיף העריכה


(ה) גדול:    פי' יותר משאר עושי צדקה ברצון. ט"ז.

סעיף ועריכה


(ו) מתנה:    דכיון שעדיין לא העני לגמרי אינו מתבייש שכן דרך האוהבים לתת מתנה זה לזה. ב"י. ובטור כתב המתנה וכ' הט"ז דלפי גירסא זו אתי שפיר דה"ק דנתינת המתנה באופן היותר מועיל יהיה קודם שהעני לגמרי ע"כ אמר המתנה בה"א הידיעה.


(ז) שותפות:    והוא עדיף מהלואה וכב"י הטעם מפני שהמלוה מעות לחבירו בלא ריוח הלוה בוש שהוא נהנה מחבירו בדבר שאין חבירו נהנה כלל אבל בעושה שותפות אינו בוש כלל מאחר ששניהם נהנין.

סעיף יגעריכה


(ח) בעצב:    והיינו שצר לו בנתינתו אבל עכ"פ אינו מראה לו פנים זועפות דא"כ לא נחשב בשמנה מעלות דהא הפסיד זכותו. ש"ך.


(ט) וראוי:    שאז לא יוכלו הצבור לשנותו לדבר אחר. ט"ז.

סעיף ידעריכה


(י) לעני:    וכ"ש אם נותן לקופה של צדקה קודם תפלה דעדיף טפי. ש"ך.

סעיף טועריכה


(יא) בתולות:    ובתשו' הר"מ אלשקר כתב דדוקא יתומות אבל לא ידעתי אם יכולים הקהל להשיא עניה שאין לאביה יכולת להשיאה בדבר של הקדש ששם בעליו עליו ואם נקרא זו דבר של מצוה עכ"ל.

סעיף טזעריכה


(יב) לנשמותיהם:    באורח חיים סי' תרכ"א הביא בשם הרוקח הטעם משום שהוא ית' בוחן לבבות ויודע שאם היה אותו המת בחיים היה נותן צדקה אם היה לו ממון כו' אבל אם נותן עבור רשע אינו מועיל עכ"ל (וכת' בת' נ"ש אם רצו מקצת יחידים לקחת מעות המצות מה שהם קונים ביד עצמם ליתן לעניים שהם רוצים אין הדין עמהם אלא צריכין ליתן להגבאים).