באר היטב על יורה דעה רלב
סעיף ב
עריכה(א) בפחות: כ"כ לאפוקי שקל וסלע דאינם רשאים ליתן כך לדיעה זו. ש"ך בנה"כ.
(ב) מקילין: וכמדומה שהעולם נהגו קולא בדבר זה. ב"ח.
(ג) חילל: ודוקא כשמוכרו אח"כ לזה הלוקח אבל אם מכרו לאחר אפשר שיאמר המוכר לפלוני אוזיל ולא לך. פרישה.
(ד) כשמפליגין: והש"ך פסק דאפילו אינן מרוחקין כ"כ כגון שזה אומר טפי מסלע וזה אומר פחות מג' דינרין יש להחמיר.
סעיף ג
עריכה(ה) הדירני: וכן אם שמעון עצמו נדר שיאכל עם ראובן לא הוי נדר זרוזין ט"ז.
סעיף ד
עריכה(ו) ראיתי: כתב הט"ז דגירסא הנכונה היא שצ"ל אם לא ראיתי בדרך הזה כיוצאי מצרים דר"ל שהוא מפורסם שלא היו באותו הדרך ס' רבוא דאל"כ הא איתא בא"ח הרואה ס' רבוא מישראל ביחד וכו' משמע שהוא דבר אפשרי.
סעיף ה
עריכה(ז) שבעולם: כתב הש"ך דבתשו' מיימוני משמע דל"ד אמר מלת שבעולם אלא הכל תלוי במלת כל דהוי בכללן דגים ופשתן וקנבוס וצמר ומשי ועצים וכמה דברים הנולדים וגדלים זה מזה ובהמה וכמה דברים נקראים פרי מפרי וגידולי קרקע.
(ח) עשיתי: ואם אומר שבדעתו היה על יום או יומים נאמן דאנן סהדי שודאי דעתו לכך מאחר שא"א לקיים נדרו אבל באסר עליו רק מקצת פירות אינו נאמן אם לא באנס לקמן סי"ד. ש"ך.
(ט) אעשה: ואח"כ עשה אותו דבר פלוני י"א דאסור כיון שיכול להיות שלא היה עובר התנאי ונראה דמ"ש הרב ויש חולקין קאי גם ע"ז ואם אמר חוץ מבשר לכ"ע לא הוי נדר שוא וכ"ש אם אמר חוץ מדגן דלא הוי נדר שוא כיון דדגן כולל חמשת המינים עכ"ל הש"ך.
סעיף ו
עריכה(י) ויפוה: לפי שאין דרך הכעורה להעשות יפה (משא"כ לקמן סעיף י"ט במת אביה או עשה תשובה) ובגנבה כיסי צ"ל שאמר בפירוש כן ע"כ א"צ התרה דאל"כ אפילו היה דעתו בשביל זה צריך התרה ט"ז.
(יא) בשוגג: הטעם דשכח שהיה פלוני שם ואח"כ נזכר וכתב הט"ז וכן אם המרו ב' באיזה דבר איך הוא זה אומר כן וזה אומר לא כן ונתנו ת"כ זה לזה שמי שיהיה כדבריו יתן לו חבירו איזה סך ממון פטור אותו שמפסיד מטעם זה דהוי שגגה אצלו ועיין בחושן משפט סי' ר"ז מדיני אסמכתא וע"ל סימן רל"ט.
סעיף ז
עריכה(יב) מוכיח: אבל בקונם אשתי בעינן שיאמר בפי' שגנבה כיסי וכיון שלהדיר אשתו נתכוין ליכא טעות בעיקר הנדר משא"כ כאן שהיה מוטעה בעיקר הנדר ש"ך וכתב הט"ז ומטעם זה למדתי במעשה שבא לידי באחד שהיה סובר שמחר הוא יום ה' בשבוע וקיבל עליו ביום שלפניו להתענות למחר ונודע לו אח"כ שטעה שמחר הוא באמת יום ד' אם צריך היתר או לאו ונ"ל שהוא דומה יותר להא דס"ו דבעינן שיאמר בפירש גנבה כיסי ודעתו לחוד לא מהני כיון שאינו מוכח שדעתו לכך הכי נמי דהא הרבה רגילין להתענות גם בשאר ימים ואין הטעות מורגש לאחרים ע"כ צריך היתר דוקא עכ"ל.
(יג) אחרים: ואפילו לא אמר אח"כ כלום כשראה שטעה בדבר בשעת הנדר מותר בכל וא"צ כאן שיחליף לשון הנדר כמו בסעיף שאח"ז דהא אין כאן נדר לגמרי. ט"ז.
סעיף ח
עריכה(יד) החליף: כתב הש"ך מיהו אם אינו מחליף ולא מעמיד אלא סתם כשקרב אליהם וראה את אביו ואחיו אמר אלו הייתי יודע שאבי ואחי ביניהם לא הייתי נודר כ"ש שהנדר כולו בטל ב"ח וכ"מ בס"ט וע"ל סימן רכ"ט ס"א.
סעיף ט
עריכה(טו) בלבד: כיון שלא החליף לשונו דבתחלה אמר ג"כ סתם יין וכל היינות בכלל אלא שמוסיף עליו אח"כ האי חוץ וכו'.
סעיף י
עריכה(טז) בטעות: כתב הט"ז דגם כאן צריך שיאמר בשעת הנדר שנודר בשביל שסובר שיש בזה איסור אבל אם נודר סתם שלא יעשה דבר פלוני ואח"כ אומר שהיה סבור שיש בו איסור צריך היתר דוקא.
סעיף יב
עריכה(יז) אונסין: כ' הש"ך משמע אע"פ שלא התנה בשעת הנדר על כל אונס שיולד אמרינן דאאונס כה"ג לא נדר וכתב ב"י בשם ר' ירוחם דהאי עכבו נהר פירש שגדל הנהר ממי שלגים דאונסא דלא שכיח הוא דאי הוה דבר מצוי ה"ל לאסוקי אדעתיה ולאתנויי ואם לא התנה הוי בכלל הנדר עכ"ל ונראה דה"ה באונס דשכיח ולא שכיח הוי אונס לענין נדרים דהא חלה אמרינן בש"ס דהוי אונס דשכיח ולא שכיח ואפ"ה בנדרים הוי אונס.
(יח) ממון: הב"ח הקשה ע"ז ממ"ש רמ"א באורח חיים סי' תרנ"ו שיתן כל ממונו קודם שיעבור ולפיכך עקר דין זה כאן מהלכה ולא קשיא מידי דהכא לא עבר כלל דאמרינן דעל דעת זה לא נשבע כלל שיבזבז ממון הרבה עכ"ל הט"ז וכתוב בתשו' הרא"מ גלאנטי מי שקבע זמן לפרוע לחבירו לזמן פלוני ואם לא יפרענו אז יאסר בבשר ויין וירד מנכסיו קודם הזמן פטור משבועתו.
(יט) פטור: כ' הט"ז לפי מ"ש בסי' רכ"ח סמ"א שיש חילוק בין אומר ביום פלוני לאומר ליום פלוני צ"ל בכאן נמי ליום.
(כ) דמקרי: וכתב הט"ז דנ"ל עיקר כדעה ראשונה דהוי אונס.
(כא) טובה: וכ' הש"ך בשם מהרי"ק אפי' מסר מודעא קודם לכן על שבועה זו לא אמרינן הואיל וגלה בדעתו שאינו חפץ בשבועה זו דיהא בטלה ומביאו ד"מ וכן הוא בלבוש.
(כב) נאמן: נראה דהיינו דוקא בנדר או נשבע לעצמו אבל בנשבע לחבירו כגון בשט"ח וכה"ג אינו נאמן אם לא שידענו באונסו אבל אם לא הכרנו באונסו כלל אינו נאמן בנשבע לחבירו לומר אנוס הייתי מיהו היכא דיש רגלים לדבר נראה דנאמן עכ"ל הש"ך וכ' הרשב"א ואע"פ שהוציא בפיו הנדר סתם ואפי' תלה לאחר מכאן בדברים שהיתה כוונת השומעים בהיפך מה שאומר ואפילו היו השומעים חושבים ומכירין בו שהיה נודר מדעת ומרצון בלי שום אונס כו' וראיה מנודר בחרם ואומר אח"כ בחרמו של ים נדרתי כמ"ש לעיל סימן ר"ח.
(כג) עבר: וכ' בתשובת הרשב"א דה"ה בהתרו בו ולא חשש לומר להם בשעח התראה ואכל וכ"ש כשאמר אעפ"כ אינו נאמן.
(כד) כתב: בסמ"ע בחושן משפט סי' ע"ב ס"ק ט"ו כ' בשם ת"ה אם נכתב בכת"י שחייב לשלם ונשבע על כך ואח"כ אומר שלא נשבע אלא שכתב כך אם התובע מודה פשיטא שאין לחוש לשבועה זו כלל ואם אינו מודה לענין ממון דינו כשאר שטר דלית ביה שבועה עכ"ל וכ' הש"ך ונראה דהיינו כשנותן אמתלא לדבריו אבל כשאינו נותן אמתלא לדבריו אלא טוען סתם לא נשבעתי אע"פ שהתובע מודה שלא נשבע בפניו הואיל והודה ושויא אנפשיה חתיכה דאיסורא וכשהתובע אומר נשבעת בפני אפי' כשהנתבע נותן אמתלא לדבריו אין טענתו טענה ועי' בחושן משפט סי' ע"ג ס"ו (עיין לעיל סימן ר"ח).
סעיף יד
עריכה(כה) שבעולם: היינו כשאמר בל' שאין כל פירות העולם בכלל דאל"כ בלא"ה אין הנדר חל כדלעיל ס"ה אלא שאוסר על עצמו פירות האילן ופירות הארץ. ש"ך.
(כו) היום: ואם מפרש לו המושל בפי' לעולם יחשוב כל זמן שאני באימה תחתיך אם לא יהיה לו צורך או שאר תנאי כיוצא בו. ש"ך.
(כז) אסור: כתב מהרש"ל ומ"מ נראה שאם הוציא התנאי בשפתיו בלחש שרי דנהי דאיכא ג"כ חילול השם לא מחמירי' כולי האי מאחר דיש לו אונס גדול ומוכרח לכך ע"כ מיהו בטול בשפתיו לא מהני אלא תוך כדי דבור. ש"ך.
(כח) לבטלה: והט"ז כ' שדברי הרמ"א תמוהים וצ"ע דמ"ש מסט"ו דכל שהוא באונס יסורין א"צ ביטול וכו' ע"ש (ובנה"כ השיג עליו וכתב דל"ד לסט"ו דהתם לא קאמר אלא דאם נשבע כבר אין שבועתו כלום אע"פ שלא ביטל בלבו אבל לכתחלה פשיטא דצריך לבטל בלב ולא ישבע לשקר ע"ש).
(כט) חלול: זהו בנדון זה שתלוי בממון משא"כ בדין הקודם שיעידו בדבר שיגרום לו מיתה לא מחלקינן בזה. ט"ז.
(ל) אונס: פי' שההגמון צוה לקהל לגזור בחרם אחר עדות אין להם לגזור להציל עצמן בממון חבריהם אם יכולים בשום פנים להתפשר וכו' כן הוא באגודה.
סעיף טו
עריכה(לא) ממש: אע"פ שלא בטל בלבו. ט"ז וש"ך וכ' מהרי"ו דוקא אנסו ליתן לו שום דבר אבל נשבע לו שלא לגלות דבר חל החרם.
(לב) מיתה: וצ"ע להקל במיתה שהוא אונס מבורר די"ל ביה אגב אונסיה גמר ומקני גם בד"מ מסיק ומ"מ טוב להחמיר לבטל החרם ש"ך.
סעיף טז
עריכה(לג) דירתו: הטעם כי דבר הוה הוא שאדם מוכר הקרקעות וחפציו להשיא בתו אבל ביתו וכלי תשמישו אפי' עני המתפרנס מן הצדקה אין מחייבים אותו למכור ביתו וכלי תשמישו הלכך אינו מחויב למכור לקיים שבועתו דאדעתא דהכי לא נשבע ללון ברחוב ולמות ברעב.
(לד) אחת: והש"ך הניח דברי הרמ"א בצ"ע דבתשו' הרמב"ן משמע אפי' היה הבעל ממקום אחר וכו' ע"ש ועיין באבן העזר סי' ע"ה.
סעיף יז
עריכה(לה) שנדרה: עמ"ש בסי' רל"א ס"ק ב' בשם הט"ז.
סעיף יח
עריכה(לו) לסתור: כ' הש"ך אפי' היה נודר ואמר בלבו היום אינו מועיל כיון שאין אנו רואים שום אונס ובתשובת מוהר"מ מלובלין כתב כיון שלא היה ההכרח על השבועה ממש ולא היה בלבו היום וכו' ולא משמע כן מתשובת הרשב"ץ אלא דאפילו הוא אנוס על הנדר ושבועה עצמו צריך להתנות בלבו איזה תנאי ואם לאו צריך לקיים נדרו וע"ל סי"ד.
סעיף יט
עריכה(לז) תשובה: אפי' מת או עשה תשובה אחר הנדר א"צ התרה ול"ד לדלעיל ס"ו בהיתה עכורה וייפוה דחל הנדר לפי שאין אשה עכורה עשויה להיות נאה לכך לא היה בדעתו שתהא מותרת לכשתהא נאה אבל הכא עשוי הוא לעשות תשובה או למות הלכך אומדין דעתו דכי אמר שאביה רע כ"ז שהוא רע קאמר כ"כ ב"י בשם הרשב"א.
סעיף כ
עריכה(לח) לכבדני: כתב הט"ז דמיירי כאן שהוא רגיל ליהנות ממנו וגם בסיפא מיירי שרגיל להנות אותו ודלא כלבוש שמחלק בין מקבל מתנה למזמינו לאכול והוא שלא כהלכה כדמוכח מש"ס (ובנה"כ השיג עליו ומסכים עם הלבוש דאדרבה כן מוכח מש"ס ודלא כמו שהוא מחלק ע"ש).
(לט) הסתם: אבל אם המדיר אומר לא כי אלא לכבודי נתכונתי כדי שאתכבד שתקבל מתנה אסור הר"ן והרא"ש ודלא כב"י.