בא"ח שנה ראשונה נצבים

בן איש חי שנה א': בראשית | שמות | ויקרא | במדבר | דברים
שנה ב': בראשית | שמות | ויקרא | במדבר | דברים

הלכות שנה ראשונה - נצבים - הלכות ראש השנה

פתיחה

"כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל, יד). נראה לי בסייעתא דשמיא, על פי מה שכתב מהרי"א אבוהב, מדברי רבותינו זכרונם לברכה, באגדת בראשית, בפסוק "שמעו דבר ה'" (ירמיהו ב, ד), 'אין "דבר" אלא שמירת שבת כמה דאמרינן, "ממצוא חפציך ודבר דבר" (ישעיהו מח, יג), אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, אפילו אם עברתם על עשרת הדברות, שמרו שבת ואסלח לכם', עד כאן:

עוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה, 'אמרה שבת לפני הקדוש ברוך הוא, לכל ימים נתת בן זוג, ולי לא נתת, אמר לה ישראל יהיו בן זוגך', עד כאן:

נמצא יש קורבה גדולה לישראל עם השבת, ברם ודאי אין קורבה זו נוהגת ביניהם, אלא אם כן יהיו ישראל שומרים שבת כהלכתו, במחשבה ודבור ומעשה, דאף על פי שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, דבור אסור הרהור מותר, אין קדושתו של שבת שלימה, אלא אם כן יזהר בו גם בהרהור, וכמו שכתוב בשלחן ערוך, וכנזכר בפוסקים ז"ל, וזהו שכתוב "כי קרוב אליך הדבר מאד", זה השבת המכונה בשם דבר, וכל זה הוא כאשר "בפיך ובלבבך לעשותו", דלא סגי בשמירתו במעשה בלבד, אלא צריך בדבור שבפה, ובהרהור הלב גם כן, ואז אתם תהיו בן זוג לשבת:

או יובן בסייעתא דשמיא, דאיתא באותיות דרבי עקיבא: 'אין דבר אלא לשון מצוה, שנאמר "כי דבר ה' בזה"' עיין שם:

וידוע דרמ"ח עשה ושס"ה לא תעשה, הם מכוונים כנגד רמ"ח איברים ושס"ה גידים, שכל אבר וגיד של האדם, אחוז במצוה אחת ודבוק בה. אך מקשים, והלא אי אפשר לאדם אחד לקיים כל תרי"ג מצות, ונמצא שהוא חסר באיבריו, ומתרצים דנשלם בתרי"ג מצות, על ידי הדיבור, דקורא בהם כאלו קיים, וגם במחשבה שמחשב אימתי תבוא לידי מצוה פלונית ואקיימנה:

וזהו שכתוב "כי קרוב אליך הדבר", הם תרי"ג מצות, כי המצוה מכונית בשם 'דבר', ואף על פי שאי אפשר שתבא לידי מעשה בהם, והיינו כי "בפיך" בדיבור, "ובלבבך" במחשבה, נחשב לך "לעשותו", רצונו לומר כאילו עשיתו:

או יובן בסייעתא דשמיא, דאיתא באותיות דרבי עקיבא, אין דבר אלא רפואה, שנאמר "ישלח דברו וירפאם", וידוע דהתשובה היא רפואה לעולם, שנאמר "ארפא משובתם", ועיקר התשובה שתרפא את האדם, היא אשר תהיה בפה ובלב יחדיו, וזהו שכתוב, "כי קרוב אליך הדבר" הוא רפואת התשובה, על ידי ש"בפיך ובלבבך לעשותו":

או יובן בסייעתא דשמיא, פה לב במילואם כזה - פ"ה, ה"י, למ"ד, בי"ת, עולים מספר תוקף, לרמוז תוקף האדם על ידי התחברות הפה והלב ביחד, ולכן מספר הנזכר, עולה מספר קדושה עליונה, שעל ידי שלימות פה ולב יחדיו, יזכה אדם לקדושה עליונה:

גם פה לב במילואם הוא מספר שופר לרמוז דהתעוררות התשובה הרמוזה בשופר כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה 'שופר - שפרו מעשיכם' צריכה להיות שלימה בפה ובלב ביחד ולא תהיה בפה דוקא. והנה ידוע דכל ענייני השופר רומזים לתשובה לכן אמרו רבותינו ז"ל מצותו בשל איל ופירשו בו לרמוז שצריך לעשות תשובה בעודו בתוקף החומר, ולכך שופר מספר תוק"ף. גם צריך שיהיה השופר כפוף רמז לבעל תשובה שיהי לבו כפוף ונכנע, וכאשר האריך הגאון השל"ה ז"ל ברמזי השופר על עניני התשובה:

ומה שתוקעין תקיעה ושברים ותרועה ותקיעה בסדר זה תחלה, היינו כי התקיעה רומזת לשמחה וטובה, ושברים ותרועה רומזים לצער ויסורין כי זה ילולי יליל וזה גנוחי גנח, ולכך אין עושין תקיעה ושברים במשך אחד ונשימה אחת וכנזכר בספר ה'לבוש' ז"ל מפני שזו רומזת לשמחה וזו להפך ואין לערבם יחד. והנה ידוע המעשה באותו שעשה טבעת וכתב עליה גם זה יעבר, ואם הוא בצער אז יראנה ויתנחם, ואם הוא בטובה יראנה ולא יבא להתגאות בטובו ועשרו, כי יחשוב שגם זה יעבור ואין לו קיום. וכן כאן תוקעים אחר תקיעה (הרומזת לטובה ושמחה) שברים שהם רומזים לצער ויסורים, לרמוז לאדם שלא יתגאה בטובתו ויגבה לבו כי צריך לחשוב, אחר שמחה יבא לתוגה, ותוקעים אחר התרועה (הרומזת לצער ויסורין) עוד הפעם תקיעה (הרומזת לטובה) לרמוז, אם עומד בצער אל יתייאש מן הרחמים אלא יחשוב, סוף הכבוד לבא ויראה ימי טובה ושמחה, גם התקיעה הרומזת לטובה היא ארוכה במשך אחד, לרמוז הטוב יבוא בלתי הדרגות במשך אחד, אך שברים כוחות קצרים לרמוז שהצער יבא מעט מעט, וכמו שמרו על הפסוק (תהילים ט, י) "ויהי ה' משגב לדך משגב לעתות בצרה" שיחלק עת אחד גדול של צרה לעתות קטנים כדי שיסבלם האדם ולא ימות:

והנה תמונת השופר הרומז בו התעוררות התשובה הוא צד אחד רחב וצד אחד קצר והאדם צריך לתקוע בצד הקצר ונמצא שמקום תפיסתו בשופר מתרחב והולך, לרמוז כי בעל תשובה צריך להיות מוסיף והולך בעבודת השם, על דרך שאמר רבותינו ז"ל (שבת קנב.) תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין דעתם מתוספת עליהם, גם רמוז בזה התמונה שצידו אחד קצר וצידו אחד רחב ותוקע בצד הקצר לרמוז כי אות של התשובה שהיא אות ה' יש לה שני פתחים אחד רחב ואחד קצר ובעל תשובה ליעול בקצר דבזה מסתייעא מלתא וכנזכר בגמרא. או יובן, נרמז בתמונה זו שהקצר למטה והרחב למעלה, דבעל תשובה בדברים של מטה דהם שייכים להנאת עולם הזה יקצר ויקמץ בהם, אבל דברים השייכים למעלה שהם ענינים הנפשיים יתנהג בהרחבה ורבוי:

ובאופן אחר נראה לי בס"ד בתמונת השופר על פי המעשה דרבי יהושע בר חנניה הנזכר בגמרא דערובין דף נ"ג ע"ב, אמר רבי יהושע בן חנניה מימי לא נצחני אדם חוץ מאשה ותינוק ותינוקת, אשה מאי היא, פעם אחת נתארחתי אצל אכסניא אחת עשתה לי פולין ביום הראשון אכלתים ולא שיירתי מהם כלום, ביום שני לא שיירתי כלום, ביום שלישי הקדיחתן במלח כיון שטעמתי משכתי ידי מהן, אמרה לי רבי מפני מה אינך סועד אמרתי לה כבר סעדתי מבעוד יום, אמרה לי היה לך למשוך ידיך מן הפת, אמרה לי רבי שמא לא הנחת פאה בראשונים, ולא כך אמרו חכמים אין משיירין פאה באלפס אבל משירין פאה בקערה, תינוקת מה היא, פעם אחת הייתי מהלך בדרך והיתה דרך עוברת בשדה והייתי מהלך בה, אמרה לי תינוקת אחת רבי לא שדה היא זו, אמרתי לה לא דרך כבושה היא, אמרה לסטים שכמותך כבשוה, תינוק מאי היא פעם אחת הייתי מהלך בדרך וראיתי תינוק יושב על פרשת דרכים, ואמרתי לו באיזה דרך נלך לעיר, אמר לי זו קצרה וארוכה וזו ארוכה וקצרה, והלכתי בקצרה וארוכה כיון שהגעתי לעיר מצאתי שמקיפין אות גנות ופרדסים חזרתי לאחורי אמרתי לו בני הלא אמרת לי קצרה, אמר לי ולא אמרתי לך ארוכה, נשקתיו על ראשו ואמרתי לו אשריכם ישראל שכולכם חכמים גדולים אתם מגדולכם ועד קטנכם עד כאן, ופירש הגאון חיד"א ז"ל ב'פתח עינים' שמעשיות אלו לא היו ממש אלא רבי יהושוע בן חנניא נקיט הכי בדרך משל ללמד בזה תוכחות מוסר, דנודע ימי האדם חלוקים לשלשה זמנים שהם ימי עליה וימי עמידה וימי ירידה, והאדם בשני הפרקים שהם עליה ועמידה נמשך אחר חומר עולם הזה וממלא תאותו בהבלי עולם הזה ותענוגיו ולא יפנה לעסק עולם הבא, ורק בימי הירידה שתש כוחו אז הוא פורש לעשות לו דרך תשובה, וזה שאמר נתארחתי אצל אכסניא היא עולם הזה עשתה לי פולין אותיות פלוני, שהזמינתו לתאוות החומר העכור של העולם הזה הנמשך מן 'פלוני', ויום ראשון שהוא זמן העליה אכל מהנאות ותענוג עולם הזה ולא שייר מן הזמן כלום לצורך עולם הבא, ויום שני הוא זמן העמידה גם כן עשה כך, אך יום שלישי שהוא זמן הירידה הקדיחתן במלח שלא נשאר בו כח לתענוג עולם הזה והקיפוהו מכאובים בגופו וכוחות אבריו מכל צד ואז כיון שבא לטעום בעל כורכו משך ידו מהתענוגים ואז התחיל לשוב בתשובה, ובאה הנשמה לעורר אותו בתשובה ביותר שמצאה מקום לדבר אתו דברים המתישבים על הלב, וכדי להכנס עמו בדברים לעורר אותו בתשובה אמרה לו בתחילה מפני מה אינך סועד היום בתענוגי עולם הזה כאשר היית נוהג בזמנים הראשונים והשיב כבר סעדתי באותם הזמנים שנתמלא הכרס זיני בישי ועד מתי יהיה זה, ואמרה הנשמה היה לך למשוך ידיך מן הפת, כלומר אם את מעשיך הראשונים אתה זוכר ומתחרט עליהם לא די לך בזה שאתה מושך ידיך רק מן התענוגים, אלא צריך סגופים ותעניות שתמשוך ידיך גם מן הפת שהוא צורך גדול לקיום הגוף, ואמרה לו שמא לא הנחת לעולם הבא בימים שעברו, ולא כך אמרו חכמים אין משיירין פאה באלפס רמז לזמן המיוחד לעסק התורה שהיא אל"ף ס', רוצה לאמר לימוד ס' מסכתות אין משיירין ממנו פאה לצורך עולם הזה, אבל משיירין פאה בקערה, רוצה לאמר מזמן המיוחד לעסק עולם הזה שנדמית לקערה והיא חיי שעה גימטריא קערה משיירין ממנו פאה לעסק עולם הבא שיחטוף מזמן זה לקדשו בקדושת התורה ואיך אתה כל ימי הראשונים אבדת כל זמנך כולו בהבלי עולם הזה:

ומעשה התינוקת מוסר לילדי הזמן שעושין דברים נגד דין תורה, ואם יאמר להם החכם שזה אסור יאמרו כך הוא מנהג העולם, וראוי להשיב להם לסטים שכמותכם כבשוה לדרך זו, שאותם שנהגו בכך הם היו גוזלים להקב"ה לעבור על דת. ועל ידי כך הקליפה יונקת משפע הקדוש ואין גזלה גדולה מזו:

ומעשה התינוק רמז ליצר הטוב שנקרא ילד מסכן וחכם (קהלת ד, יג), אמר לו באיזה דרך נלך לעיר האלקים היא גן עדן ואמר זו קצרה וארוכה רוצה לאמר דרך הרשעים שמראה להם היצר הרע דרך קצרה בעולם הזה שאין בה טרחא בעבודת השם, אך ארוכה מצד עולם הבא כי לא במותו יקח לו מקומו הראוי לו בגן עדן אלא צריך לחזור בגלגולים רבים וגם לידון בגיהנום שנים רבים עד שיהיה ראוי לבא אל מקומו בגן עדן, אך דרך הצדיקים שעוסקים ועמלים בעולם הזה בתורה ובמצות ומעשים טובים היא ארוכה וקצרה, כי בעולם הזה ארוכה שיש טורח ויגיעה רבה לגוף, אמנם מצד עולם הבא היא קצרה כי אחר שנפטר מעולם הזה ילך תכף ומיד לעיר אלקים לאור באור החיים, עד כאן תורף דבריו עיין שם:

נמצא החוטא הולך בדרך קצרה וארוכה, שהוא נמשך אחר הנאת החומר הנראית לעינים ואינו מביט בתכלית, ולכן השופר שבא לעורר החוטאין בתשובה צריך התוקע לתקוע בצד הקצר כדי שיהיה הקול הולך תחלה בקצרה ואח"כ בארוכה, יען כי הוא בא לעורר לבבות החוטאים שהם הולכים בקצרה וארוכה, אבל הצדיקים שהולכים בארוכה וקצרה אין צריך לעורר אותם בשופר:

ומה שמצינו בהלכות השופר דאינו כשר אלא אם כן הוא שפופרת שיש בתוכו זכרות מתחלת ברייתו, אבל אם לקח הזכרות שבו וחקק בתוכה ועשאה שפופרת בידי אדם הרי זה פסול, כל זה הוא רמז למשל האמור במעשה התינוק שבני אדם עושים מעשים אסורים כפי דעת תורה וטוענים שהוא מנהג, ובאמת אם המנהג הוא יש לו היתר על פי תורת ה' הרי זה מנהג טוב ויש לקיימו דנמצא דרך זה פתוח בידי שמים, אבל אם המנהג הוא הפך תורת ה' ורק פתוח דרך זה בידי אדם שהתירו לעצמם דבר זה הרי 'מנהג' זה הוא אותיות גהינם ואסור ללכת בדרך זה, וכמו כן דבר זה דהשופר הוא לשון שפופרת ולא הוכשר להוליך בו הקול אלא אם כן שפופרת זו היא פתוחה בידי שמים, אבל אם אדם עשה שפופרת בעצמו שחפר הזכרות ועשאו שופר הרי זה פסול:

ומה שאמרו שרבותינו ז"ל (ראש השנה כז ב) בשיעור השופר כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן הוא רמז למוסר הרמוז במעשה האשה הנזכרת לעיל דהוכיחה הנשמה לאדם על אשר איבד כל זמנו בהבלי עולם הזה ולא שייר פאה בימי העליה והעמידה לצורך עולם הבא, דהא ודאי אין האדם יכול לעסוק בתורה כל הימים וכל הלילות, כי הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם (ברכות לה ב) דמוכרח לעסוק בעסקי עולם הזה, אך צריך שיקבע עתים לתורה ועת לעסק עולם הזה באופן שהוא יאחז דרך התשובה תמיד כל הימים בידו ויראה לכאן ולכאן, כלומר יראה איזה שעות מן היום בעסק עולם הזה להביא טרף בני ביתו, ואיזה שעות מן היום ומן הלילה בעסק התורה ודרך התשובה יאחזנו בידו ולא ירפה ממנו, וזהו הרמז בשיעור השופר הרומז לתשובה שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן:

ובאופן אחר נראה לי בס"ד בדין שיעור השופר הנזכר שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן, רמזו כאן חכמינו ז"ל בזה שגם בתשובה צריך שילך אדם במידת המצוע כי זה כלל גדול הן בענייני הגשמיות וגופניות הן בענייני הרוחניות והנפשיות, וכמו שכתב בספר בן המלך והנזיר מלך אחד היה עומד לפני רבו בשעת מותו ויאמר לו הריני וצווני! אמר לו השמר שלא תהיה לח ותתעצר ולא יבש ותשבר, ולא מתוק ותמצץ, ולא מר ותימאס עד כאן עיין שם, ופרשתי הכוונה שעשה לו שני חלוקות האחת כנגד עניינים הנפשיים באומרו "לא תהיה לח ותתעצר" שאם האדם ירצה לעשות תשובה באופן שירבה בתעניות וסגופים יותר ממה שמזגו סובל, אז זה ודאי מריק כל כוחו מגופו וימות ואין חפץ לה' בזה, ולזה אמר לא תהיה לח ותתעצר שיעצרו התעניות וסגופים כל כח וליחות שבגופך שאז יתרוקן גופך ותמות, וגם לא תהיה יבש ותשבר, רוצה לאמר שלא תקשה לבך כעץ יבש לא תכנע ולא תשוב שאז תשבר בעונותיך כמו שכתוב (משלי כח יד) "ומקשה לבו יפול ברעה", וחזר ואמר חלוקה הב' כנגד עניינים הגופניים שלא תהיה מתוק להרבות מתנות ולהנות בני אדם יותר מדאי ואז תמצץ, שיקפצו עליך בני אדם ויכלו ממונך ותשאר ריקם ובזה לא חפץ ה', וגם לא מר ותמאס שלא תהיה קמצן וכילי מאד שאז תמאס בשמים ובארץ, ומאחר שגם דרך התשובה צריך האדם ללכת בו באופן המיצוע לכן אמרו השופר הרומז לתשובה יאחזו באחיזת המיצוע שיהיה נראה לכאן ולכאן באחיזתו בו:

ובאופן אחר נראה לי בס"ד שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן, דאותיות שקודם 'שופר' הם אותיות 'עקרה' ואחר שופר - תשצ"ז שהוא מספר 'שכרך הרבה מאד', רמז שהחוטא קודם התשובה היתה נשמתו עקרה שאין לה בנים אלו מצות ומעשים טובים כמו שכתוב ע"פ "אלה תולדות נח נח", ואחר שעשה תשובה שאז הפך הזדונות לזכיות נאמר לו "שכרך הרבה מאד" שיש לו שכר עצום מזה שבמקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, וזה שכתוב יאחז השופר בידו ויראה לכאן לכאן, רוצה לאמר יראה אותיות שקודם השופר ואותיות שאחר השופר וילמוד מזה מוסר גדול. גם יראה קודם שופר יש מספר שע"ה שהוא מספר 'כלל ופרט', רמז שהשב יביט בתשובתו על הפרט מה שעשה בעצמו, וגם על הכלל מה שנעשה בכללות ישראל כי ישראל ערבים זה לזה, ואחר שופר תשצ"ז שהוא מספר 'ישוב הדעת' רמז לתיקון עון שיכבת זרע לבטלה שהוא תיקון הדעת בסוד אין קשוי אלא לדעת, ולזה אמרו רבותינו ז"ל אין בן דוד בא אלא בהסח הדעת:

או יובן בס"ד יראה לכאן ולכאן על דרך מה שכתב רבינו מהר"מ אלשי"ך ז"ל בפרשה זו, דחסיד אחד היה מכבד כל אדם הגדול ממנו בשנים באומרו זה עשה מצות יותר ממני והגדול ממנו בחכמה אומר ודאי זה חייב אני לכבדו, והקטן ממנו בשנים אומר זה לא עשה עונות כמוני, והקטן ממנו בחכמה אומר זה לא יתחייב על עונותיו כמוני דנידון כשוגג לגבי דידי עיין שם, ומזאת העצה גם כן יש תועלת להיות מתקנא מן בני אדם במצות ויראה עצמו שפל מכולם, וזהו יראה לכאן ולכאן בהגדולים ממנו בשנים ובקטנים ממנו, גם נראה לי "יראה לכאן ולכאן" בעבירות שבין אדם למקום ובעבירות שבין אדם לחבירו, גם נראה לי בס"ד על דרך שאמר התנא (אבות ג, א) 'דע מאין באת ולאן אתה הולך', כי בשתי ראיות אלו יקנה האדם הכנעה ושפלות לעצמו, וקבלת התשובה תלויה בהכנעת הלב דכתיב (תהלים נא יט) "זבחי אלקים רוח נשברה", וכתיב (שם) "לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה":

ולכן תיקנו להתענות ערב ראש השנה כדי שיכנס האדם לעשרת ימי תשובה בהכנעה ושברון לב כי התענית עושה הכנעה בלב האדם, ורוב ציבור נהגו בתענית זה של ערב ראש השנה ואין בזה יוהרא אם יכירו בו אחרים שהוא מתענה, ויש סמך לתענית זה ממדרש תנחומא כמבואר ב'לבוש' ז"ל, ולכן טוב שכל אדם ינהוג בתענית זה חוץ מחלוש הרבה וזקן וקטן:

הלכות

א

מי שלא ישן בליל ערב ראש השנה יכול לאכול עד עמוד השחר, אבל מי שישן לא יאכל אחר שינה, ורק משקה של קהוו"א (קפה) מותר קודם עלות השחר:

ב

אין תוקעין בערב ראש השנה לא ביום ולא בלילה אפילו בביתו, ואם התוקע של הקהל רוצה להרגיל עצמו וצריך הוא לכך יתקע בחדר סגור או בבור. ואין נופלים על פניהם בערב ראש השנה, אבל במנחה שלפניו נופלים ואומרים ודוי דהא בליל ערב ראש השנה אומרים ודוי וסליחות ונוהגים לילך בערב ראש השנה על הקברות ולומר בקשות שם, ואל ישים מגמתו נגד המתים אלא יתפלל להשם יתברך שיתן לו רחמים בזכותם, ויכול להשתטח על קבר הצדיק ויאמר הריני מבקש מנפש הצדיק הקבור פה שתתפלל עלי לפני הקב"ה כך וכך, ויזהרו בתפלת מנחה של ערב ראש השנה כי היא תפלה האחרונה (של אותה השנה):

ג

מסתפרין בערב ראש השנה, וטוב להזהר להסתפר קודם חצות, ובעת שמסתפר יכוין להעביר כוחות הדינין, ולקיים מצות הפאות. ולובשים לבנים בראש השנה באמונתינו ובטחונינו בחסדי השם יתברך, והוא ע"פ מה שדרשו רבותינו ז"ל במדרש וכנזכר בלבוש ז"ל.

ונוהגין לטבול בערב ראש השנה משום קרי דאפשר שיצא ממנו איזה טיפה בהשתנה ולאו אדעתיה, וגם משום טומאה דתשמיש המטה, וגם כדי לקבל הארת קדושת יום טוב של ראש השנה לחיים טובים ולשלום, לכן טבילה ראשונה יכוין בה בשביל טהרה, ושניה יכוין בה לתיקון הכעס, ושלישית למתק הדין והגבורה בחסדים, ורביעית לפשוט מעליו בגדי החול, ויכוין בזה גם כן 'תכלה שנה וקללותיה', וחמישית לקבל עליו הארת קדושת יום הזכרון ויכוין בזה 'תחל שנה וברכותיה' וגם הנשים יהיו זהירים לטבול בערב ראש השנה ואפילו הבתולות, וצריכין לסרוק שערות ראשם תחלה משום חציצה, וכן יבדקו גופם משאר דברים החוצצין, ורק אין צריכין להסיר שיער בית השחי ובית הערוה ועיין במטה אפרים:

אם האיש אנוס שלא יוכל לטבול, ישפוך על גופו תשעה קבין מים (בערך שתים עשרה ליטר ושש מאות גרם) בהיותו עומד ערום ויבא אדם אחד וישפוך עליו המים מראשו ועד רגליו, ותשעה קבין אלו הם כל קב הוא תל"ב דרה"ם, כי כל קב הוא ארבעה לוגין וכל לוג הוא ק"ח דרה"ם וכנזכר בבית דוד דף קל"ו, ואם אין לו כלי אחד שיכיל כל תשעה קבין יחלקם בשנים או שלש כלים אבל יותר משלשה כלים אין מצטרפין, ויזהר לשפוך השני קודם סיום קלוח הראשון וכן יעשה בשלישי, וכנזכר במשנה פרק ג' דמקואות ועיין שולחן ערוך הגאון רבנו זלמן ז"ל סימן תר"ו ומה שכתב בטורי זהב סימן פ"ח הוא טעות סופר, ואם גם זה אינו יכול לעשות טוב שיטול ידיו ארבעים פעמים, וכך הסדר יערה תחלה על יד ימין פעם אחת ויכוין באות ראשונה של שם ע"ב, וכן פעם אחת על יד שמאל ויכוין גם כן באות ראשונה של שם ע"ב, ועוד יערה פעם שניה על ימין ויכוין באות שניה דשם ע"ב, וכן פעם שניה על שמאל ויכוין באות שניה וכן על זה הדרך עד עשרה פעמים ויחזור ויערה עשרה פעמים בזה אחר זה על ימין ויכוין בכל פעם באות אחת דעשרה אותיות שם ע"ב ויערה אח"כ עשרה פעמים בזה אחר זה על שמאל ויכוין בהם בעשרה אותיות שם ע"ב על הסדר נמצא סך הכל ארבעים פעמים וכנזכר בספר "אמת ליעקב" ניניו ז"ל בקונטרס 'שפת אמת' יעוין שם:

ד

יהיה רגיל לאכול בראש השנה בשתי הלילות על שלחנו בסדר זה, תחלה תמרים ויברך 'בורא פרי העץ' ויאכל תמרה אחת, ואח"כ יאמר 'יהי רצון שיתמו אויבנו' וכו', ויאכל תמרה השניה, ויכוין בבקשה זו על אויבים התחתונים, ואח"כ יאכל רובי"א והוא מה שקורין בלשון ערבי לובי"א ויאמר 'יהי רצון שירבו זכיותנו', ולפי מה שכתב הגאון מגן אברהם ז"ל שיבקש גם לפי המשמעות הנראה מלשון המדינה, על כן אנחנו אנשי בגדא"ד שקורין אותה לובי"א צריך לומר 'שירבו זכיותו ותלבבנו', וכאשר נוהגים לומר בקרא שתי בקשות 'שתקרע רוע גזר דיננו' 'ויקראו לפניך זכיותינו' שהוא משמעות קריעה על שם קר"ע, וכן הענין ברובי"א לפי לשון מדינתינו, ואחר רובי"א יאכל כרתי ויאמר 'שיכרתו אויבנו ושונאינו', ויכוין בזה על כוחות הרעות שנבראו מהעוונות של אדם ומנצוצי קרי אשר עליהם מכוונים בקריאת שמע שעל המיטה ועליהם נאמר "אויבי איש אנשי ביתו", ואחר כרתי יאכל סלקא ויאמר 'שיסתלקו אויבינו' וכו' ויכוין בזה על המקטרגים וכוחות הדין המשטינים למעלה, ואח"כ יאכל "קרא" ויאמר 'שתקרע רוע גזר דיננו' (ויכוין בשם קר"ע) 'ויקראו לפניך זכיותנו', ואח"כ יאכל רמון מתוק ויאמר 'שנהיה מלאים מצות כרמון', ואח"כ יאכל תפוח מבושל בסוכר ויאמר 'יהי רצון שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה', ואין אומרים כדבש, וכתבו האחרונים ז"ל הטעם שמביאין תפוח רמז לחקל תפוחין קדישין בסוד "ראה ריח בני כריח שדה", ונראה לי בסיעתא דשמיא טעם לתפוח בליל ראש השנה כי התפוח יש בו שלשה הנאות טעם ומראה וריח, והוא לסימן טוב לבקשתינו שפע הכללי שהוא 'בני חיי מזוני' לכל השנה כולה, ועוד נראה לי בסיעתא דשמיא טעם אחר ע"פ מה שכתב בזוהר הקדוש פרשת שמיני דף מ' בפסוק "רפדוני בתפוחים", תפוח אפיק חמרא ומכוין רעותא דלא יזיק חמרא, והיינו דאוכלין תפוח אחר יין כדי שלא יזיק להם היין, ולכן מנהג בני אדם לתת תפוח לתוך כוס היין וכמו שכתוב בספרים, וידוע שהיין הם גבורות ונמצא התפוח הוא מבסם הגבורות, ועתה בראש השנה כל מגמתינו הוא לבסם ולמתק הגבורות לכך אוכלין תפוח, ועוד נראה לי בס"ד טעם אחר, דאיתא בזוהר הקדוש כל הפירות שורשם במלכות ורק התפוח שורשו בדוכרא שהוא סוד תפארת וכמו שכתבתי הקדמה זו במקום אחר, וידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל דחדשי הקיץ הם בנוקבא שהיא סוד המלכות מניסן ועד תשרי, וחודשי החורף מתשרי ועד ניסן הם בדוכרא שהיא סוד התפארת, ולכן בליל ראש השנה שהוא התחלת חודשי הדוכרא אוכלין תפוח ששורשו בדוכרא:

ואחר התפוח נוהגין לאכול ראש כבש, ומבקשים 'יהי רצון שנהיה לראש ולא לזנב' 'ותזכור לנו עקידתו ואילו של יצחק אבינו בן אברהם אבינו עליהם השלום', ואם לא היה יכול להביא ראש כבש לא יביא ראש של עז כי הוא 'דינא קשיא' כנזכר בזוהר הקדוש פרשת שמיני דף מ"א עמוד ב' ועיין עוד בזוהר חדש סדר תולדות, ולכן טוב שלא יגדל אדם עז בתוך ביתו ולפחות יזהר בזה בראש השנה ושאר עשרת ימי תשובה שלא ימצא בביתו עז, ועל כן לא יביא לפניו בראש השנה ראש עז דאם לא נמצא לו ראש כבש יביא של עוף, וצריך שיביאו מבושל ולכך ינקוב ראש הגולגולת שלו וימלחנו ויבשלנו, וראש עוף זכר הוא יותר טוב מראש עוף נקבה לסימנא טבא, וכשמביא ראש עוף לא יאמר בבקשה אלא רק 'שנהיה לראש ולא לזנב', אבל אין אומרים 'ותזכור לנו עקידתו ואילו של יצחק אבינו' אלא בראש כבש, ויש עושין סדר הנזכר לעיל במאכלים הנזכרים לעיל גם ביום ראש השנה בשחרית וכנזכר ב'מטה אפרים', וכן אנחנו נוהגים בביתנו להביא כל הנזכר לעיל על השלחן גם ביום:

ה

לא יאכלו בראש השנה דבר חמוץ ולא תבשיל מבושל בדבר חמוץ, וכן יזהרו מפירות חמוצים הן רמונים הן ענבים הן אגסים, וכתב ב'מטה אפרים' דהוא הדין שלא יאכל פרי שלא נגמר עדיין בישולו, ומנהג טוב לאכול בשר שמן ומיני מתיקה לסימנא טבא אך לא ירבה בהם למלאות כריסו אלא 'טועמיה חיים זכו', וישתה שתיות עריבות על פי הכתוב בעזרא "אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם", דפסוק זה נאמר על יום ראש השנה כידוע:

ו

יזהר שלא יכעוס, דמלבד חומר איסור הכעס שהוא קשה בכל זמן, הנה הוא ביום ראש השנה אינו סימן טוב לאדם, והאשה צריכה להיות זריזה לערוך השלחן ולכסותו במפה יפה קודם שיבא בעלה מבית הכנסת כדי שבבואו ימצא השלחן ערוך והוא לסימן טוב, אם נזדמן שבא ולא ראה השלחן ערוך לא יתקוטט עם אשתו ויכעס דהכעס הוא סימן רע ביותר, אלא יסבול ולא יקפיד אפילו בלב:

ז

קודם קידוש ישב במושבו על מטה מוצעת ויאמר פתיחת אליהו זכור לטוב עד 'קום רבי שמעון ויתחדשון' וכו', אח"כ יאמר פסוק (בראשית ו, ח) "ונח מצא חן בעיני ה'" שתים עשרה פעמים, ואח"כ פסוק (שם כו, יב) "ויזרע יצחק בארץ ההיא" וכו' שתים עשרה פעמים, ואח"כ פסוק (תהילים לו, י) "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור" עשרה פעמים, ואח"כ פסוק (שם כו, יב) "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" שבעה עשר פעמים ואח"כ (שמואל א כה, ו)"ואמרתם כה לחי ואתה שלום וביתך שלום" וכו' עשרה פעמים, ויאמר 'תחל שנה וברכותיה' ויעמוד לקדש:

ח

בקידוש בשתי הלילות יברך 'שהחיינו', ואם נזדמן לו פרי חדש יניחנו לפניו על השלחן בליל שני כשמברך 'שהחיינו' ויכוין עליו, אך אין צריך להקפיד לחזור על דבר זה, וכל סדר ליל א' יעשה בליל ב', וילמוד על השלחן בשתי הלילות משנה מסכת ראש השנה ויכוין כנגד שם אדנ"י, אך יזהר ללמוד אותה בנעימה, ונוהגין ללמוד גם לשון זוהר הקדוש הנדפס במחזורים:

ט

אם חל טבילת מצוה בליל ראש השנה ישמש ויטבול בבוקר, והמתחסד לדחות התשמיש של טבילת מצוה הרי זה חסידות של שטות ואפילו אם אינה טבילה של מצוה אם רואה שנתעוררה תאותו הרבה על אשתו ישמש ויטבול בבוקר כדי שלא יבא חס וחלילה לידי טומאת קרי, וכל אינש ידע בנפשיה:

י

שני ימים של ראש השנה קדושה אחת הן, וביצה שנולדה בזה אסורה בזה, וכן הניצוד או נתלש בזה אסור בזה, ואם ראש השנה חל ביום חמישי ושישי אסור גם בשבת שאחריהם, וספק נולד בערב ראש השנה ספק ביום ראש השנה הרי זה אסור:

יא

אין ישנים ביום ראש השנה, וצריך להזהר שיתעורר משינתו בלילה קודם עלות השחר, ואם יש לו כאב הראש או שאר מיחוש שמוכרח לישן ביום, יתאפק וישן אחר חצות היום:

יב

סדר התשליך עושין אפילו חל ראש השנה בשבת וכן נמצא כתוב בכתיבת יד הרב מוהר"י ענתבי ז"ל בשם רבינו הרש"ש ז"ל, ואם נאנס ולא עשה התשליך ביום ראשון, יעשה ביום השני אחר מוסף, כן מצאתי כתוב בספר 'תורה לשמה' כתיבת יד:

יג

בראש השנה אין אומרים 'מחול וסלח לעונותינו', וצריכין להזהר בבקשה שאומרים קודם תהלים ואחר תהלים לדלג לשונות אלו, ואע"ג דכתב בזוהר הקדוש אסור לפרשא חטאיו בהאי יומא, היינו דוקא בקול רם אבל בלחש בעת תקיעת שופר דמיושב כששוהה התוקע בין תשר"ת לתש"ת ובין תש"ת לתר"ת יתודה בלחש על חטאיו בפרטות, ובסידור רבינו הרש"ש ז"ל מסודר נוסח ודוי להתודות בין הסדרים הנזכרים:

יד

יאמר בפירוש קודם שיתקע 'הריני מוכן בתקיעות אלו של מיושב ושל העמידה בכולם להוציא כל השומע ידי חובתו', דאע"פ שהוא מוכן לכך מסתמא, טוב לפרש בפיו, ובין התוקע ובין הציבור לא ישיחו בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד, והפסוקים ופיוט שנוהגים הציבור לאומרם קודם תפלת מוסף אחר חזרת ספר תורה להיכל לא יאמרם התוקע:

טו

יכסה השופר עד גמר הברכות, וצריך שיאחזנו בידו בעת הברכה מכוסה ועיין 'ראש משביר' סימן ל', וקודם הברכה יכה בידו על הבימה כדי שירגישו כל הציבור שהוא מוכן לברך ויתנו דעתם על הברכה, ויאמר 'ברשות מורי ורבותי' ויברך בקול רם ויכוין להוציא הציבור ידי חובתם, ואם יש אדם יושב רחוק מן התוקע וחוש השמע שלו חלוש דודאי אינו שומע הברכות היטב אז יברך לעצמו כשמברך התוקע וישמע התקיעות, ויש מקומות נוהגים לעמוד בעת הברכה של תקיעת שופר ויש מקומות שלא נהגו לעמוד, ופה עירנו לא נהגו לעמוד:

טז

יאחז השופר ביד ימין ומעמידו גם כן בצד ימין אם אפשר לו, וגם תקיעה ראשונה יאמר לו המקרא, ויזהר שלא יהיה השופר פגום במקום הנחת פה אפילו פגימה כל דהו, ויתקנו קודם ראש השנה:

יז

מי שנאנס ולא בא לבית הכנסת ובא התוקע לביתו לתקוע לו שלוש פעמים תשר"ת ושלוש פעמים תש"ת ושלוש פעמים תר"ת צריך זה לעמוד בעת התקיעות, כי אלו הם אצלו חיוב של תורה וצריך להיות מעומד דומיא דספירת העומר, יען כי הוא אינו שומע תקיעות בסדר תפילת מוסף ובאלו יוצא י"ח מדאורייתא, והנשים פטורות מן הדין כי זו מצות עשה שהזמן גרמה, אך רוב הנשים קבעו מצוה זו עליהם בתורת חיוב ובאים לבית הכנסת לשמוע קול שופר, ולכן האשה שנהגה בכך כמה שנים נעשה עליה חיוב, ואם נאנסה שלא היתה יכולה לבא לבית הכנסת יבא התוקע אצלה לביתה ויתקע לה אך לא תברך וכן נהגו בביתנו, ואשה שנהגה במצוה זו ונזדמן לה פעם אחת שלא תוכל לבא לבית הכנסת וגם לא תוכל להביא תוקע לביתה תעשה התרה בערב ראש השנה על קבלת המנהג:

יח

מן ראש השנה עד יום הכיפורים אומרים 'המלך הקדוש', ואם אמר 'האל הקדוש' או שהוא מסופק חוזר לראש התפלה, ואם אמר 'האל הקדוש' ותכף נזכר וסיים 'המלך הקדוש' וכך היתה אמירתו 'האל הקדוש המלך הקדוש' יצא, ואם השליח ציבור טעה בחזרה גם כן חוזר לראש וחוזר ואומר קדושה, וכן בברכה 'מעין שבע' נמי הדין כן ואע"פ שיש חולקין בברכה 'מעין שבע' לא אמרינן 'ספק ברכות להקל' נגד סברת רבינו האר"י ז"ל דסבר ברכה 'מעין שבע' היא במקום חזרה וכמו שכתבתי בספרי הק' 'מקבציאל':

יט

בברכת 'השיבה' אומר 'המלך המשפט', ואם טעה ואמר 'מלך אוהב צדקה ומשפט' כיון דזכר 'מלך' אינו חוזר, ואע"ג דמר"ן סבירא להו חוזר קימא לן 'ספק ברכות להקל' אפילו כנגד סברת מר"ן ז"ל וכמו שכתבתי בסה"ק 'מקבציאל':

כ

אם סיים הברכה ולא אמר 'זכרינו' ו'מי כמוך' אינו חוזר, ואפילו אמר "ברוך אתה ה'" ונזכר אינו רשאי לסיים 'למדני חוקיך' כדי לומר 'זכרנו' ו'מי כמוך', ואיתא בספר 'תורה לשמה' ד'זכרנו' כיון שהיא בקשת רחמים אם לא אמרה במקומה יאמר אותה ב'שומע תפלה' ובשבת ובראש השנה יאמר אותה קודם שיעקור רגליו, מה שאין כן 'מי כמוך' אין לה תשלומין דאינה בקשת רחמים, וכן באמירת 'וכתוב' וכו' 'ובספר' וכו' דאם שכח אינו חוזר, אך יאמר אותה קודם שיעקור רגליו דהם בקשת רחמים:

כא

במוסף של ראש השנה ושבת שובה ויום הכיפורים יאמרו 'מי כמוך אב הרחמים', וכן הוא הדין במנחה של שבת שובה, וגם אם חלו ראש השנה ויום הכיפורים בשבת יאמר במנחה 'אב הרחמים', וכשאומר במוסף ראש השנה פסוק "ה' צבאות יגן עליהם", יעשה תנועה של סוף פסוק כי זהו פסוק בזכריה וסיומו זה, אבל מה שאומר אחרי זה 'ה' צבאות יגן עליכם' וכו' זהו בקשה, וכשאומר "ואתם הדבקים" וכו' כשיגיע לאות ת' של "תכתבינו" ידלג תיבת "היום" דאין להחזיק עצמו כצדיק גמור שנכתבים בראש השנה וכנזכר ב'לבוש' ז"ל, ויזהר לומר 'תכתבינו ברחמיך לחיים טובים' בשביל הראשי תיבות שלא תהיה תל"ט, וכן באות פ"ה יאמר 'היום תפקדינו ברחמיך לחיים טובים':

כב

כשאומר 'זכרנו לחיים' יכוין להמשיך חיים לנשמה, וכשאומר 'כתבינו בספר חיים' יכוין להמשיך חיים לגוף, ויכוין ראש 'זכרינו' ז' והסוף מ', מספר הוי"ה אהי"ה שהם חכמה ובינה, וכשאומר 'זוכר יצוריו ברחמים לחיים' יכוין זה על הנשמות שזוכר אותם ברחמיו להחזירם לחיים להחיותם בעולם הזה בסוד חזרתם בגלגול ומזה יתאמת אצלינו ענין תחית המתים, וכשאומר 'היום הרת עולם אם כבנים אם כעבדים', כתב רבינו הרש"ש ז"ל כשאומר כן כל עצמותיו יאחזמו רעד לכי יפקוד הקב"ה: 'אם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי', ולכן יאמר זה במתון ושברון לב, ולכן המנהג שגם בחזרה אומרים זה בציבור בקול רם מלבד השליח ציבור:

כג

בנוסח יהי רצון של תהלים כתוב 'ונזכה ונחיה שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה' ואיך יאמר כן הזקן ששניו יותר משמונים ועוד אפילו שלא הגיע עדיין לשבעים למה ישאל דבר קצוב ושמא הקב"ה נתן לו חיים יותר, על כן לא יאמר זה הנוסח, אלא יאמר כך 'ונזכה לחיים ארוכים טובים ומתוקנים' ובנוסח זה ודאי יש סוד שבו מברכים כהן גדול במוצאי כפור בצאתו לשלום מן הקודש:

כד

בעשרת ימי תשובה אין עושין הפסקה של תענית דאין נכון להתענות בלילה גם כן, מפני שבימים אלו עיקר התקון נעשה ע"י אכילה ושתיה, ולולי שאנחנו מוכרחים להתענות ביום בעבור תקון עונותינו לא היינו מתענים גם ביום, ועתה שאנחנו מתענים ביום אנחנו סומכים להשלים התיקון ע"י אכילה ושתיה שבלילה, ולכן כתוב בספר 'תורה לשמה' שצריך לאכול פת בכל לילה בעשרת ימי תשובה כדי לברך 'ברכת המזון':

כה

כלה שהיא ובעלה סומכים על שלחן חמיה וחמותה, ולכך בכל השנה כולה חמותה תוציא חלה מן העיסה ותברך, הנה בעשרת ימי תשובה תשתדל ליקח הכלה מעות מבעלה ותקנה בו קמח שיעור חלה, כדי שתקיים היא בעצמה הפרשת חלה בברכה לפחות פעם אחת בשנה: