באר היטב על אורח חיים עד
סעיף א
עריכה(א) לבו: עמ"א שהעלה דאם צואה בבית והניח ראשו חוץ לחלון אסור לקרות ק"ש דשדינן ראשו בתר רובו. ואם הכניס ראשו לחדר שיש שם צואה אסור ג"כ לקרות דעכ"פ הצואה נגדו ע"ש. והיד אהרן כ' עליו שיש לגמגם בדין זה.
(ב) ערות חבירו: פי' שאין הפסק בין לבו לערות חבירו.
סעיף ב
עריכה(ג) הערוה: פי' דהמים אע"פ שהם צלולים עכ"פ מהני לענין שלא יהא אסור מחמת גילוי ערוה. אלא שעדיין יש איסור משום לבו רואה את הערוה כיון שהלב עם ערוה במים ע"כ צריך דוקא כיסוי בגד על לבו. אבל ראשו כיון שרואה למעלה מן המים שרי כמ"ש המג"א.
(ד) כיסוי: דוקא בידים דידיה אבל אם אחרים מכסים לבו בידיהם שרי. פר"ח.
(ה) בידיו: ע"ל סי' ב' ס"ק ו' מש"ש.
(ו) עכורין: ואם הם צלולין עוכרן ברגליו ודוקא במעין שייך זה אבל לא בכלי שאין בו עפר וטיט. מ"א.
(ז) שרי: כיון שעיניו חוץ למים ואינו מסתכל בערוה. רשב"א מ"א משמע דאם מסתכל בערוה אסור. לפ"ז צ"ל דהחמירו יותר בראיית עינים מבראיית הלב דבעינים אפי' הם למעלה מן המים אם מסתכל בערוה אסור לקרות אבל בלב אם הוא למעלה מן המים אע"פ שהמים צלולים והלב רואה את הערוה כיון שהוא למעלה מן המים והמים מפסיקין מותר לקרות. ע"ת.
סעיף ג
עריכה(ח) כהפסקה: פי' אם עומד במים צלולים ולבו ג"כ תוך המים וצריך להפסיק בין לבו לערותו די בזה להפסיק אע"ג דכיסוי ידו לא הוי כיסוי כיון דהוא חד גוף. מ"מ הפסקה מיהא הוי ב"י: ומהר"ם טיוולי חולק אי כיסוי דעדיף טפי מהפסק לא מהני משום דהלב ויד חד גופא הוא כ"ש הפסק דלא מהני מזה הטעם עצמו. וכתב הפר"ח דהכי נקטינן.
סעיף ד
עריכה(ט) מהלב: הטעם דערותן למטה ואין הלב שלה יכול לראותה ומ"מ אם הם עומדות ערומות יש בהן איסור אחר דהיינו איסור גילוי ערוה לא מצד הלב אלא מצד שנאמר לא יראה בך ערות דבר. מש"ה אם הם עומדות ערומות צריכה שתהא יושבת כמ"ש רמ"א ע"ז. אלא שמה שכ' הרמ"א דאז אין לבן רואה ערוה שלהן הוא לאו דוקא לבן. דלבן בלא"ה אינו רואה ערותן אלא על שלא תהא בגילוי ערוה לגמרי קאמר. וט"ס הוא וצ"ל ואז אינו נראה ערוה שלהן. ט"ז מ"א ע"ת והב"ח חולק וס"ל דגם באשה בעינן הפסקה בין לב לערוה אפי' כשיש לה מלבושים וט"ז חולק עליו ופסק להתיר כמ"ש הש"ע ע"ש. ועיין ביורה דעה סי' ר' (ועיין בס' אליהו רבא שמקיים הגירסא בש"ע ואז אין לבן רואה כו' דבנשים נמי שייך לבן רועה ערותן אלא דכיון שערותה למטה חשוב לבישת חלוקה הפסקה והעלה בספרו ליו"ד טעם למנהג הנשים דמברכין על הטבילה במים. משום דעל הרוב לבן חוץ למים ואכן אם הלב במים צריכה לכסות או לחבק בזרעותיה ע"ש).
סעיף ה
עריכה(י) בבגד: וכ' הב"י ומשמע לי דלא מיקרי ערוה לענין זה אלא הגיד עצמו דאי בנגע בידיו אתי לידי הרהור אבל בנגיעת הכיס לית לן בה דאפילו אי הוי נוגע בידו לא אתי לידי הרהור ע"כ ומהר"ם טיוולו חולק וס"ל דכיס נמי מיקרי ערוה לענין זה ותרוויהו אסירי. עיין יד אהרן ובגינת ורדים בגן המלך סי' קכ"א.
סעיף ו
עריכה(יא) ק"ש: לפי שאינו מדבר לפני המלך משא"כ בתפלה שצריך לעמוד באימה וביראה ולראות עצמו כאלו עומד בפני המלך ומדבר עמו.