באר היטב על יורה דעה קפט
סעיף א
עריכה(א) ליום: היינו לאותו יום החדש. ש"ך.
(ב) הידוע: וא"צ לחוש לסתם עונה שהיא ל' יום אלא זמן הידוע לחוד כיון שיש לה וסת קבוע. ט"ז.
סעיף ב
עריכה(ג) שראתה: פעם שנית לסוף כ' לראיה א' חוששת מכאן ואילך כשיגיע יום כ' שלישי. ש"ך.
סעיף ג
עריכה(ד) לשעות: פי' אחר טבילתה או שאר דברים כיוצא בהן שרגילה לראות מחמת אותו זמן. ט"ז.
סעיף ד
עריכה(ה) שעברה: כתב הט"ז אע"ג דבסימן קפ"ו פסק באין לה וסת צריכה בדיקה לפני תשמיש כאן מיירי שיש לה כבר וסת אלא ששינתה עכשיו בוסת חדשה ולא קבעתו ג"פ (ובנה"כ כ' דז"א דמשמע דמיירי אפילו בתחלת קביעותא אלא י"ל דהתם מיירי שאין לה וסת כלל וכל פעם היא מוחזקת ברואה אבל כאן יש לה וסת אלא שאינו קבוע).
סעיף ה
עריכה(ו) קבעה: כ' הט"ז דלדעה ראשונה בס"ז בעינן כאן עוד ראתה בל"ג וכ"פ הש"ך וכ' עוד וה"ה דילגה למפרע כגון ראתה שנית לסוף כ"ט ושלישית לסוף כ"ח בכל ענין שמשוה דילוגה קבעה וסת לדילוג וזה פשוט.
סעיף ו
עריכה(ז) החדש: כ' הרא"ה לא לקידוש החדש ולתקיעת שופר שלנו אלא למולד הלבנה אבל הש"ך הביא כמה פוסקים דעיקר תלוי בקביעות ב"ד שכל מה שב"ד שלמטה עושים מסכימים עמהם למעלה ע"ש שתופס דעה זו עיקר.
סעיף ז
עריכה(ח) בתמוז: ואז תקבע וסת בחדשים לדילוג וצריכה אח"כ לחוש לי"ט באב ולכ' באלול וכן לעולם. ש"ך.
(ט) הראשונה: והיינו שגם דילוג הראשון היה בשוה עם שאר הדילוגים כגון שהיתה רגילה לראות ביום עשרים ושינתה לראות ביום כ"א וכ"ב וכ"ג דאף ראיית כ"א מן המנין כיון שגם הוא היה בדילוג שוה כמו האחרים ודלא כהדרישה שכ' שהדילוג הראשון א"צ להיות שוה עם שאר הדילוגים ואינו נכון כלל. כ"כ הט"ז וש"ך.
(י) ולהחמיר: כ' הט"ז יש לתמוה דהא גם לדעה הראשונה יש חומרא א' דהיינו אם יש לה חשש ב' וסתות דאינו נעקר א' מהם אלא אם יהיה השני נקבע כמ"ש סי"ג בתחלת ההג"ה וא"כ לדעה האחרונה כאן דנקבע בג"פ וסת הדילוג ממילא נעקר חשש וסת הב' שיש לה ואינה חוששת לו עוד ולדעה הראשונה לא נקבע עדיין והיא חוששת גם לשני ע"כ כתב הב"ח דלענין זה קי"ל כסברא הראשונה דהיינו בשניהם להחמיר ונכון הוא ויש לי מקום עיון על הטור בזה שכ' שהרא"ש פסק כשמואל שהיא סברא קמייתא כאן ובפרק שור שנגח ד' וה' כ' הרא"ש בדף ח' דקי"ל כרב בהא וצ"ע עכ"ל.
סעיף ח
עריכה(יא) וחוששת: כ' הב"ח דה"ה בג"פ וב' חדשים חוזר חלילה נמי הוי וסת קבוע כגון שראתה ט"ו בניסן וט"ז באייר וט"ו בסיון וט"ז בתמוז וט"ו באב וט"ז באלול קבעה לה וסתה בדילוג חלילה וחוששת אח"כ לט"ו בתשרי וט"ז בחשון וט"ו בכסלו וט"ז לטבת וכן לעולם וכ' הש"ך דכאן בין לרב בין לשמואל סגי בג"פ דכיון דראתה ג"פ בט"ו וג"פ בט"ז וג"פ בי"ז ה"ל כראתה ג"פ בימי החדש בשוה ודלא כדרישה דכתב דלשמואל בעינן שתראה ג"כ בי"ח בתמוז ואח"כ בג' חדשים שלאחריה ט"ז וי"ז וי"ח עכ"ל.
סעיף ט
עריכה(יב) קבעה: כתב הט"ז זהו לי"א דסעיף ז' אבל לדעה הראשונה צריכה שתראה עוד באחד באלול אבל הש"ך ס"ל כיון דהכא ראיותיה שוות לעולם בר"ח סגי בג"פ לכ"ע (כדלעיל סעיף ו' בראתה מר"ח לר"ח ומה לי מר"ח א' לב' או מא' לג' וכ"כ ב"ח).
סעיף י
עריכה(יג) שסירגה: כ' הש"ך אפילו היה לה קודם לכן וסת קבוע ליום י"ד לא אמרינן כיון שראתה עתה ביום ט"ו וט"ז דקבעה וסת אלא בעינן שתראה ג' ראיות מלבד ראיה די"ד והלכך זו שסירגה לי"ח לא קבעה לה וסת וכ' הב"ח אפי' חזרה וראתה י"ט בתמוז לא קבעה לה וסת לדילוג כיון דאין הדילוגים שוים מיהו נראה כיון דראיית ט"ז באייר מראיית ט"ו בניסן ה"ל בהפלגה ל"ב יום שוה להפלגת י"ח בסיון מט"ז באייר דהוא ג"כ ל"ב יום דניסן מלא ואייר חסר חושש' להפלגה זו וכשתראה בי"ט בתמוז דה"ל נמי הפלגה ל"ב יום מי"ח בסיון קבעה לה וסת דג' הפלגות שוות דל"ב יום בד' ראיות ע"כ.
סעיף יא
עריכה(יד) פעם: כ' הש"ך דמדברי הדרישה משמע דאף ביש לה וסת קבוע בט"ו לחדש וראתה אח"כ בט"ז ובי"ז ס"ל לרב דקבעה וסת לדילוגים ודוקא ביש לה וסת מכ' לכ' ושינתה בדילוג ס"ל לרב דלא קבעה וסת לדילוגים וליתא דבהדיא משמע בש"ס דאפילו ביש לה וסת ליום ט"ז לחדש שדינן ליום ט"ז לוסת שלפניו וכן פירש"י שם להדיא עכ"ל.
סעיף יב
עריכה(טו) המנין: פי' הש"ך כגון שראתה בתחלה בר"ח אדר ואח"כ בר"ח ניסן דאע"ג דהשתא ראתה מחדש לחדש אם שוב ראתה בר"ח סיון ואב קבעה לה וסת לסירוגים דהשתא חזינן שסירגה מב' חדשים לב' חדשים והט"ז פי' דהיינו שראתה בר"ח ניסן ובר"ח סיון ובר"ח אב קבעה לה בר"ח לסירוג שאח"כ אינה חוששת אלא לר"ח תשרי ולא לר"ח אלול וכן לעולם וכאן הוי ר"ח ניסן מן המנין לכ"ע כי בו יש ג"כ שייכות הוסת מצד שהוא ר"ח וניכר הוא כו' ע"ש ומיהו בהיה לה וסת קודם לכן כגון שראתה בר"ח שבט ובר"ח אדר ובר"ח ניסן ושוב סירגה לראות בר"ח סיון ובר"ח אב אז ראיית ניסן אינה מן המנין דכיון דקבעה וסת מר"ח לר"ח א"כ בר"ח ניסן לא שם סירוג עלה אלא וסת השוה הוא.
(טז) אייר: מטעם דסתם נשים וסתן כל ל' והיינו כל חדש וכ' הט"ז דחוששת לשני ימים של ר"ח אייר הראשון שהוא יום ל' לראייתה והיא עונה בינונית למי שאין לה וסת קבוע ועיין בסי"ג.
סעיף יג
עריכה(יז) לאחד: כתב הט"ז דהב"ח כתב כאן דאינה חוששת ליום א' דר"ח ולא ידעתי למה יסתור דברי עצמו שכ' לעיל בסי"ב דחוששת לר"ח אייר היינו לב' ימים ר"ח עכ"ל. וש"ך האריך בזה ומסיק דעונה בינונית היינו מחדש לחדש דבאותו יום של חדש שראתה בו צריכה לחוש לחדש הבא בין שהחדש מלא או חסר ומה שאמרו בגמרא דעונה בינונית ל' יום מתחלת ראיה לתחלת ראיה אחרת היינו בסתם חדש דהוא מלא ואה"נ אם החדש חסר הוא כ"ט יום מתחלת ראיה לתחלת ראיה אחרת ממילא אין לחוש כאן ביום א' דר"ח אייר משום עונה בינונית וח"צ בת' שאלה קי"ד חולק על הש"ך בזה והסכים עם הפוסקים דכ' דעונה בינונית הוא יום ל' לראייתה ע"ש.
(יח) חוששת: הב"ח חולק על הרב וס"ל דאם ראתה בר"ח אייר שוב אינה חוששת לט' בו וכ"כ הש"ך באריכות ומחזיק דבריו בנה"כ ע"ש אבל הט"ז הסכים לדעת הרב דאף אם ראתה בר"ח צריכה לחוש לכל החששות וסיים הדבר ברור שמשה אמת ותורתו אמת ודבריו כאן הלכה רווחת בישראל ע"ש.
(יט) אינה: כתב הש"ך ומשמע דא"צ לחוש לי"ד באייר אע"פ שהוא ל' יום מראיית ט"ו בניסן ומזה ראיה דוסת החדש היינו עונה בינונית.
(כ) לי"ז: דמשום וסת הדילוג א"צ לחוש כדלעיל וגם וסת הפלגה ליכא שהרי ניסן מלא ואייר חסר נמצא ט"ז דאייר הוא הפלגת ל"ב מט"ו דניסן וי"ז דסיון הוא הפלגת ל"א מט"ז דאייר ומש"ה אינה חוששת ג"כ לי"ח בתמוז שאינו הפלגת ל"א אלא ל"ב מי"ז בסיון וצריכה לחוש להפלגת האחרון שהוא ל"א.
(כא) לי"ח: היינו לסברא ראשונה לעיל ס"ז אבל להי"א שם קבעה כבר וסת הדילוג בג' ראיות וחוששת כאן לי"ח בתמוז וכמו שסיים הרמ"א דבדילוג חדש י"א דראייה ראשונה מן המנין ולפ"ז מיירי הכא שהיה לה וסת קבוע קודם לכן בט"ו לחדש דאז לד"ה שדינן ראיה דט"ו דניסן לוסתה ואינה מן המנין עכ"ל הש"ך.
(כב) בהפלגה: כלומר שדילגה בהפלגה כגון שראתה בא' בניסן ולסוף כ' חוששת להפלגה זו דהיינו ט"ו באייר שהוא הפלגת כ' מכ' בניסן מיהו גם לר"ח אייר חוששת משום וסת החדש. דילגה ליום כ"א היינו עשרה באייר ובר"ח אייר לא ראתה חוששת ליום כ"א דהיינו ר"ח סיון מיהו גם ליום כ' אייר חוששת שמא תקבע וסת בימי החדש שהרי ראתה בכ' בניסן הגיע יום כ"א ולא ראתה מותרת לשמש ביום כ"ב וא"צ לחוש להפלגה בדילוג. דילגה ליום כ"ב חוששת ליום כ"ב היינו כ"ג בסיון הגיע כ"ב ולא ראתה מותרת לשמש ביום כ"ג לראייתה דהיינו כ"ד בסיון והיינו לשמואל א"נ לרב ובהיה לה וסת קודם לכן מכ' לכ' אבל כשלא היה לה וסת סגי לרב בד' ראיות להפלגה לקבוע וסת בדילוג בהפלגה. אירע לה ראיה ליום כ"ג קבעה לה וסת לדילוג מכאן ואילך אינה חוששת אלא לדילוגה כ"כ הטור בשם הרמב"ן והוספתי ביאור עכ"ל הש"ך וא"ל הא לעיל סגי בד' ראיות וכאן בעינן ה' דלעיל מיירי בדילוג לפי החדש ט"ו ט"ז י"ז ממילא ניכר שם יום של ראיה ראשונה משא"כ כאן אנן מתחילין מן ראיתה ביום עשרים ואין אתה יודע מתי מתחילין העשרים ע"כ צריך לראיה הראשונה שקודם העשרים נמצא אותה ראיה שקודם העשרים ויום העשרים נחשבים ליום א' כי אין ידוע א' בלי חבירו נמצא לסברא שניה שבסעיף ז' מהני כאן ד' ראיות.
(כג) המנין: כ' הש"ך צ"ע דהי"א דבדילוג חדש ראיה ראשונה מן המנין סוברים גם בדילוג דהפלגה ראשונה מן המנין אלא שאין הפלגה נודעת אלא בשתי ראיות וא"א בפחות מד' ראיות אפילו בהפלגות שוות וצל"ע.
(כד) לדילוג: כתב הט"ז קשה הא זה מדברי הרמב"ן והוא פוסק כשמואל דצריך ד' ראיות לוסת הדילוג וב"י תירץ דהכא מיירי שהיה לה כבר וסת קודם שהתחילה לראות בדילוג ובזה גם שמואל מודה דסגי בג' ראיות א"כ היה לו לפרש כן דמיירי באשה שהיתה רגילה לראות מי"ד לי"ד יום ושינתה וראתה בט"ו והמשיכה כו' ע"כ נ"ל דאע"ג דכתבו בשם הרמב"ן שפוסק כשמואל מ"מ להלכה מחמיר כרב שבג' ראיות קבעה.
(כה) עיקר: כתב בס' מעדני מלך תימה דלעיל סי' קפ"ד ס"ב כ' דאשה שמשנית וסתה להקדים ב' או ג' ימים או לאחר כשמגיע זמן וסתה צריך לפרוש ממנה ב' או ג' ימים קודם או אחריו ע"כ וכתב הש"ך דנ"ל ליישב דלעיל אינו ר"ל שצריך לפרוש כל הג' ימים דא"כ מאי ענין שמשתנית וסתה לכאן אלא ר"ל דהיה לה וסת ואח"כ נישתנית וסתה להקדים ב' או ג' ימים אז צריכה לפרוש גם קודם הוסת כפי מה שרגילה להקדים עכ"ל.
סעיף יד
עריכה(כו) קבוע: דאל"כ כיון דשינתה ולא ראתה ביום כ' נעקר חשש יום כ' כיון שעדיין לא נקבע שלש פעמים.
(כז) שלשים: אבל אין מונין כ' יום משעה שהיתה ראויה לראות ליום כ' כיון שלא ראתה באותו פעם והמתינה עד יום ל'. ט"ז.
(כח) למקומו: כתב הרא"ש אע"פ שג"פ לא ראתה ביום כ' (ר"ל שב' פעמים ראתה ביום ל' ובפעם הג' ראתה אחר ל' ושוב חזרה לראות ביום כ' כן פי' בנה"כ) לא נעקר יום כ' כיון שלא ראתה יום ל' שאם אשה מדלגת וסת א' פעמים ושלש ואינה רואה בנתיים לזמן אחר וחוזרת לראות לזמן הוסת לא נעקר הוסת ובמ"מ כתב דהטור סובר דלאו דוקא בשלא ראתה בשלשים השלישית אלא שעדיין לא הגיע אפ"ה כל שחזרה וראתה לך' חזרה לקביעות הראשון ואינה חוששת לל' ואע"פ שלא נעקר עדיין ע"י שלא ראתה בו אפ"ה זה שראתה בכ' שהוא יום קביעות הראשון מחשיב לה לעקירה של ב' ראיות דל' ודין זה צ"ע דלא משמע כן בש"ס עכ"ד הש"ך והט"ז כתב לתרץ דיש חילוק בין ימי החודש דמזה מיירי בש"ס אבל המחבר מיירי מהפלגת ימים מיום ל' ליום כ' לכך כתב לאחר ששינתה פעם או פעמיים וכו' ע"ש באריכות.
סעיף טו
עריכה(כט) ששינתה: כתב הט"ז דזה קאי ג"כ באשה שהיה לה וסת ליום כ' וכמ"ש בסעיף הקודם אלא דשם שינתה לראיות שוות דהותר יום כ' ונאסר יום ל' וכאן מיירי דשינתה לאינן שוות הותרה לגמרי כל שלא חזרה וראתה אחר כך.
(ל) כלל: כתב הש"ך ולמאי דמחמרינן לעיל בס"ז כרב א"כ ה"ה הכא צריכה לחוש לוסת הדילוג כיון שדילגה ב"פ וחוששת ליום ל"ו ואפילו לשמואל חוששת מיהו להפלגה אחרונה דהיינו ליום ל"ד. עוד כתב בב"י דחוששת לעונה בינונית דהיינו לימי חודש כגון אם חל יום ל"ד שלה ט"ו בחודש זה חוששת אח"כ ליום ט"ו לחודש וחוששת ג"כ ליום ל"ד עכ"ל.
(לא) הראשון: כתב הט"ז כיון דמיירי בוסת הפלגות לימים לא בימי החודש צ"ל דהך ביום הוסת הראשון פירושו שראת' בשיעור הפלגת הראשון מיום ל"ד שראתה באחרונה כי היכי שיהיה היכר שהוא עדיין בתוך הוסת הראשון.
(לב) הוסת: כתב הט"ז וקשה לי כיון דמיירי כאן בהפלגת ימים וכמ"ש לעיל היאך תמצא כאן שחזרה לראות ביום הוסת הא וסת שלה בהפלגת סך ימים חד ראיה מחברתה וכאן לא ראתה זמן רב ואין לך ראיה לחשוב ממנה הפלגה וכו' ומסקנתו דבאמת מ"ש הש"ע ביום הוסת הוא שלא בדקדוק עכ"ל ובנה"כ פירש דר"ל שתראה ראיה א' ואח"כ ראיה ב' ליום כ' דאז חוזר וסת הראשון למקומו לכל דבר וא"צ לחוש לוסת החדש ויש לו שאר דיני וסת קבוע וכל זה ברור עכ"ל.
סעיף טז
עריכה(לג) לר"ח: דוקא הכא בוסת החדש דינא הכי אבל בוסת ההפלגות כגון שהיתה רגילה לראות ליום ל"ב ואח"כ עברה ולא ראתה ליום ל"ב א"צ לחוש להפלגת ל"ב שהיתה ראויה לראות דהיינו ליום ס"ד לראייתה כ"כ מהרש"ל והב"ח (וט"ז חולק והשוה דין וסת ההפלגה לדין וסת החדש לענין זה).
(לד) למקומו: וה"ה לשינתה ראיותיה ג"פ לראיות שאינן שוות וחזרה וראתה בר"ח חזר הוסת למקומו וצריכה ג"פ לעקרו. ב"י והאחרונים.
סעיף יז
עריכה(לה) לימים: ידועים כגון בר"ח או בא' בשבת כדלקמן סי"ח. ש"ך.
(לו) האונס: כ' הט"ז זה דלא כדעת הטור שפסק אפילו לקפיצות לחוד יש וסת ובסעיף כ' פסק שפיהוק של אתמול גרם והיינו כדעת הטור וא"כ דברי הש"ע סותרים זה את זה לכאורה ולק"מ דשאני פיהוק דלא מקרי אונס והטעם דפיהוק הוא מצד טבע האשה להיות כן בשעת ראיייתה ממותר הליחה שבה משא"כ בקפיצה שאינה רק אונס עכ"ל.
(לז) חוששת: כיון שאירע כן בג"פ כ"כ בהג"מ ונ"ל דלא אתא אלא לאפוקי שא"צ לחוש לכל פעם שתקפוץ כשלא אירע כן ג"פ אבל לוסת החדש ולהפלגה צריכה לחוש אפילו בפעם א' כגון שקפצה וראתה ואחר כ' יום חזרה וקפצה וראתה צריכה לחוש לוסת ההפלגה ואם אח"כ תקפוץ לסוף כ' צריכה לחוש לו כל העונה דלא יהא ראתה מכ' לכ' בלא קפיצה וכי בשביל שקפצה מתחלה יגרע (הא השתא נמי קפצה) ועוד כיון דע"י קפיצה ליום ידוע בג"פ קבעה וסת כדלקמן סי"ח א"כ בחדא זימנא נמי מיחש חיישה וראיה לזה מסי' קפ"ז סי"א גבי ראתה מחמת תשמיש כו' ע"ש ואע"ג דגבי פיהוק אמרינן לקמן דחוששת לוסת החדש אף בלא פיהוק שאני התם כיון דמתחלה ראתה שלא ע"י אונס עכ"ל הש"ך.
(לח) נקבע: (אפילו בלא קפיצה) אבל הרשב"א פסק שתולין ראיית א' בשבת בקפיצה של אתמול וקבעה וסת ליום א' ולקפיצה אבל לא לימים לחודייהו (וכ"כ הרב המגיד כיון דווסתות דרבנן נקטינן להקל) ותימה על המחבר שהשמיט זה וה"ל לפסוק לקולא בוסתות דרבנן ומ"מ קולא דאתי לידי חומרא הוא דלסברת המחבר דקבעה וסת לימים לחודייהו אם לא ראתה אחר כן ג"פ ביום א' עקרה וסתה אבל לסברת הרשב"א דלא קבעה וסת אלא לימים ולקפיצות לא נעקר הוסת בכך כיון דלא קפצה דהאי דלא ראתה משום דלא קפצה הוא אבל אם תקפוץ לאותו יום חוששת וכדלקמן סכ"ו עכ"ל הש"ך.
סעיף יט
עריכה(לט) הגרון: מתוך המאכל שאכלה ובמתעטשת נראה מדברי הרמב"ם בפי' המשנה דהיינו מלמעלה ונראה דלענין דינא שניהם אמת. ש"ך.
(מ) כריסה: נגד טבורה ושיפולי מעיה בבית הרחם וכל זה צריך להיות הרבה פעמים דאל"כ אין הוסת נקבע בכך כי זה דרך כל העולם ואין כאן שינוי.
(מא) וסת: ואפילו מאן דסובר לעיל סי"ז דלא קבעה וסת לקפיצה לחוד התם ה"ט משום דעיקר הראיה אינה אלא מחמת אונס משא"כ הכא. רשב"א.
(מב) אינה חוששת: כלל אפילו כדין וסת שאינו קבוע לא לוסת המקרה ולא לוסת היום. ש"ך.
סעיף כ
עריכה(מג) הפיהוק: וקבעה וסת לפיהוק לבדו וכן להיפך קבעה הוסת לר"ח לבדו.
(מד) אתמול: ול"ד לקפיצה לעיל סי"ז דאמרינן דהיום גורם דשאני קפיצה דמחמת אונס הוא בא. כ"כ בדרישה.
סעיף כא
עריכה(מה) תקבע: כ' הט"ז קשה הא כתב בס"ד אם לא קבעתו ג"פ ולא בדקה ולא ראתה כיון שעברה עונתה מותרת וא"ל דהתם דיעבד והכא לכתחילה דהא התם מחלק בין וסת קבוע לאינו קבוע ומשמע הלשון דגם לכתחילה הוא כן ע"ש ונראה דכאן בפיהוק גרע טפי כיון שדרך הוא כך הוי ריעותא לפנינו שהיא טמאה וע"כ חמיר טפי משאר וסת שאינו קבוע עכ"ל (ובנה"כ תירץ דהכא ודאי א"א לומר שתחוש אלא עד שתפהק וע"ז אמר עד שתבדוק ר"ל בסמוך אחר הפיהוק אבל אם עבר זמן מה אח"כ ולא הרגישה מותרת אבל לעיל כיון שתלוי בזמן א"כ אפי' בסמוך אחר הזמן כל שלא הרגישה מותרת דהזמן גורם וכבר עבר עכ"ל).
סעיף כד
עריכה(מו) עונה: פי' יום או לילה כדלעיל סי' קפ"ד ס"ב ואע"ג דשם ס"ו אמרינן דאם וסתה נמשך ב' או ג' ימים א"צ לפרוש אלא עונה ראשונה י"ל דס"ס מ"מ אסורה עונה א' וגם נראה דכ"ש אם הראיה מתחלת גם קודם הוסת דצריכה לפרוש כל אותה העונה שלפני הוסת וכל הוסת ואפשר דהכא אסורה כל העונה גם לאחר הוסת וצ"ע עכ"ל הש"ך.
סעיף כה
עריכה(מז) כל: כתב הט"ז דהב"ח הקשה הא כתב רמ"א בסי' קפ"ד ס"ב דבוסת התלוי בשינוי הגוף אין חוששת רק בשעת וסתה וכאן פסק דאסורה כל עונת הוסת כמו בשאר וסת ימים ולק"מ דלעיל לא אמר אלא לענין היתר לפני שעת הוסת דמותר דתרווייהו בעינן דהיום ווסת הגוף גורמים הראיה ממילא אין חשש קודם וסת הגוף כלל מחמת היום ומ"ה כתב שם אבל לפני הוסת מותר אבל כאן איירי אחר וסת הגוף בזה שפיר יש לחלק דבקבוע ליום אסור מן התחלת וסת הגוף עד כלות אותה עונה הן יום הן לילה אבל בוסת הגוף בלא יום קבוע מותר תיכף אחר שכלה וסת הגוף עכ"ל (ובנה"כ מתרץ בע"א עיין שם).
סעיף כז
עריכה(מח) הנעורים: דהיינו שהיא פחותה מי"ב שנים ויום אחד וכתב הט"ז מ"מ כל שעדיין לא ראתה ג"פ לא חוששת כלל אפי' לוסת שאינו קבוע דשאר נשים חוששת לו עד שיעקר עכ"פ פעם אחת גבי זו אינו כן אלא אמרי' מקרה בעלמא הוא.
(מט) בינוניות: לאפוקי אם לא פסקה אלא ג' עונות קטנות שהיתה רגילה לראות בהן אם היתה אח"כ חוזרת ורואה באותן עונות קטנות פעם א' היתה חוששת להן ואפי' לא ראתה באותן עונות אלא שראתה פעם א' היתה חוששת לראייתה או לעונה בינונית כשאר נשים משא"כ כשפסקה ג' עונות בינוניות דראינו שפסק ממנה הטבע דשאר נשים אז אמרינן דראיות הראשונות היו מקרים כ"כ הפרישה משא"כ בגדולה בעינן עקירה בג"פ והיינו שהגיע זמן וסתה ולא תראה ג"פ אבל קטנה א"צ עקירה אלא ג' עונות בינוניות שפסקה חזרה לקדמותה ומשכחת לה בוסת החדש בסירוג שראתה מב' חדשים לב' חדשים דבגדולה שקבעה וסת בעינן שיעבור עליה ג"פ מב' חדשים לב' חדשים ובקטנה סגי בצ' יום וכן בוסת ההפלגה אם היה לה וסת מל"ה לל"ה בגדולה בעינן שיעברו ג"פ מל"ה לל"ה ולא תראה דהיינו ק"ה ימים ובקטנה סגי בצ' יום עכ"ל הש"ך.
(נ) מכוונות: כתב הט"ז ועכ"פ מהני הג' ראיות שתהיה מוחזקת בדם מאותה שעה ודינה כדין אשה שאין לה וסת ומ"ש המחבר כל שאין הראיות מכוונות אינה קובעת משמע דאינה חוששת כלל זה אינו אלא דאינה חוששת לאותו וסת קבוע שהיה לה מתחלה אלא תהיה כאשה שאין לה וסת ולא דמיא לקטנה וזקנה שהם אינם מוחזקים בדמים כלל ומ"ש המחבר לפיכך ראיה ראשונה וכו' פשיטא דקאי על מה שראתה אחר הפסקה ראשונה וכו' ע"ש באריכות והש"ך פירש האי ראיה ראשונה כלומר ראיה אחרונה מג' ראשונות שראתה קודם שהתחילה לפסוק עכ"ל.
סעיף כח
עריכה(נא) הראשון: היינו כשלא חזרה לקביעותה הראשון כדלקמן סל"א. ש"ך.
סעיף לב
עריכה(נב) בתוך: כ' הראב"ד ועוד יש ענין אחר שהיא קובעת וסת בתוך וסת כגון שראתה ט"ו בחודש זה וט"ז בחודש זה וט"ו בחדש זה וט"ז בחדש זה כשתשלש בכל א' וא' קבעה לה ב' וסתות כל חדש וחדש כראוי לו עכ"ל.
סעיף לג
עריכה(נג) ומ"מ: בזה חמור דין מעוברת מדין זקנה שבסכ"ח וכתב ב"י הטעם שזקנה אין לה דם בטבע משא"כ מעוברת שיש לה דם רק דהעובר מעכב ותכף שעברו ימי העיבור חזרה למקומה עכ"ל הט"ז.
סעיף לד
עריכה(נד) במקרה: פי' ואחר כך אינה חוששת לוסת זו.
(נה) פוגעת: ואף אם לא ראתה בו חוששת לר"ח שני וכן לג' שאינו נעקר בפחות מג"פ והרמב"ן כתב שאינה חוזרת עד שתראה פעם אחת ומשתראה פ"א חוזרת לוסתה אפילו אינה רואה בזמן וסתה וכן דעת הראב"ד ולא ידעתי למה השמיט המחבר דעתם דהא רבים נינהו ועוד דבוסתות דרבנן שומעין להקל עכ"ל הש"ך.
(נו) שתחזור: שהרי אין כאן שום ראיה שנשער בהפלגה ממנה. ש"ך.