באר היטב על חושן משפט קלו
סעיף א
עריכה(א) ישתמש: הטעם מבואר בטור דאמרינן מסתמא נתן בעה"ב רשות לאומן למכור טליתו וה"ט דלא התירו באמר לו הילך טליתך כ"א דוקא בטלית סתם וגם לא במסרו לו אשתו ובניו אף שאמרו טלית סתם דמסתמא הם לא ידעו מענין המוכר עם האומן ונתבאר גם כן מאי שנא בית האומן מבית המשתה והאבל משום דשם אין רגילין לומר שימכרו טליתם עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשובת מהר"א ששון סי' ק"ט ובהרשד"ם חח"מ סי' קל"ט ובמהריב"ל ס"א סי' ק' ובמשפט צדק ח"א סי' ע"ו.
(ב) עצמו: המחבר קיצר כאן ובטור מבואר יותר וז"ל ואם הוא שוה יותר על שלו כשיבא בעלה בשבילה יתן לו העודף או יחזיר לו טליתו והוא יתן לזה דמי טלית שלו שנמכר (ר"ל הברירה ביד זה שהטלית בידו להחזיר לו טליתו או ליתן העודף) ואם יבא בעל הטלית ויאמר לא צויתי למכור טליתי ולא לקחתי ממנו שום דמים נאמן ליקח טליתו מיד זה אם יש לו עדים שטלית זה היה שלו או יתן בו סימן עכ"ל הסמ"ע ואע"ג דלא ראו עתה בידו החפץ אלא הוא עצמו מודה שאינו שלו צריך להחזיר ואף שהאומן היה נאמן לומר לקוח במגו דהחזרתי כ"כ בתשו' רשד"ם ס"י ע"ש ש"ך.
סעיף ב
עריכה(ג) שלו: (והט"ז דקדק מל' המרדכי בדין זה דאם היה מונח ימים רבים אצל זה שהביאה לו הכובסת דבר שאינו שלו והוא זמן הרבה כ"כ שא"א לבני אדם שלא יחקור אחר שלו ודאי נתייאש ממנו והכובסת סלקה לזה בדבר אחר וע"ש) ודין אומן שנותנין לו כלים לתקן והשכינם ע"ל סי' שנ"ו ס"ז בהג"ה.