אלשיך על תהלים ג

פסוק א

אמרו רז"ל (ברכות ז ב): "קינה מיבעי ליה? אלא משל למי ששילם חובו שהוא שמח. אמר דוד הקב"ה אמר לי (שמואל ב יב יא): "הנני מקים רעה מביתך כו'". והיה אפשר עבד אחד, שאינו מרחם עלי, עכשיו שהוא בני, מרחם עלי, לפיכך היה מזמר ע"כ עד כאן." וקשה, הכנסו בפריעת חוב, ויצא בטעם שירחם עליו?. ועוד שעדיין לא פרע חובו, כי אז הי' מתחלת הצרה, בורח מהלכד במצודת מות ?. אך כאן מתחיל התירוץ תחלה נתן טעם לשמחתו, כי מה שהיה מזמר מיד בברחו, היה על פריעת חובו בצער בריחתו. והרגיש, מי אמר לו שכבר פרע חובו בבריחתו, ואולי יסתכן אחרי כן, לז"א לזה אמר: עכשיו שהוא בני מרחם עלי מלהמיתני, ויהיה בצער לבדו פריעת החוב.
ופשט הכתובים, יאמר "מזמור לדוד" כלומר מזמר הייתי מצד ברחי מפני אבשלום בני. כלומר, אילו היה לבדו אז במתי מעט שהייתי פורע חובי שנגזר עלי "הנני מקים רעה מביתך" ראוי היה לדוד לזמר דמאן כו':

פסוק ה

עריכה

• לכל הפירושים על הפסוק •

"קולי אל ה' כו'". בשום לב שהל"ל שהיה לו לומר יקרא ויחזור אל הקול הנזכר. ועוד, שהקריאה היה לו להקדים ואח"כ יאמר קולי אל ה'.

אך יאמר כי בכל צרותי "קולי אל ה' אקרא כו'". כי טרם אקרא וה' יענה. והוא, כי טרם יקרא המתפלל לשאול צרכיו, משמיע קולו לפניו יתב' בשלש ראשונות, ואח"כ קורא אליו יתב', יציל אותו מצרתו או יתן לו צרכיו. ואשר חביב הוא לפניו ית' טרם יקרא וישאל יענהו בשלש ראשונות, כר' חייא ובניו שאמרו משיב הרוח ונשב זיקא מוריד הגשם ואתא מיטרא (בבא מציעא פה:). וזהו אצלי אומרו (ישעיהו סה כד): "והיה טרם יקראו ואני אענה כו'". שהוא טרם יקראו, שאתן להם צרכיהם - ואני אענה. ואיך יהיה זה, הלא הוא "כי עוד הם מדברים" - שעדיין אינם שואלים ודורשים ממני דבר, כי אם עדיין מדברים בלבד מזכירין כחי ומדותי, כענין משיב הרוח ומוריד הגשם, ואני אשמע. והוא ענין ר' חייא ובניו שאמרו משיב הרוח ונשב זיקא מוריד הגשם ואתא מיטרא, שהיה טרם יקראו בשאלה כי אם עוד הם מדברים ומזכירים בלבד. וזה יהיה מאמר דוד המלך ע"ה עליו השלום: "קולי אל ה'" - טרם אקרא וכבר ויענני.
וז"א זהו אומרו "אקרא" - לשון עתיד, אחר אומרו "קולי אל ה'", אך הוא קולי אל ה', בעוד שהייתי מדבר בשלש ראשונות, טרם אקרא ויענני, מאז היה קולי אל ה'.

ועוד שלישית כי מה ש"ויענני" כשקולי אליו שטרם אקרא ענני היה ע"י מדת הדין, שהיה מסכים בדבר שהוא "מהר קדשו סלה", כי שם השכינה היא מדת אלהים כי מיום נברא העולם היתה שכינה במקום המזבח. ואלו על כל הצלה היו מתנכים זכיותי, לא הי' האלהים שאמרו ש"אין ישועתה" לי "באלהים סלה", עונה אותי טרם אקרא סלה:

פסוק ו

עריכה

• לכל הפירושים על הפסוק •

"אני שכבתי וגו'". אמר, הנה לי עוד הוראת בטחון כי ה' יהיה עמי. כי הלא, מי שהוא בתמהון לבב כמוני בברחי מפני אבשלום, לא יוכל לישן. אך אני "שכבתי" באותו לילה "ואישנה", ולא נדדה שנתי. ועוד, כי הנה "הקיצותי" - לזמר בלילה מזמור זה שאני אומר אשר היתה ההקצה "כי ה' יסמכני". והוא כמאמרי חכמי האמת, כי באמרו מזמור לדוד, הוא כי השכינה מקדמת לעוררו ולהכינו לזמר, ומזמור זה כך הוא שאומר מזמור לדוד ולא לדוד מזמור. בזה יאמר, במה ש"הקיצותי", שהיה ע"י "כי ה' יסמכני". שהקיצני ויעוררני להשפיע בי שפע וסמך וחיזוק.

או התכת התיבות במה ש"הקיצותי", שהיה ע"י התעוררות עליון יראה "כי ה' יסמכני":

או יאמר, הנה לי עוד טענה אל בטחוני לינצל. כי הלא "אני שכבתי וכו'" לומר מצד הנפש (תהלים ג ז): "לא אירא", כי הלא אני שכבתי במות אדם הראשון כי נפש אחת המה. "ואישנה" עד באתי לעולם שהוא יותר מאלפים שנה, ועתה "הקיצותי", בודאי שלא על חנם הביאני ה'. אם לא "כי ה' יסמכני" - להשתלם, ואין ריקה נפשי מזכיות באופן שנפשי לא תדחה. וא"כ גם אם ימיתוני אין פחד מן הנפש כי שלום לה ולא יוכלו להצר רק לגוף:

פסוק ז

עריכה

• לכל הפירושים על הפסוק •

ועל כן "לא אירא מרבבות עם" אשר לאבשלום. כי הלא "סביב", שהוא לחומר שסביב לנפש, הוא מה "ששתו עלי" כי אין אויב מצר רק לגוף:

פסוק ח

עריכה

• לכל הפירושים על הפסוק •

הנה אמרו לנפשי: כי "אין ישועתה לי באלהים", רק במדת רחמים. על כן אני אומר: "קומה ה'" - מדת רחמים, והסתלק מישועתי עתה. ו"הושיעני אלהי" - מדת הדין, למען הכזיבם באמרם ש"אין ישועתה" לי באלהים. אך מה אעשה שאם ע"י מדתך תעשה תכה את שכנגדי כמנהגך, אך אינו דומה, "כי" מה שעד כה "הכית את כל אויבי לחי" ולא הייתי חושש באבודם, הוא כי עד כה "שני רשעים שברת" כי היו גוים:

פסוק ט

עריכה

• לכל הפירושים על הפסוק •

אך עתה, ששתי הכתות ישראלים מערכה מול מערכה, צריך ש"לה'" מדת רחמים תהיה "הישועה" הזאת, ולא לך אלהי מדת הדין. למען תהיה "על עמך ברכתך סלה", משא"כ אם לא תהיה על ידך שלא תהיה ברכתך עליהם מתמדת כאשר עד כה:

או יאמר, כדי שתהיה "לה' הישועה" במלחמה זו, שהיא שלא יפול מהשתי כתות איש, צריך שתתן בלבם לעשות שלום אבשלום וחילו עמנו. והשלום הוא ברכת השם עמנו עם עמו כד"א כמה דאת אמר (במדבר ו כו): "וישם לך שלום", ואומר (תהלים כט יא): "ה' יברך את עמו בשלום". וזה יאמר כדי שתתייחס "לה' הישועה", צריך ש"על עמך" תהיה "ברכתך", אשר אתה מברכם "סלה" שהוא השלום:

<< · אלשיך על תהלים · ג · >>