באר היטב על יורה דעה סו

סעיף אעריכה

(א) חיה:    כ' הש"ך דה"ה דם כוי.

סעיף בעריכה

(ב) חייבים:    וכ' הש"ך דוקא בטפת דם אבל אם הוא מלא דם וניכר מקום התחלת האפרוח אינו אלא מדרבנן וע"ל סימן פ"ו.

(ג) חכמים:    כ' רש"ל שיש להחמיר ולומר דדם ביצים דאוריי' ונ"מ לענין ספק ועי' בדברי רמ"א ס"ד.

סעיף געריכה

(ד) בחלמון:    הש"ך הביא הכל בו ושאר פוסקים דס"ל שאין חילוק אפי' היא ביצה בת יומא דלא כרש"ל שמחלק בזה.

(ה) לחלבון:    הט"ז וש"ך כתבו דמנהג הזה הוא עפ"י הדין שאנו חוששין לסברת הרא"ה דפוסק שיש להחמיר יותר בחלבון מבחלמון וכתב מהרש"ל שדבריו עיקר להלכה.

סעיף דעריכה

(ו) וישאיר:    כתב הט"ז הטעם שאי אפשר ליקח ביצה מחברתה שלא ישאר בתחתון מעליון ע"כ טוב שישאר בקערה מן הכשרים עם שאינה כשרה ולא ישאר משאינה כשרה עם הכשרים שנעקרו מהקערה וכתב עוד בשם מהרש"ל שאם לא היו טרופות ומצא על החלמון שלא על הקשר שיקח הביצה עם החלמון ויזרקנה והשאר מותר אבל כשהתחיל לטרוף אפילו מעט אסור דספק דאורייתא הוא ולחומרא.

(ז) התערובות:    כ' הש"ך דנראה מדברי רמ"א שכ' אבל אם הביצה לבדה אסורה משמע הא נתערב אפילו אח' באח' מותר מטעם דבתערובות סומכים אפוסקים דדם ביצים מדרבנן דלא כב"ח שכ' דלדידן דס"ל דדם ביצים מדאורייתא הוי ספק דאורייתא ולענ"ד נראה דאפי' למ"ד שהוא מן התורה יש להקל בתערובות דהא קי"ל מדאורייתא מין במינו בטיל חד בתרי וחכמים הצריכו ס' ואם נשפך ואין יכולים לידע אם יש ס' מותר דספק דרבנן לקולא כ"ש הכא דיש ספק אם יש כאן איסור כלל דבטל ברוב ואע"ג דמדברי הרב בד"מ נראה דס"ל דלמ"ד דם ביצים דאורייתא הוי ספק דאורייתא ודוקא בנשפך מקילין דכיון שנתבטל ברוב האיסור מצד עצמו הוא דרבנן אבל לא היכא שהספק באיסור עצמו ומצד אחר בא לו שהוא מדרבנן ומהאי טעמא לא שרינן ספק דרוסה שנתערבה ברוב מטעם ספק דרבנן לקולא כמ"ש בד"מ בהדיא סי' נ"ז מ"מ הכא כיון דהרמב"ם והרבה פוסקים ס"ל דדם ביצים אינו אלא מדרבנן ואם כן אפילו בלא תערובות הוי ספק דרבנן ולקולא ודאי דיש לחושבו ע"י תערובות ספק דרבנן לכ"ע. ואפי' נתערב א' בא' מותר די"ל דביצת ההיתר היא יותר מביצת האיסור וא"כ ה"ל ס"ס ספק יש כאן ביצת איסור ואת"ל דיש כאן איסור שמא ביצת ההיתר היא הרוב ואם כן אינו אסור אלא מדרבנן וה"ל ספיקא דרבנן ולקולא ואפי' נמצא על החלמון ונתערב חשיב ספיקא דשמא קיי"ל כהרא"ה וסייעתו וכן בנמצא על החלבון ונתערב שמא קיי"ל כהגאונים וסייעתם ואע"ג דכתבתי בסוף סימן נ"ז דבכה"ג לא הוי ס"ס רק גבי דרוסה דיש בלא"ה צדדים להתיר מ"מ הכא כיון שיש ספק איסור כלל ודאי נראה דהוי ס"ס גמור ותו דאפילו למ"ד דהוא מן התורה אין הביצה אסורה בודאי אלא מספיקא שמא התחילה להתרקם א"כ מכל הלין טעמים נראה דיש להקל עכ"ל וכ' בט"ז מעשה בא לידי שאשה עשתה עיסה שנילושה מביצים ואחר הלישה נמצא טפת דם בקליפ' של אחד מהם והיו שם ביצים הרבה מאותו תערובות והתרתי הכל דהוי כמו ספק דרבנן דכיון דאפילו היה במקום האוסרו היה בטל ברוב מן התורה וכן בספק אזלינן לקולא ואין להקשות דהא נתערב בעיסה וה"ל מין בשאינו מינו דצריך מן התורה ס' כדלקמן סי' צ"ח זה אינו דהא נתערב גם בביצים כשרים ואמרינן סלק את שאינו מינו כאילו אינו ומינו רבה עליו ומבטלו כדלקמן סי' צ"ח ע"כ התרתי עכ"ל.

סעיף העריכה

(ח) ושכח:    כ' הש"ך ומשמע דאם ערבו מדעת אסור לדידיה או למי שנתבטל בשבילו משום קנסא. וכל זה במקום שלא נהגו לאסור הביצה לעולם ונ"מ גם במקום שנהגו לאסור אם נתערב הדם עצמה בתערובות אחר שהוא מותר.

סעיף ועריכה

(ט) מותר:    דכיון דאין במקום הביצה רוטב לא עדיף מצלי שאינו אסור אלא כדי קליפה (וקליפ' ביצה עצמה לא גרע משיעור קליפה). כ' רש"ל למאי דקיימא לן דאפילו צלי וחם לתוך חם הוי כבישול ואוסר עד ס' גם כאן אוסר עד ס' וכתב הט"ז דמ"מ אין להחמיר אלא אם הדם במקום שאוסר בודאי (אז צריך ס' נגד כל הביצה|אבל אם נמצא על החלמון שלא על הקשר וכה"ג יש להקל (וכן אם היה ספק אם הוא במקום האוסרו אזי די בקליפה וקליפת הביצה מהני כאן. קיצור דינים אלו אם נתערב הביצה ולא ידעינן אם הוא במקום האוסרו אזי אם נתערב במינו או במינו ושאינו מינו מותר אבל בשאינו מינו לבד אסור וצריך ס' נגד הביצה. ודוקא בחם אבל בצונן נוטל הביצה ושאר מותר כדי קליפה) וכתב הש"ך דמדברי רמ"א נראה דמודה להמחבר אם אין הביצה קלופה ואע"ג דקי"ל בסי' ק"ה דאפי' בכחוש משערין בס' הא נתבאר שם באיסור בלוע כחוש אינו מפעפע בלא רוטב והביצה בקליפתה הוי איסור בלוע ומסיק דמ"מ דברי מהרש"ל נראין ע"ש.


סעיף זעריכה

(י) המוזרות:    פירש"י והטור שאינם מזכר אלא דספנא מארעא וכ' הש"ך דה"ה מזכר אם אין בהם דם אע"ג דהן מוזרות שרי.

(יא) לאכלם:    כ' הש"ך ומשום שיקוץ אסורים לאיסטניס (כ' בשיבולי לקט בשם הגאונים דאם שהו הביצים תחת התרנגולת ג' ימים אסורים משום שיקוץ והב"י וכל האחרונים כתבו סתמא להתיר וש"ך ופר"ח הביאו ראיה כדעת הגאונים).